דין רודף למחבלים!
מחבר: הרב נתן צבי פרידמן
שנה בשנה, 1972
תקציר: המחבר מסביר את עקרון דין רודף על פי מקורותינו. מסקנתו היא כי אין מקום לרחמנות והומניות כלפי עבריינים ומחבלים, כי יחס זה נותן עידוד לעשיית הפשע ומסכן את קיומו ועתידו של האדם. על כן, תורתנו מצווה אותנו לענוש בכל חומר הדין את הרודף, למען ישמעו ויראו.
מילות מפתח: דין רודף; מחבל.
כבר קבעו חכמים (אבות פרק ב): מרבה נכסים מרבה דאגה. עם התרחבות שטחי ארצנו הקדושה, לגבולות ההיסטוריים, כפי שנקבעו בתורה (במדבר לד), נתעוררו אצלנו בעיות הלכתיות חדשות-עתיקות שעלינו לשנן לעצמנו, ולהוציא את המסקנות הדרושות.
אומות העולם עדיין לא השלימו עם תקומת ישראל בארצו הקדושה. מנסים לחבל, לשסות ולהסית בנו פראי אדם, המביאים חרב והרג בבתי ישראל. ובשעה שאותם המחבלים הזורעים הרג והרס, נתפסים על ידי המשטרה והצבא, ומעמידים אותם למשפט צדק, כדי להעניש אותם על רשעות מעשיהם, באים ומטיפים לנו מוסר ששומה עלינו למלא רחמים על הפושעים האלה, ולפטור אותם בעונש קל. מובן, שאלה המשתחררים אחר כך, חוזרים על מעשיהם הנפשעים ביתר מרץ, להרג ולאבד בני ישראל. כדי למנוע דבר זה שומה על השיפוט הישראלי לתת למחבלים את העונש המתאים, למען למנוע הרג והרס בעתיד, למען ישמעון וייראון ולא יזידון עוד!
זכות ההגנה העצמית, כמקובלת בעולם כולו, נקבעה בפסיקא ההלכתית: הבא להרגך - השכם להורגו. מקורה במסכת סנהדרין (דף עב) במשנה: הבא במחתרת נדון על שם סופו. ובגמרא שם:
אמר רבא מאי טעמא דמחתרת? (פרש"י: שאמרה תורה אי לו דמים, כלומר, הרי הוא לך כמי שאין לו דמים ונשמה ומותר להורגו), חזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר, אי אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטילנא ליה, והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להורגו.
יוצא מזה, כי מקור ההלכה הזאת של הבא להורגך השכם להורגו, הוא מדין התורה של מחתרת (שמות כב).
וכך הבין רש"י (ברכות נח, וסב) על מה שאמרו שם בעובדא דרב שילא,
"חזייה דקאזיל למימרא להו, אמר האי רודף הוא, והתורה אמרה אם בא להרגך השכם להורגו, מחייה בקולפא וקטליה".
ופירש"י:
התורה אמרה אם בא להרגך השכם להורגו, אם במחתרת וגו' לפי שבא על עסקי נפשות, שיודע הוא שאם תמצאנו חותר, לא תעמיד עצמך מלהציל ממונך, והוא בא לדעת כן שיקום עליך ויהרגך, אמרה תורה השכם אתה והרגהו.
ובבבא קמא (דף קיז) הסמיך רש"י מקור זה לדין רודף אחר חבירו להורגו, שהרי נרדף זה רשאי להרוג את רודפו, שנאמר אם במחתרת ימצא הגנב, התורה אמרה אם בא להרגך השכם להרגו. ואילו המאירי (סנהדרין פרק ח) יש לו מקור אחר לדין זה. הוא כותב:
הבא במחתרת נדון על שם סופו, כלומר זה שהתירה התורה בנמצא במחתרת להרגו... על שם סופו הוא, והוא שחזקתו שהוא בא על מות, שאם יבא בעל הבית ויתריס נגדו שיהרגהו, ומעתה הרי הוא כבא להרגו, והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו, והיכן אמרה? פירשוה במדרש תנחומא, מצרור את המדיינים כי צוררים הם לכם. ולשון צוררים, ר"ל מתמידים להצר לכם. ומעתה הצירו להם אחר שדעתם להצר אתכם.
המאירי כנראה הוקשה לו לשון הגמרא: והתורה אמרה הבא להרגך השכם להרגו. אילו היה המקור לדין זה מפרשת המחתרת כפי הסברו של רש"י, היה יותר מתאים לומר: מכאן שהבא להרגך השכם להרגו. אולם מתוך סגנון הלשון: התורה אמרה, יוצא כאילו יש מקור אחר בתורה לדין זה, ולכן הדגיש המאירי: והיכן אמרה? מהו המקור האחר בתורה על דין זה? ומצא לו מקור בפרש פנחס, על יסוד דרשת מדרש רבי תנחומא.
וכך שנינו שם: וידבר ה' וגו' צרור את המדיינים וגו' למה? כי צוררים הם לכם. מכאן ארז"ל אם בא להרגך השכם להרגו. וכן הוא במדרש רבה במדבר (פרשה כא): צרור את המדיינים, למה? כי צוררים הם לכם, מכאן אמרו חכמים: הבא להורגך השכם להרגו. ופירש מהרז"ו: אין זה עונש בעבור מה שעשו כבר, אלא בצירוף מה שהיו מתנכלים עליהם להלחם בהם ולהחטיאם עוד, וזהו כי צוררים הם לכם גם עתה, וזהו הבא להורגך. ממש כפי הסברו של המאירי שם בסנהדרין.
שני המקורות האלה, הם מקורות מוסמכים ונאמנים, ומוסברים בהגיון השכלי האנושי, כי במקום שאנו רואים שהצד השני מתכונן ללא צל של ספק לסכן את חיי, אמרה התורה, אל תחכה עד שהוא יצליח לפגוע בך, אלא השכם והרוג אותו, ותציל בזה חייך. וזהו הדין של הגנה עצמית.
ומאחר ששני המקורות הם מוסמכים ונאמנים, עלינו להסביר את כפילות העניין, למה חזרה התורה לשנות דין זה של הגנה עצמית, פעמיים, אחד בדין בא במחתרת, ואחד בדין צרור את המדיינים, אשר שניהם מוכיחים אמיתות הכלל הזה: הבא להורגך - השכם להורגו. וצריכים לבאר למה הכפילות הזאת.
אך לאמיתו של דבר אין כאן כפילות בעניין, ושניהם צריכים לנו לדין. הדין הראשון, בא במחתרת, מלמד על זכות הגנה עצמית ליחיד, כי שם מדובר על יחיד המסתכן מן הבא במחתרת, אמרה תורה, הבא להורגך השכם להורגו. והדין השני, צרור את המדיינים, בא על זכות הגנה עצמית של הציבור, של העם כולו, שגם להגנת הציבור יש דין של הבא להורגך השכם להורגו, מאחר שאתם רואים שהמדיינים עושים כל ההכנות לפעולת השמדה נגדכם, עליהם להקדים אותם, כדי להציל חייכם. נמצינו למדים מזה, שיש כאן שני דינים. דין אחד, הגנה עצמית של היחיד, הנלמד מדין בא במחתרת; והדין השני, הגנה עצמית של הציבור והעם כולו, שעליהם להגן על עצמם ולעשות פעולת מנע שלא יפגעו הרוצחים בציבור.
בתפוצות ישראל היה נהוג דין זה גם אחרי שבטלו דיני נפשות בישראל, כמבואר במס' שבת (דף טו) כי ארבעים שנה לפני חורבן הבית גלתה לה סנהדרין וישבה לה בחנות, למאי הילכתא? אמר רב יצחק בר אבדימי לומר שלא דנו דיני נפשות, ומאז בטלה דיני נפשות מישראל, אבל לגבי דין זה של הבא להרגך השכם להרגו, התייחסו אחרת לגמרי, ודבר זה המשיך להתקיים בישראל, במשך כל שנות הגולה.
בתשובת הריב"ש (סימן רלח) אנו לומדים:
מה שנהרג המסור, מן הדין הוא, על העתיד, ועל שם סופו, שעדיין לא מסר אלא שאומר שימסור, ואז הורגין אותו מדין רודף, כדי להציל הנמסר, וכל הקודם זכה, כמו רודף אחר חבירו להורגו...
ומפורש הדבר יותר בשאלות ותשובות רבינו אשר (הרא"ש), כלל יז, כדלהלן:
"גם כי בטלו ארבע מיתות בית דין, מיום שגלו סנהדרין, היינו דווקא שאין לדון אדם לחייבו מיתה על אחת מהעבירות שחייב עליה מיתת בית דין, דכיוון שאין סנהדרין במקומם, אין אדם שליט לדון את חבירו למיתה, אבל אלו דקחשיב שם בסנהדרין, שמצילין אותן בנפשן, שאין נהרגין על לשעבר, אלא שלהבא, להציל את הנרדף ממוות, לא בטלו, שאין מיתתם תלויה בעדה ועדים, אלא בראיית כל אדם שרואה אותם, שנאמר לא תעמוד על דם רעיך... הוי ליה דין רודף, וניתן להצילו בנפשו, שהוא מסכן יחיד ורבים... לכך נהגו בכל תפוצות הגולה להעניש המסור להציל את ישראל הנרדפין על ידם... ומותר לענשו אפילו ביום כיפור שחל בשבת... וכן ראיתי באשכנז, וכן שמעתי בצרפת, שהתירו כמה פעמים לענוש המסור שאם לא כן אין העמדה ותקומה לדור הזה...".
הרי יוצא מפורש, כי דין הגנה עצמית של היחיד ושל הציבור, אינו קשור עם דיני נפשות ע"י סנהדרין, ולכל אותם סדרי הדיון הדרושים להעניש למי שעובר עבירה, אשר הם מסויגים עם מגבלות הלכתיות, ולכן אין אנו שליטים להנהיג אותם היום, כי כאן מדובר להציל את היחיד ואת הציבור מידי המחבלים הנשלחים לזרוע הרג והרס בתוך בני ישראל. עליהם יש דין של רודף אחר חבירו להרגו, אשר מצווה על כל אדם מישראל לעצור אותו ולחסל אותו במהירות האפשרית, כדי להציל על ידי זה נפשות, שלא יזרעו מוות בעתיד.
וכך כותב הרמב"ם (ה' רוצח ושמירת הנפש פרק א):
הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף הקטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף.
ודבר זה נאמר לא רק על אלה שעושים המעשה הנפשע הזה בעצמם, שמביאים את הפצצה והורגים בזה אנשים וטף, אלא גם אלה המארגנים הפשע הזה ושולחים אותם לכאן, כל אלה נחשבים לרוצחים בפועל, כאילו עשו הדבר במו ידיהם.
המדרש מבאר כך את הכתוב (בראשית ט): שופך דם האדם באדם דמו ישפך, זהו המקרא המדגיש את ערך חיי האדם, והמצווה לכל באי עולם, לשמור על חיי האדם, ולמנוע רצח בני אדם. את הלשון: שופך דם האדם באדם, הדגשת הכפילות הזאת, דורש המדרש (רבה פרשה לד), שאפילו שופך דם האדם באדם, על ידי שליח דמו ישפך, שגם אם לא עשה את זה בעצמו, רק ארגן את הדבר, שלח מישהו לרצוח בני אדם, הוא חייב מיתה. ומפרש שם רש"י, כי גם בן נח השולח את חבירו להרוג בן אדם, חייב כדין הרוצח בעצמו.
כן הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ד) מדגיש את השוני בין שאר עבירות חמורות, לדין שפיכות דמים: שאף על פי שיש עוונות חמורים משפיכות דמים, אין בהם השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודת כוכבים, ואין צריך לומר עריות וחילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו עוונות הם רק מעבירות שבין אדם למקום, אבל שפיכות דמים היא גם מעבירות שבין אדם לחבירו, וכל שיש בידו עוון זה, הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה ולא יצילוהו מן הדין, שנאמר אדם עשוק בדם נפש וגו', צא ולמד מאחאב עובד עבודת כוכבים. שהרי נאמר בו רק לא היה כאחאב, וכשנסדרו עוונותיו וזכויותיו לפני אלוקי הרוחות, לא נמצא עוון שחייבו כליה, ולא היה שם דבר אחר ששקול כנגדו, אלא דמי נבות, שנאמר ותצא הרוח ותעמוד לפני ה', זה רוח נבות. ונאמר לו תפתה וגם תוכל. והרי הוא הרשע לא הרג בידו אלא סבב, קל וחומר להורג בידו.
ואלה שמבקשים לנצל כאן מידת הרחמים הטבועה בלב היהודי, ועל ידי זה לתת עונש קל למחבלים האלה, יש לזכור כי אנו המצווים למידת הרחמים, כמו שנאמר (דברים יג): "ונתן לך רחמים ורחמך", לנו רחמנים בני רחמנים, ניתנה גם מצווה מיוחדת (דברים כה): "לא תחוס עיניך", שזוהי אחד מתרי"ג מצוות בתורה, מצוות לא תעשה; שלא לחוס על הרודף, אלא להענישו בכל חומר הדין כדי להציל את הנרדף. והוא בספר המצוות להרמב"ם (מצווה רצג), ובספר החינוך (מצווה תרא), וברמב"ם (ה' רוצח ושמירת הנפש פרק א), והוא מצוות לא תעשה שלא לחוס על הרודף, אלא להרוג אותו בכל הדרכים והאמצעים האפשריים, כדי להציל נפש מישראל, ולמנוע שפיכות דמים.
ונאמנו מאוד דברי הרמב"ם במורה נבוכים (חלק שלישי, פרק לט) בהגדרתו הנפלאה: שהרחמנות על העבריינים - אכזריות היא על כל הברואים.
ומי כמונו היום רואים בחוש ומבינים צדקת הדברים. ההומאניות המדומה והמופרזת כלפי עבריינים ורודפים היא בעוכרנו. נאחזים ברחמנות והומאניות כלפי עבריינים, וזה נותן עידוד לעשיית הפשע, המביא בעקבותיה התערערות יסודות חיי חברה תקינים, ומסכנים קיומו ועתידו של האדם.
תורתו הקדושה לעומת זה מצווה עלינו לענוש בכל חומר הדין את הרודף, למען ישמעו ויראו ולא יזידון עוד! ואתם הדבקים בה' אלוקיכם - חיים כולכם היום!