אהבת ציון וישראל בחסידות פולין
מחבר: מאיר איידלבוים
שנה בשנה, 1966
תקציר: המחבר סוקר את אהבת מנהיגי החסידות את ארץ ישראל ועם ישראל ומביא דוגמאות, סיפורים קצרים ופירושים בנושא ארץ ישראל מחייהם ומתורתם של האדמו"רים.
מילות מפתח: חסידות; אהבת ארץ ישראל; אהבת ישראל
כלל גדול נקוט בחסידות: אהבת ישראל עיקר גדול היא, והלקוי באהבת ישראל לקוי גם באהבת ד'. כמו כן רואה החסידות באהבת ישראל ובהשתתפות בצרתם של ישראל, תהליך של גאולת ישראל והשכינה, שכן בצרתם לו צר, ובעזרתם נעזרת, כביכול, השכינה המתנערת על ידי כך מן העפר.
בעקבות מורשה זו הלכו כל גדולי הצדיקים והחסידים, אלא שעם חליפות הזמנים והתנאים חלו גם שינויים בדרכיהם שאחזו בהן. שינויים רבים חלו בזמנם של שלושת אבות החסידות בפולין: ר' ישראל - המגיד מקוז'ניץ, ר' יעקב יצחק הורביץ - "החוזה" מלובלין, ותלמידו ר' יעקב יצחק רבינוביץ - "היהודי הקדוש" מפשיסחא.
הימים היו ימי משבר וזעזועים פוליטיים בפולין. שלושת הצדיקים האלה ראו במו עיניהם את מלכות פולין בהתפוררותה ואתה יחד התפרדות המרכז היהודי הגדול בפולין. בין חלוקת פולין הראשונה 1772-1793 – (תקנ"ד)– (תקל"ב) ובין חלוקת פולין השניה נעשה ניתוח היסטורי וגורלי של המרכז היהודי הגדול הזה. רוסיה קרעה ממנו את רוסיה הלבנה (רייסין); אוסטריה - גליציה; פרוסיה - פומורניה וחלק מפלך פוזנא. עוד לפני זאת (בשנת תקכ"ד) בטלה ממשלת פולין את ועד ארבע הארצות, ויהדות פולין המאורגנת נהפכה לעדה שאין לה רועה. שליטי פולין גזרו גזירות רעות והכבידו את עולם הקשה על היהודים. מאין נציגות מרכזית, קמו שתדלנים שונים אשר השתדלו להקל את המעמס הכבד של יהדות פולין ולבטל את הגזרות הרעות. בין הפעילים בשטח זה היו גם הצדיקים המגיד מקוז'ניץ והחוזה מלובלין, שהיו להם ידידים וחסידים בעלי השפעה ומקורבים למלכות.
בחצרות הצדיקים התייחסו אל ימי חירום אלה כאל ימות המשיח. במערב, במדינת צרפת, קם איש גיבור מלחמה נפוליאון בונופארט אשר הטיל את אימתו על מדינות העולם, וסכסך מלחמה גם עם כל מלכי אירופה ועם שולטן טורקיה. הוא הוציא "פרוקלמציה" אל היהודים בשנת תק"ס (1799), שעה שעמד לפני שערי ירושלים, והבטיח להקים את הריסות ירושלים תמורת עזרת היהודים. בשמועה זו בלבד היה די חומר להלהיב את לבות היהודים המדוכאים ואהבתם לציון בערה בם.
הצדיקים ראו במלחמות אלה את מלחמת גוג ומגוג ואוזנם קלטה את פעמי המשיח. אולם היביא ניצחון נפוליאון את הגאולה? הצדיקים נחלקו בזה. וגם הצדיק מקוז'ניץ ו"החוזה" מלובלין היו במחלוקת זו: מצד אחד - חיי היהודים נעשו הפקר, בעוד נפוליאון מבטיח הנחות, שוויון זכויות. אם רוסיה ובעלות בריתה ינצחו, מר ורע יהיה מנת גורלם של היהודים. למרות זאת המגיד מקוז'ניץ, וכמוהו גם "החוזה" ותלמידיהם, פחדו מניצחונו של נפוליאון; הם הטיבו לדעת ששוויון זכויות המדומה יביא בעקבותיו גם כפירה ואפיקורסות, יהודים יתבוללו ויעזבו דת אבותיהם. ברם, כיצד יכולים צדיקים אשר כואבים את כאב האומה, להשלים עם הגזירות הרעות, עם כל הסבל והרדיפות של צאן מרעיתם? נדברו שלושת הצדיקים הנ"ל והחליטו לדחוק את הקץ, להביא את המשיח, בכדי שיבוא גם הקץ לצרות ישראל.
האגדה החסידית מספרת שכל אחד משלושת הצדיקים הנ"ל נטל עליו לייחד ייחודים נוראים כדי שהקב"ה יעשה את רצונם, בחינת צדיק גוזר והקב"ה מקיים, אולם גבר השטן. המגיד מקוז'ניץ וגם "היהודי הקדוש" מפשיסחא נכשלו ושניהם נפטרו באותו חודש ובאותה שנה: המגיד - בערב סוכות תקע"ה ו"היהודי" בג' דחול המועד סוכות תקע"ה. לפי אגדה אחרת הסכים "היהודי הקדוש" להסתלק מן העולם, אחרי שיחה עם "החוזה", כדי לפעול בפמליא של מעלה שיסכימו להפצרותיהם של "החוזה" ושאר הצדיקים עמו בברית, לקרב את הגאולה ולהביא את המשיח. האגדה החסידית מוסיפה ש"החוזה" לא ידע על פטירת שני הצדיקים ובשעת ההקפות באותה שנה התעקש ברצונו לדחוק את הקץ, אלא שוב גבר השטן. בשמחת תורה הייתה ה"נפילה" המסתורית שלו וגם הוא נפטר בט' באב תקע"ה.
******************
"היהודי הקדוש" ר' יעקב יצחק מפשיסחא שנפטר בדמי ימיו בגיל 48, תרם את חלקו במאמצי רבותיו וחבריו בימים טרופים אלה ליהודים. אהבת ישראל שלו הייתה גדולה מאוד ואת ארץ ישראל הוא החשיב כפתרון יחידי לשאלת היהודים.
הוא היה אומר:
"שובו, שובו, מהר בתשובה, כי הזמן קצר ואין פנאי עוד להתגלגל כי הגאולה קרובה". לפני פטירתו אמר: "שבשנת תר"ג הוא רואה פקודה, שראשי תיבות "רב גאונך תהרוס" הוא תר"ג. ואם לא יהיה אז קץ האמיתי יהיה עת צרה ליעקב ומי יודע כמה מהצרות יתחדשו אז. לכן יראו לעלות על קברו עם ספרי תורה לבקש רחמים. וכן היה, שנתחדשו אז הצרות ר"ל והלכו אנשים ידועים על קברו עם ספרי תורה והועילו מעט על שנה אחת".
פעם שוחח "היהודי הקדוש" עם תלמידו רבי שמחה בונים מפשיסחא בעניין ביאת המשיח ושאלו לרבי שמחה בונם לתאר לו ביאת המשיח ורבי שמחה בונים אמר: "בימים אלה אישן מעט והטלית והתפילין מראשותי, וכאשר אך אתחיל להתנמנם אשמע צעקה, הנה המשיח בא"! לזאת השיבו היהודי הקדוש: "לא תוכל לישון אז בעיקבתא דמשיחא...".
חתנו של "היהודי" ר' משה מלעלוב (שעלה והתיישב בארץ ישראל) אמר בשם חמיו:
"החילוק שבין ברכה ובין הצלחה היא, שהברכה היא שלא על פי דרך הטבע והצלחה היא על פי דרך הטבע. בחוץ לארץ יכולה לחול רק הצלחה ולא ברכה ובארץ הקדושה יכולה לחול גם ברכה, כמאמר הכתוב: 'יברך ה' מציון'".
**********************
רבי שמחה בונים מפשיסחא (נולד בשנת תקכ"ה - נפטר י"ב אלול תקפ"ז) היה יחיד במינו בין אדמו"רי החסידים, שלא יצאו מד' אמותיה של ההלכה והחסידות, ועסק עם חקירה והשכלה לא היה להם. לא כן רבי שמחה בונם שמוצאו מרבנים מתנגדים והוא בא אל החסידות מהכרתו הוא ועם מטען רוחני שהיה נדיר בעולם החסידים והחסידות. אביו ר' צבי היה מגיד מפורסם בוואדיסלב (מחבר ספרי דרוש "עשרה למאה" ו"ארץ צבי"). כן כיהן מספר שנים כדרשן בברלין. ר' צבי נטה לחקירה וידע את ספרי המחקר של חכמי ישראל והוקיר במיוחד את ספרי המהר"ל מפראג. גם חנך את בנו ברוח זו. רבי שמחה בונם למד בישיבת הגאון ר' מרדכי בנט, רבה של ניקלשבורג ושל כל מדינות מורביה. כפי עדותו של בן זמנו, החכם איזיק הירש ויס, היה ר' מרדכי מומחה בתכונה ובמתימטיקה, בקי בפילוסופיה, יודע עברית ודקדוקה על בוריה וגם גרמנית. המשכיל יצחק מוזס מלבוב שהיה פעם מחסידיו של רבי שמחה בונם, העיד עליו שידע על בורין את השפות: אשכנזית, פולנית ורומאית.
בשובו לפולין גר רבי שמחה בונם אצל דודו הרב בנימין וולף בפראגה על יד ורשה. בבית דודו הרב, בא רבי שמחה בונם בפעם הראשונה במגע פנים אל פנים עם החסידות, שכן דודו היה לא רק חסיד נלהב אלא גם עושה נפשות לחסידות. רבי שמחה בונם שאל לעצמו: בשל מה הצליחה ההשכלה לכבוש את היהדות באשכנז, בהונגריה ואוסטריה ולא הצליחה לכבוש את יהדות פולין? הרי גם שם כמו בפולין ישנם גדולי תורה וישיבות גדולות? ומצא, שהתשובה היא בחסידות. הוא ראה לפניו יהדות אשר חותרת לפנימיות. הסתכל אל החסידים ומצאם אוהבי ישראל, מקיימי מצווה מתוך התלהבות ולהט נפשי לא מתוך הרגל וטבע, ובא לידי החלטה שהחסידות לבדה, בידה הציל את היהדות מסכנת ההשכלה המתבוללת. רבי שמחה בונם התקרב אפוא לחסידות ונעשה חסידם של רבי משה ליב מסאסוב (בימים ההם ישב באפטא) שהיה ידוע לאוהב ישראל גדול; אחר כך התקרב אל "היהודי הקדוש" מפשיסחא ואל המגיד מקוז'ניץ.
המגיד עמד על תכונותיו של החסיד הצעיר, על ידיעותיו הגדולות בתורה, במחקר ובלשונות, אשר הרימו אותו מעל שאר החסידים, והמגיד הפגישו עם ברגסון העשיר הגדול והמקורב למלכות ועם אשתו תמירל המפורסמת. רבי שמחה בונם נתמנה על ידם כמפקח על עסקיהם השונים, ובייחוד על מסחר היערות שלהם. הוא יצא בשמם לירידים בלייפציג ושאר ערי אשכנז, התרועע עם סוחרים משכילים, כן היה מבקר אתם בבתי קפה ואפילו בתיאטרון (גדולי החסידים אמרו שהרב ר' שמחה בונם החזיר על ידי זה הרבה מהם לתשובה). בשובו מנסיעותיו היה עושה את דרכו ישר אל רבו "היהודי הקדוש" כשהוא מלובש בגדים קצרים. רבים מהחסידים היו מתייחסים בביקורת למנהגו זה של רבי שמחה בונם, אבל כאשר ראו כמה גדול הוא בעיני רבותיו חדלו מלהיות עוינים אותו. כרבותיו גם הוא נתן דעתו על צרות ישראל וגאולתם. אולם הוא היה הראשון בעולם החסידות אשר ראה את הדרך לגאולת ישראל מצרותיהם על ידי רכישת הארץ ובנין הריסותיה, טרם בא המשיח. כן סיפר תלמידו האדמו"ר ר' חנוך הניך הכהן מאלכסנדר שפעם כשישבו במסיבה, תמה רבי שמחה בונם על סיר משה מונטיפיורי שאינו נותן דעתו לגאול את ארץ ישראל מידי הטורקים. לשאלת אחד הנוכחים: "מה בצע בגאולת אדמה, אם עוד טרם באה עת הפקודה מעם השי"ת?" השיב: "לא כן בני, אם רק תגאל האדמה מידיהם הרי קרובה גאולתנו לבוא".
בתורותיו של רבי שמחה בונם אנו שומעים נימה חדשה על מקומה של ארץ ישראל במחשבת ישראל. לדעתו "אין כשרון העבודה כמו בארץ ישראל", ועיקרה של ארץ ישראל וחשיבותה היא בזמן שישראל שרויים שם. וכן אמר על הפסוק לך לך מארצך, שאברהם אבינו חיפש ומצא מנהיג של כל מדינה הממונה מהשי"ת עליה, חוץ מארץ ישראל שאין שם שום ממונה, כי עיני ה' אלקיך בה וכו' אמנם זה רק כאשר ישראל בתוכה, ולכן אמר לו השי"ת לך לך וגו', ר"ל שכאשר תהיה שמה, אז תמצא ותשיג שם שהמנהיג הוא השי"ת בעצמו ולא עוד, אלא הארץ וישראל אחוזים ודבוקים זה בזה ובאר את הכתוב "וכרות עמו הברית לתת וכו' לתת לזרעו (נחמיה ט') וכפל מלת לתת, שנתן מתנה לארץ הקדושה במה שנתן א"י לזרע אברהם דייקא". גם א"א גאולת ישראל ושיבה לארץ האבות לדעתו, בלי תחיית שפת עבר ואמר: "לעתיד לבוא יהיה בבחינת לשון הקודש בלבד".
תלמידו האדמו"ר ר' יעקב אריה מראדזימין אמר בשם רבו:
"שקודם ביאת המשיח יהיה הסתר גדול עד שלא יבינו גם הצדיקים לבושי בגדי לבן, ויהיו נבוכים ח"ו באמונת המשיח מרוב ההסתר שיהיה אז בענייני הטבע ואין זה מן הנמנע אחרי אלפיים שנות גלות".
תלמידו ר' אלכסנדר זושא הכהן אשר מתוך פיו וכתביו דובר רבו רבי שמחה בונם, מסכם כך את דעתו ודעת רבו בנידון גאולת ישראל:
הסימן המובהק לגאולת ישראל הוא כאשר יתבונן המשכיל על דבר זה, איך ישראל יש להם קיום באמונתם וחרפה ובוז וכו' עד אשר להפלא הפלא ופלא על קיום ישראל בדתם וכו' והנה המשים זה על לבו רואה עין בעין שזהו מעשי ד' הגדול והנורא שהוא תמיד עימהם בגלות, אוחז בימינם שומרם ומצילם בחוזק היד אינו מניח לעשות להם ח"ו דבר רע וזה כאילו ראינו נסי מצרים בעינינו וראיה ברורה ומופת חוץ שהשי"ת יגאל אותנו בקרוב דאם לא כן כל הטורח הזה למה? וכי עביד הקב"ה ניסא וכו'.
**********************
תקופת תלמידי פשיסחא, בעיקר של רבי מנחם מנדל מקוצק (תקמ"ז - כ"ב שבט תרי"ט) צאצאיו ותלמידיו מהווה תקופת מעבר. ראשיתה נעוצה במשבר המדיני בפולין שהתחיל עם חלוקתה הראשונה (1772), דרך מרד קושציושקא (1794) ועד המרד בשנות 1830 ו-1863. ליהודים בפולין הייתה זו שעת גזירות ורדיפות ומאבק קשה על פת לחם וזכויות אלמנטריות. צצה אז גם התנועה למען יישוב ארץ ישראל ובניינה. בתקופת מעבר זו עמד הרבי מקוצק אחרי פטירתו של רבי שמחה בונם מפשיסחא (י"ב אלול תקפ"ז) במרכז העולם החסידי בפולין. רבבות יהודים היו כפופים לו והוא ניהל אותם באהבתו ובחכמתו. אולם מה הייתה עמדתו לגבי שאלת ישוב ארץ ישראל שעלתה בימיו על סדר יומה של היהדות, ביוזמת הרבנים הגאונים צבי הירש קלישר ואליהו גוטמכר? אמנם לא נשתמרו מסמכים שיעידו על עמדת הרבי מקוצק כלפי יוזמת הרבנים קלישר וגוטמכר, אולם מהמעט שיש בידינו מספוריו ותורותיו, ומתרומת האדמו"רים בני משפחתו לרעיון ישוב ארץ ישראל, יש להוכח שר' מנדל מקוצק היה נאמן לרבותיו גם בענייני ארץ ישראל.
כאשר פרץ המרד בפולין בשנת 1830 נתן יד למורדים וסכן את נפשו בהיותו מורד במלכות רוסיא. לבו היה ער לצרות אחיו והתעניין במתרחש בעולם היהודי וידע על פעולותיהם של גדולי הרבנים למען ישוב ארץ ישראל. כרבו ר' בונם גם הוא האמין שהגאולה תיתכן גם בדרך הטבע. תלמידו ר' בן ציון מאוסטרובה מסר בשם חסיד ישיש שבדידיה הוה עובדא: פעם אחת בנסיעותיו להרב ר' בונם מפשיסחא עקב החסיד הלז אחר הרב מקוצק ור' אברהם משה בנו של רבי שמחה בונם, שהיו משוחחים על ארץ ישראל והגאולה. ור' מנדל מקוצק חווה את דעתו, שאם יחליטו אומות העולם למסור את ארץ ישראל לידי עם ישראל תהיה זאת אתחלתא דגאולה.
כאשר מסרו להרבי מקוצק שהממשלה החליטה להעניק ליהודים שוויון זכויות והטובות הצפויות ליהודים מזאת, פרץ רבי מנדל בבכי. לתמיהת מקורביו, השיב להם: משל לאסיר אשר כל יום מחכה לשחרורו. יום אחד נכנסו לתא שבו ישב והתחילו לטוח את כתליו ולשפצו. פרץ האסיר בבכי, כי ב"טובה" זאת ראה האסיר סימן שלא יצא לחופשי... הבחין הרבי מקוצק האשליה שבשוויון זכויות המדומה, והטיב לדעת שאפילו הליברלים בין הפולנים מוכנים להעניק ליהודים שוויון זכויות רק בתנאי שישנו את אורח חייהם: ידברו פולנית ויתנהגו ככל הגויים. אכן, כאשר ספרו לו שהמשכילים רואים בגיוס היהודים לעבודת הצבא צעד חיובי שעקב זאת יקבלו זכויות אזרח, העיר הרבי מקוצק על הכתוב: "כי גר יהיה זרעך, בארץ לא להם" - "בזמן שהיהודים שרויים בארץ לא להם, מוטב שיהיו גרים ולא אזרחים".
פעם בא רבה של קוז'ניץ-ווישיגרוד, רבי יעקב דוד בידרמן לבקר את הרבי מקוצק, שאל אותו לשלום רבו האדמו"ר ר' שלמה ליב מלנטשנה והוסיף: "אני אוהבו מאוד, אולם למה הוא צועק אל ד' שישלח המשיח? למה אינו צועק אל היהודים שיחזרו בתשובה? הרי זה מקרא מלא: למה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל". וכן פירש על הנאמר אצל יעקב: "וישכב במקום ההוא" - "יעקב האט זיך פארלייגט אויף דעם דאזיקן ארט" (יעקב התעקש על דבר המקום הזה); הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה - און די ערד אויף וועלכע דו האסט זיך פארלייגט (הארץ אשר התעקשת לרשת) לך אתננה.
כשם שדרש יגיעה בעבודת ה' כן דרש גם יגיעה בבניינה של ארץ ישראל, הוא לא גרס עליה לארץ ישראל שאין עמה אהבת הארץ: פעם בא אליו חסיד לשאול בעצתו בדבר עלייתו לארץ ישראל. שאלו הרב: לשם מה? והשיב לו: הלא מצינו ביעקב שרצה להיקבר בא"י משום צער גלגול מחילות. תמה עליו הרבי: כל כך אתה אוהבת את הגוף שלך, עד שאתה חושש לצער אותו גם לאחר מותך?.
**********************
מבית קוצק יצאו רבים שמשנתם הייתה מסורה לאהבת ציון וישראל. האחד היה חתנו הגאון הגדול ר' אברהם בורנשטיין מסוכטשוב בעל "אבני נזר" והשני - נכדו ר' חיים ישראל מורגנשטרן מקוצק-פילוב.
מעניינת ואופיינית גישתו של ר' אברהם מסוכטשוב לרעיון ישוב ארץ ישראל וגם לשאלה המפורסמת של אתרוגי ארץ ישראל או קורפו. בתשובה להגאון רח"א וואקס (או"ח ח"ב - תפ"ג) הוא פוסק להלכה שיש לבכר את אתרוגי ארץ ישראל על אתרוגי קופרו. ולאביו שהיה רבה של ביאלה (ע"י בריסק דליטא) הוא כותב:
"בפרט שהתורה היא משפט אלוקי ולא חייבה התורה להביא אתרוגים מארץ העמים... ואין בזה משום הוצאת לעז ח"ו או זלזול חלילה וחס בכבודן של ראשונים, כי הזמן פעל כל זאת, שבתחילה לא היה באפשרי להביא אתרוגים מארץ ישראל...".
אופיינית היא תשובתו ב"אבני נזר" לשאלה "בדבר אשר מקרוב נתרבו קוני אדמה בארץ ישראל אשר במשך איזה שנים יוכלו להתפרנס ממנה, הכשר הדבר למיעבד הכי ומחוייבין אנו לעשות כן או לא?" לאחר שהוא מברר את הדין, הוא מסיק:
"מצווה גדולה להשתדל אצל הממשלה ליתן רשות לקיבוץ אנשים לעלות, שזה וודאי תועלת גדולה בכמה עניינים:
א. לגוף העלייה שתהיה חופשית.
ב. הישיבה שמה לקיום המצוות בכלל, ובייחוד למצוות התלויות בארץ כי לא הורגלו בהם, ואם יהיו הרבה מישראל הכשרים, איש את רעהו יעזורו וגו'.
ג. לעניין קדושת הארץ וברכותיה, כי ע"י קיום המצוות בא"י, בפרט מצוות התלויות בארץ וכו', תתרבה קדושתה, וברכת הארץ תלויה בקדושתה וכו'. ואם כן לרגלי מרבית האנשים אשר יקיימו מצוות התלויות בארץ, כי יהיה ברכת ה' בפירותיה, ואפילו להאנשים היושבים בחו"ל הוא מצווה גדולה לקנות נחלה בא"י, ובפרט אם יהיה מזה פרנסה, אף אם ישבו בחו"ל נחשב קצת כאילו יושבים בארץ ישראל.
ובכן אתם קציני וגבירי ישראל אשר יש לאל ידכם להשתדל בהשגת הרשיון ולהוציא את הרעיון הנכבד הזה אל הפועל עליכם המצווה הזאת ואין קץ לשכר המסייעים בזה, הן בהשתדלויות הרשיון, והן בעיקר קניות הנחלות ומד' נבקש עזר, חפץ ד' בידינו יצליח, ובקול רינה ותודה בבית ד' נעלה. בשנת כי בא העת לחננה לפ"ק (תרנ"א) נאום הק' אברהם".
האדמו"ר מסוכטשוב לא היה רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. בעת ההיא שלח את בנו יחידו, ממלא מקומו, את האדמו"ר רבי שמואל בעל "שם משמואל" ואת חתנו ר' מאיר, לארץ ישראל לתור את הארץ לקנות נחלה עבורו. אולם ממשלת הטורקים אסרה אז מכירת נחלאות בארץ ישראל.
אמנם בנו של בעל "שם משמואל" האדמו"ר מסוכטשוב ר' חנוך הניך בורנשטיין שליט"א, הגיע לארץ עם משפחתו בשנת תרפ"ה וכאן בנה את ביתו והתערה חיש מהר ביישוב החדש, בירושלים עיר הקודש. פעולות רבות למען ה"הגנה" וחיזוק היישוב היהודי בחומר וברוח, יצאו מביתו של האדמו"ר מסוכטשוב בירושלים וזכה לראות בארץ בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובעבודה.
השני בבית קוצק שתרם לרעיון ישוב ארץ ישראל (הוא גדל על ברכי זקנו הגדול ר' מנדל מקוצק וקבל ממנו את דרכו בחסידות) היה ר' חיים ישראל מורגנשטרן האדמו"ר מקוצק- פילוב. כאשר קמה תנועת חובבי ציון והתחילו לייסד מושבות בארץ ישראל, ניגש גם הוא לייסד ארגון של חסידים, במטרה לקנות אדמה בארץ ישראל ולהתיישב בה. אולם לא הגשים את חלומו.
ר' חיים ישראל פרסם קונטרס "שלום ירושלים", בו הוא מביא ראיות מדברי הלכה, אגדה וקבלה, שצריכים לגאול אדמת ארץ ישראל מידי גויים ולייסד שם מושבות. הקונטרס זכה להכרה רבה מאת גדולי ישראל. דודו האדמו"ר ר' אברהם מסוכטשוב השיב לו במכתב (נדפס ב"אבני נזר", סימן תנ"ה):
"בדבר קונטרסו הנחמד עיינתי בעז"ה ונהניתי ממנו, כי מעודד לבבות לחיבת ציון ולקנות נחלה בארץ הוא דבר גדול. בפרט אם יהיה לו מזה פרנסה... ובל"נ אראה גם אנכי להיות מן הקונה נחלה בארץ ישראל אבל לא אדע איך ומה...".
ר' אריה ליב, בעל ה"שפת אמת", האדמו"ר מגור, השיב אף הוא במכתב הערצה שמסכים עם דעתו. בין השאר כותב ה'שפת אמת':
"בוודאי מי שיש לו קצת יראת שמים ומקבל על עצמו לשמור ולקיים מצוות תרומות ומעשרות ויודע בנפשו שב"ב לא ימחו בידו, אין לו לחוש ולמצווה יחשב לו".
בני ר' חיים ישראל אשר חסידים ואנשי מעשה השכימו לפתחיהם, גם הם התעניינו עם ישוב ארץ ישראל. הבכור ר' משה מרדכי מדבר בשבחם של החסידים העולים ומתיישבים בארץ ישראל. כאביו כן הוא עסק בבירור ההלכה של יישוב ארץ ישראל. בספרו "מדרכי משה" נדפסה תשובה ארוכה אל ר' שמואל, האדמו"ר מסוכטשוב, בענייני ישוב ארץ ישראל. [ר' יצחק זליג האדמו"ר מסוקולוב, בנו השני של ר' ישראל היה ממייסדי ומנהיגי "אגודת ישראל" בפולין. הוא נמנה על האגף הפרו-ארצי-ישראלי ודרש מאת ה"אגודה" לעסוק ביישוב ארץ ישראל ותמך בחלוצים שעלו לארץ ישראל. כן בקר בשנת תרפ"ד בארץ ישראל ביחד עם האדמו"ר רא"מ מגור בראש משלחת אגודת ישראל, והתפעל מכל מה שראה. כתב מכתבים מלאי אהבה אל הארץ שגם עיני אביו ר' חיים ישראל מפילוב היו צפויות אליה. באחד ממכתביו הוא כותב: "אשרי מי שבא לכאן, אף על פי שאין תלמודו בידו... בבית המלך אין שררה לשרים, הקטן והגדול שווים שם..."].
**********************
אחד מתלמידי פשיסחא-קוצק אשר הצטרף אל הרבנים ר' צבי הירש קלישר ור' אליהו מגריידיץ שהניחו את היסוד לתנועת חובבי ציון, היה ר' אברהם מטשכנוב, שמופלא היה בכל דרכיו ושמו יצא כאחד הגאונים.
היהודי הקדוש אמר על ר' אברהם מטשכנוב שהוא קדוש מרחם; ר' שמחה בונם מפשיסחא אמר עליו שמן השמים השגיחו להוריד נשמה כזאת; הרבי מקוצק דמהו למלאך אלוקים ורבי אליהו מגריידיץ, ידידו, כתב עליו "האיש האלוקי, גאון הגאונים". כל ימיו התנהג במנהגי האשכנזים ואף שנחשב גם על חסידי רבי שמחה בונם, לא אחז במנהגי החסידים. בסוף ימיו כאשר נסתלק ר' יצחק מאיר בעל "חידושי הרי"ם", נעתר לבקשתם של גדולי חסידי פשיסחא- קוצק ונעשה אדמו"ר של חסידים. הוא היה מן הראשונים להצטרף אל הרבנים קלישר וגוטמכר לפעול ולהפעיל למען יישוב ארץ ישראל. הוא עמד בקשרים עימהם והם התייעצו אתו. חיבה זו לציון של ר' אברהם מטשכנוב עברה לבנים ולבני בנים. בנו הצעיר ר' יעקב, רבה של נשלסק, גם הוא כאחיו הגדול, הצטרף לחסידות ודבק בהרבי מקוצק, ואחר פטירתו - בר' יצחק מאיר מגור ז"ל. משאת נפשו הייתה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה ופעמיים עלה ארצה, בפעם הראשונה בשנת תר"ן בערך. לצערו היה נאלץ לחזור כי האקלים בארץ השפיע לרעה על מצב בריאותה של אשתו הרבנית. בינתיים נפטר אחיו האדמו"ר וחסידיו הכתירוהו לאדמו"ר וקבע מושבו בעיירה הסמוכה ללודז', יעז'עוו. אולם געגועיו לארץ ישראל לא הרפו אותו, ושוב החליט לעלות ארצה. חסידיו השתדלו להניאו מצעד זה לרגל בריאותו הרופפת, אבל בשנת תרנ"ג עלה שנית. גם הפעם אילצו אותו סיבות חשובות לשוב לפולין. מצב בריאותו הלך ורפה ובי"ט לחודש שבט, תרנ"ד, עלתה נשמתו למרום.
כן נכדו ותלמידו של הרב מטשכנוב, ר' מנדלי לנדא רבה של זווירצה, היה פעיל מאוד בתנועת חובבי ציון. הוא היה בין האדמו"רים הראשונים שהצטרפו באופן רשמי לתנועת המזרחי והיה אחד מחבריה הפעילים.
**********************
גם תלמידים אחרים של "היהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו - האדמו"רים ר' שמחה בונם ור' מנדל מקוצק, היו מפעילי התנועה למען ישוב ארץ ישראל ובניינה. רבי חנוך מאלכסנדר היה נוהג לתרום סכומים גדולים לארץ ישראל; הוא ור' יחיאל מאיר מגוסטינין "יהודי התהלים", עמדו לימין הרח"א וואקס מקאליש במאבקו הקשה נגד אתרוגי חוץ לארץ בכדי לשווק תחתיהם אתרוגי ארץ ישראל.
אחד המיוחד בין תלמידי רבי שמחה בונם מפשיסחא היה ר' יצחק מוורקי. חסידים כמתנגדים, חרדים כמשכילים העריצו אותו, וכולם הודו שאין כמוהו מוסר את נפשו עבור כלל ישראל ועבור כל נפש מישראל. צרת ישראל נגעה עד לבו והיה מכתת רגליו לכל מקום למען הציל נפש מישראל או להושיע הזקוק לישועה. מידה זו למד מאת רבו ר' דוד מלעלוב, שהיה הגדול בדורו באהבת ישראל, וממנו למד תלמידו החביב לאהוב כל נפש מישראל עד כדי מסירות נפש. מספרים שרבי יעקב דוד מאמשינוב - בנו בכורו של ר' יצחק - אמר פעם להרבי מקוצק, שזכה לראות את אביו בחלומו, והנה הוא עומד על יד נהר גדול נשען על מקלו, ענה לו הרבי מקוצק: "הנהר הוא מדמעותיהם של ישראל, שאביך הקדוש התמסר לצרותיהם של ישראל ולדמעותיהם.
יאה אחדות ישראל - אמר ר' יצחק - שבגללה זכו גם לקבלת התורה, שכן כתוב: "ויחן שם ישראל נגד ההר", ויחן מלשון "חן". כל אחד ואחד מצא חן בעיני חברו. כן אמר: "לא תאסיפון" (שמות ה, ז), כתוב מלא אלף, מה שלא מצינו כן בכל התורה, והוא מלשון אסיפה - הבין פרעה שעל ידי אסיפתם ואחדותם יזכו לגאולה ולדלג על הקץ שלא בזמנו.
בניו האדמו"רים ר' יעקב מאמשינוב ור' מנחם מנדל מוורקי וכן בניהם ונכדיהם האדמו"רים הלכו בעקבות אבי השושילתא ר' יצחק ז"ל. ר' שמחה בונם קאליש מאוטובצק (תרי"א- תרס"ז) בנו של ר' מנדיל, היה פעיל מאוד למען ישוב ארץ ישראל. הוא תמך במאמציו של הרח"א וואקס להפיץ את אתרוגי ארץ ישראל בתפוצות, לא רק בשל היותם ודאי כשרים, אלא גם שעל ידם יתמכו ביישוב ארץ ישראל. כאשר הגיעה לפולין הידיעה על זעקת רעב בארץ בשנת הבצורת תר"מ, שלח תפוחי אדמה ושאר מיני מזון בשביל אנשי הישוב. הוא עצמו החליט אחר כך לעזוב את הרבנות שלו ולעלות ארצה. בשנת תרמ"ז יצא ר' שמחה בונם עם משפחתו ועלה לארץ ישראל להתיישב בה והוא אז בן 36 שנה.
לא בנקל עלתה לו נסיעה זו, השולטן הטורקי גזר נגד עליית יהודי רוסיה בשל היחסים הרעים ששררו אז בין ממשלת טורקיה ורוסיה, עקב מלחמת קרים. כן חשדה קונסטנטינופול שהמהגרים החדשים שואפים להוציא את ארץ ישראל מידה. שלושה חודשים עשה ר' שמחה בונם בארץ. סבל רדיפות מהרשות ולא הועילו ההשתדלויות והשוחד, נאלץ היה לחזור עם משפחתו לפולין אבל בלבו נשא החלטה סופית לשוב לארץ ישראל. אחרי שובו מארץ ישראל הוסיף קדושה על קדושה וזהירות על זהירות. החמיר על עצמו ועל חסידיו; קשר מלחמה על אלה שלוקחים לבתיהם משרתות ומיניקות נכריות; מקפיד על חסידיו שלא ינהגו כמנהגי גויים ושלא ישנו את מלבושיהם; כן הקפיד על מלבושי בנותיו וכלותיו שיהיו על טהרת הצניעות, ומלחמה קשה הייתה לו במשכילים.
בשנת תרס"ה החליט לעזוב את פולין ולחזור לארץ ישראל. לא הועילו תחנוניהם של החסידים להישאר אתם בשעת חירום וצרה ליעקב וגם לא שעה לעצת רופאו לבל ייסע ארצה, עקב בריאותו הרופפת. הוא פנה בשאלה בנידון אל האדמו"ר הגאון ר' אברהם מסוכטשוב, והלה השיב: "אם יוכל להתפרנס בארץ ישראל בלא שיצטרך לחיות מכסף חלוקה, יעלה. ואשר לחסידיו, לא חסרים רביים בפולין...".
בחורף שנת תרס"ו יצא ר' שמחה בונם את אוטבוצק. הפעם יצא בלי פרסום. כאשר הגיע ליפו לא הסכים שערבי ייקח אותו ויעלהו אל החוף. מיד התלקטו אליו חסידי פולין, אבל הוא לא רצה עוד להיות מנהיג של חסידים. פעם בקש מאחד הידידים שלו שבאו לבקרו, כשהוא חולה, להושיט לו מים לשתיה, הלך והביא לו מים והציע למזוג בהם קצת יין, סרב ר' שמחה בונם ואמר: כתוב "למטר השמים תשתה מים" - בארץ ישראל שותים מים מן השמים; וראה זה פלא: בחו"ל, מי גשמים שעומדים זמן רב נעשים עכורים ובארץ ישראל כל מה שעומדים יותר נעשים צלולים יותר, ולכן אין לערבבם ולהעכירם ביין...". ביום חמישי ב' שבט תרס"ט עלתה נשמתו למרום ונקבר ליד קברו של חלוץ העלייה החסידית הראשונה, הצדיק ר' מנחם מנדל מוויטבסק, בטבריה.
אחרי מלחמת העולם הראשונה התארגנה קבוצת חסידי אחיו האדמו"ר ר' שמעון מסקרנביץ ובראשם ר' יצחק גרשטנקורן ז"ל ועלו ויסדו את המושבה בני ברק, אשר היא כיום עיר ואם בישראל. בספר זיכרונותיו על בני ברק כותב הנ"ל: "עלייתו (כלומר, של הרבי ר' שמחה בונם מאטוואצק) לארץ ישראל עוררה געגועים וכסופים שמורים בלבי, ובטחוני בדבר, שאור וחומו של ניצוץ חיבת הארץ, שהיה ללהב אחר כך, נפח ושלהב בקרבי אדמו"ר ר' שמחה בונם קאליש זצ"ל בשעתו".