בהסדר יחסי ממון בין בני זוג

מחבר: הרב חיים דוד הלוי

שנה בשנה, 1991

תוכן המאמר:
השאלה
התשובה
הסדר יחסי ממון בא לצורך יציבות חיי הנישואין
זכויות האישה בחיי הנישואין
כתובה
תוספת כתובה
זכויות הבעל בחיי הנישואין
אישה אינה יורשת את בעלה
האיש יורש את אשתו
גירושין
הסכמי ממון בהלכה
מתי יש לחתום על הסכם יחסי ממון שבין בני זוג

תקציר: בני זוג הרוצים שהבעל לא יירש את האשה, צריכים לחתום על הסכם ממון.

מילות מפתח: הסכם ממון, ירושת האישה

 השאלה

הנני מאשר קבלת מכתב כת"ר מיום י"ז בטבת תש"ן בנושא "הסדר יחסי ממון בין בני זוג", בשאלתו דלהלן:

אני כרושם נישואין באים אלי בני זוג לחתום בפני כדי שאאשר ההסכם… יש סעיפים בהסכם שבהם הבעל מוותר על זכויות בנכסי אשתו, שעפ"י ההלכה אינו יכול לוותר אלא בין קידושין לנישואין בלבד… יתירה מזו החתימות באותה שעה תחת החופה עושות רושם לא טוב על כל הנוכחים.. ובאמת שכל החוק הזה שעליו מבוססים הסכמים אלו אינו נראה בעיני.. נראה לי כאילו בני הזוג בונים ביתם וכבר באותה שעה חושבים על גירושין ומיתה ועסקי ממון וירושה…

התשובה

הסדר יחסי ממון באה לצורך יציבות חיי הנישואין

ואתיחס תחלה אל דברי כב' בסוף מכתבו, משום שאכן שמעתי גם אחרים טוענים נגד הסכמי יחסי ממון בין בני זוג, שזה נראה כאילו בונים ביתם תוך מחשבת גירושין ומיתה. ותמה הנני על טענות אלה, והלא כל הלכות כתובות שבאבן העזר הבנויות על יסודות דברי רבותינו חכמי התלמוד, וגדולי רבני הדורות ראשונים ואחרונים, אין הם אלא הסדר יחסי ממון שבין בני הזוג מכוח הדין, ומה ההבדל בין הסדר מכוח הדין לבין הסדר מסכמי.

כי ברור ביותר, שעם כל החשיבות שיש לחיים המשותפים, כבנין עדי עד בנישואין, אם עניני הממון לא יוסדרו היטב, תשרור חשדנות בין בני הזוג העלולה לערער את חיי הנישואין, כי זה טבעו של עולם, שכל אדם, לרבות בן ובת-זוג, דואג בראש וראשונה לרכושו, ולכן, לא השאירו רבותינו שום חלל ריק בהסדר זכויות הבעל והאישה, וכן בהסדר יחסי הממון המשותף לשניהם, והממון השייך לכל אחד מהם, הכל הוסדר בהלכה לתועלת יציבות חיי הנישואין, למנוע חיכוכים וחשדנות בין בני הזוג, ולהשרות השלום בחייהם.

אלא שכל מה שהסדירו רבותינו בהלכה אינו מחייב כלל את בני הזוג בכל הקשור לממון, ורשאים הם להסדיר את יחסי הממון ביניהם כרצונם, וכמו שנבאר להלן, והרי זה ממש הסכם יחסי ממון שבין בני זוג. ולא זו בלבד שאין זה מנוגד להלכה, אלא שיסודותיו כבר מצויים בהלכה, וכמו שנבאר.

זכויות האישה בחיי הנישואין

כאמור, כל פרטי הדינים המבוארים בהלכות כתובות, הם למעשה הסדר יחסי ממון בין בני הזוג, ובאים לידי ביטוי באותן זכויות המוקנות לכל אחד מבני הזוג בחיי הנישואין.

וזו לשון הטור באבן-העזר הלכות כתובות סימן ס"ט: כשנושא אדם אישה… יתחייב לה בעשרה דברים… שלשה מן התורה, שארה (מזונות), כסותה (ביגוד), ועונתה (יחסי אישות). והשבעה מדברי סופרים, וכולם מתנאי בית-דין, והם, עיקר כתובתה (הוא הסכום הקבוע שכל אישה זוכה בו במקרה של גירושין או מיתת הבעל), לרפאותה אם חלתה, לפדותה אם נשבית, לקוברה אם מתה, ולהיות ניזונת מנכסיו, ויושבת בביתו אחרי מותו כל זמן אלמנותה, ועוד שני דברים שאינם משמעותיים בזמנינו.

בכל הנ"ל הוסדרו זכויות האישה בכל מערכת החיים, כפי שהיתה עכ"פ בימי רבותינו, אחרי שהובטחו לה מזונותיה וכל יתר צרכי קיומה, הן בחיי הנישואין, והן במקרה של מות הבעל כל ימי משך אלמנותה, כמו"כ הוסדרו כל המקרים כמחלות, שביה וקבורה. נותרה בעיה לאישה במקרה של גירושין, או אם רצונה להנשא שנית אחרי מות בעלה, ולשם כך התקינו חכמים כתובה, והוא אותו סכום שמקבלת במקרים דלעיל, ובזמן רבותינו היה באותו סכום די כדי להסתדר ולהשתקם שוב בחיים.

כתובה

עד כמה היה סכום הכתובה חשוב באותם ימים, נלמד מדברי רבותינו (בכתובות פב:), שהכתובה נתקנה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ומכאן שהסכום היה נכבד ומכביד על הבעל הרוצה לגרש. זאת ועוד, גם ערבויות ניתנו לגביית הכתובה, וכך שנינו:

בראשונה היו כותבין לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והיו מזקינין ולא היו נושאין נשים, התקינו… עד שבא שמעון בן שטח ותיקן שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובתה.

ופירש רש"י, היו מזקינין ולא היו נושאים נשים, שלא היו רוצות לינשא להם, אמרו לכשימות או יגרש לא נמצא לגבות כלום שהיורשין יצניעו מעות של ירושה עכ"ל.

ולכן התקין שמעון בן שטח שנכסי הבעל יהיו משועבדים לכתובת האישה (ומעולם לא עלה על הדעת שבונים בית על יסוד מחשבת גירושין ומיתה), כי זה דרכו וטבעו של כל אדם, וגם בת זוג לחיים, לדאוג לצרכיה הקיומיים גם בתקופת הנישואין וגם במקרה של גירושין ומיתה.

ולפי דרכנו למדנו, שעצם הכתובה נתקנה לצורך יציבות חיי הנישואין, לבנות בית נאמן, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

תוספת כתובה

כנראה שכבר בימי רבותינו לא היה מספיק סכום הכתובה כדי להתחיל בחיים חדשים אחרי גירושין או מיתת הבעל, וגם נראה שלא היה בכך פיצוי מתאים למגורשת או לאלמנה, ולכן היו מקרים שהיה צורך להגדיל סכום הכתובה, ולכן שנינו: אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף (כתובות נ"ד:), ומסבירה שם הגמרא, שהמשנה באה ללמד שאין לחשוש שלא לבייש מי שאין לו להוסיף. ואין ספק שגם תקנה זאת נתקנה כדי לעודד חיי נישואין ולשפרם ע"י הבטחת מקור כספי לגרושה ולאלמנה.

והיה כנראה בגובה סכום הכתובה גם עניין של כבוד משפחתי ושבטי, שכן שנינו: בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז ולא מיחו בידם חכמים (שם י"ב). ובגמרא שם א"ר יהודה אמר שמואל לא בית דין של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו משפחות המיוחסות שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושים, עושים. וכתבו שם התוס' בד"ה בית דין של כהנים היו גובין וכו' ולא מיחו בידם חכמים, אעפ"י שלא כתב בלשון תוספת אלא ארבע מאות דחזו ליכי, וקא ס"ד דלא תגבה, דלא חזו, ובלשון תוספת לא כתב, קא משמע לן דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות, ושייך בהו למימר דחזו ליכי. ואפילו לא כתב לה כתובה גובה ארבע מאות בתנאי בית דין כמו בבנות ישראל מאתים דתקנה גמורה היא עכ"ל, והדבר הפך לחיוב על כל הנושא אישה מבנות אותן משפחות, וכן כתב הטור (באבהע"ז סימן ס"ו) ולא עוד אלא אפילו אחד מבני המשפחה ההיא שלא כתב כתובה לאשתו, מגבין לה בתנאי בית דין לפי מה שרגילין לכתוב, לפיכך אישה שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותיה וכו'. ומרן הב"י שם כתב בשם התוס' (ביבמות ס"ה:) מה שכותבין נדוניא גדולה לכבוד הכלה נראה לי דהוי כעין תוספת עכ"ל. וכשנדקדק בדבר יתברר שגם זו לא לכבוד בלבד, נתקנה, אלא כדי לחזק יותר את יציבות חיי הנישואין במשפחות כהנים, הן משום הפגם שבעצם הגירושין, והן משום שגירושין היוו טרגדיה קשה שלא ניתנת לתיקון, ובמשפחות המיוחסות היה הדבר גורם לפגם קשה, וכתובה בסכום גבוה מנע גירושין ותקלות וביסס יציבות חיי הנישואין.

זכויות הבעל בחיי הנישואין

זו לשון הטור (שם בסימן ס"ט):

והארבעה דברים שזוכה בהם הבעל, הם מעשה ידיה, ומציאתה, ואוכל פירות נכסיה בחייה, ואם מתה בחיו יירשנה.

ונציין טעם שנים הראשונים כפי שנזכרו בגמרא, כדי ללמוד שאכן יציבות חיי הנישואין עמדו נגד עיני רבותינו. מציאת האישה לבעלה משום איבה (כתובות צ"ו). וכן מעשה ידיה של האישה לבעלה משום איבה (שם נ"ח:), כלומר אחרי שהובטחו כל צרכי קיומה של האישה, אם היתה מעכבת לעצמה את שכר מעשה ידיה ומציאתה, היה הדבר יכול לגרום איבה בינה לבין מעלה, וזאת רצו חכמים למנוע.

יצויין שזכות אכילת פירות נכסי האישה, אין הכונה באופן בלעדי לזכותו, אלא שאותם נכסים השייכים לאישה, והבעל עוסק בהם והם הנקראים "נכסי מלוג", הפירות נועדו להרווחת הבית (כתובות פ':) ופירש רש"י שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטיב לה עכ"ל.

להשלמת התמונה נוסיף, שיש סוג נכסים הנקראים "נכסי צאן ברזל", והם רכוש שהאישה מכניסה לבעלה, והוא מקבל עליו אחריות מלאה, ובמקרה של גירושין או מיתת הבעל, נכסים אלה חוזרים לאישה בשלמותם, היינו שאם פיחתו, פיחתו לו, ואם הותירו, הותירו לו, משא"כ בנכסי-מלוג, שחוזרים כמות שהם בשעת הגירושין או מיתה לאישה, ואין לבעל שום אחריות עליהם.

כל מה שכתבנו הוא עיקרים ויסודות בלבד, פרטי הלכות אלה המסדירים יחסי ממון בין בני זוג הם רבות מאד בהלכות כתובות, ונוסיף שוב לציין שחלק מהלכות אלה נומקו בפי רבותינו בפירוש כדי ליצב את חיי הנישואין, או כדי לזרז חיי נישואין, ובלשון ההלכה "משום חינא" (שם פ"ד.) וכדומה הלכות רבות וידועות ואכמ"ל.

אישה אינה יורשת את בעלה

אלא שגם הכתובה ותוספת כתובה, לא תמיד הספיקו, משום שאישה אינה יורשת, וכאשר מת הבעל, מקבלת האישה את נכסיה שהכניסה לו (נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל) וסכום כתובתה עם התוספת בלבד. וכך הוא הדין כאשר באים לידי גירושין מקבלת האישה כנ"ל בלבד. והלא יש מקרים שהבעל הוא עשיר מאד, והאישה אינה מקבלת מכל עשרו מאומה.

והנה כאשר מדובר במשפחה עניה או בינונית אין הפסד האישה גדול כל כך, ואדרבא מצאנו תקנות שאף גרעו מזכויות האישה במקצת תוך דאגה ליורשים האחרים, וידועה תקנת טוליטולה (טור אבהע"ז סימן קי"ח), שכאשר מת הבעל, אין האלמנה גובה מסכום כתובתה אלא ממחצית מה שהניח בנכסים, והחצי השני ינתן לזוכה בירושת בעלה. ואם סכום הכתובה גדול ממחצית העזבון מפסידה האלמנה את ההפרש. לעומת זאת אם סכום הכתובה קטן ממחצית העזבון מקבלת כתובתה בלבד, זאת כמובן מחוץ לנכסים שהכניסה היא ושייכים לה בלבד. יש להניח שתקנה זאת נובעת מן ההנחה שרעיון "שיתוף הנכסים", בין הבעל לאישה מקפח כאן את יורשי הבעל, שכן כל חייה כבר נהנתה האישה מאספקת כל צרכיה ע"י הבעל, ותקנת טוליטולה דאגה ליורשים האחרים.

כאמור, כאשר מדובר במשפחה שאינה עשירה אין כל העניין משמעותי ביותר, אך כאשר מדובר במשפחה עשירה, ודאי שכאן יש קיפוח בולט לאישה שיוצאת נקיה מכל נכסי בעלה, ומקבלת כתובה בלבד נוסף על מה שהכניסה בעת הנישואין שבלא"ה שייך לה.

ולכן, היו שחשו לטובת האישה והעמידו דבריהם על דין התלמוד שתגבה האלמנה כל כתובתה המגיעה לה (עיין בספר נוה-שלום להר"א חזן רבה של אלכסנדריה שכתב כן בדיני כתובות סעיף ט"ו, אלא שהוא עצמו חלק על זה והחזיר המנהג לתקנת טוליטולה), אבל לאלמנה במשפחה עשירה אין שום תקנה אחרי דין התלמוד.

מעתה, כיצד ניתן לפצות אלמנה למשפחה עשירה, כיצד ניתן לקפחה ולהוציאה בסכום כתובה בלבד. והלא יש בודאי מקרים רבים, שזוג נישאו בצעירותם ושניהם חסרי אמצעים, ותוך מאמץ משותף צברו רכוש רב, האם ניתן לזלזל בהשקעת האישה בצבירת ההון, הלא אם יכול הבעל להתפנות לעסקיו שהביאו לו עושר זה, הרי זה הודות לאשתו שאת כל כוחה ואונה השקיעה במשק ביתה וגידול המשפחה, ולמה יקופח חלקה ברכוש זה (וראה להלן לגבי גירושין במקרה כזה).

האיש יורש את אשתו

זאת ועוד, האיש יורש את אשתו מדין תורה כאמור לעיל, ובמקרה זה הבעל יורש את כל נכסי אשתו שהכניסה מבית אביה, נכסי-מלוג ונכסי צאן ברזל, וכלה ממשפחה עשירה מכניסה גם נדוניא גדולה, והנה כאשר בני זוג חיים שנים רבות עד זיקנה ושיבה, ולהם בנים ובני בנים, אין שום משמעות למצב זה כמובן מאליו אבל כאשר קורה ואישה מתה בשנות נישואיה הראשונות, כשרוב כספי נדונייתה עדיין בעין, הבעל בא ויורש כל נכסיה.

לגבי מקרים כאלה היו תקנות שונות, להחזרת הכל לאביה או ליורשיה תוך שנה לנישואין, ויש אומרים שגם בשנה שניה יחזיר החצי, והן תקנות שו"ם (שפיירא ורמייזא, ועיין בשו"ע אהע"ז סוף סימן נ"ג ובנו"כ שם, ואין באפשרותנו לצטט). גם תקנת טוליטולה (בטור אהע"ז סימן קי"ח) ידועה ומפורסמת, שכאשר מתה אישה תחת בעלה ויש לה ממנו בנים, חולקים מכל מה שימצא מרכוש האישה וכו', עיין שם באורך. תקנה זאת אינה מגבילה את שנות הנישואין, ונתקבלה במקומות רבים, והיא תקנת דמשק המפורסמת (עיין בנוה שלום שם סעיף ט"ז, וכן בנהר-מצרים הלכות כתובות סעיף כ"ה), והדברים ארוכים מאד בזה, ונציין המנהג הפשוט שהיה נהוג בירושלים (כעדות הרר"א בן שמעון בספרו שער-המפקד בשם גדולי רבני ירושלים) שכאשר מתה האישה ולה זרע של קיימא המנהג בירושלים כמנהג דמשק שהבעל יורש הכל כדין התלמוד, שהרי בנה אוכל בנכסים והבעל יורש אשתו ואין לזרים אתו. וכשמתה ללא זרע של קיימא חולק הבעל עם יורשי האישה בכל הרכוש המצוי (ראה שם עדויות בשם המהרלב"ח שנהג כן בשבתו על כס ההוראה בירושלים). והמנהג פשוט בירושלים כפי שדנו הרבנים הקדמונים למעשה, שהבעל מוציא מהעזבון כל מה שהוא נתן וקנה לאשתו, ומיתר העזבון מוציאים הוצאות הקבורה והוצאות הלוויה ושולחנות לעניים (סעודות ימי השבעה), לימודים שבעה ושלשים ושנה, ושמן למאור לעילוי נשמתה בשבתות ראשי חדשים וימים-טובים כנהוג כל י"ב חודש, ומצבה על קבורתה, ואח"כ חולקים יורשי האישה והבעל את הנותר ועיין עוד שם, ויש עוד תקנות ואכמ"ל יותר.

ברור אפוא שתקנות אלה עקרו ירושת הבעל מן התורה, שהרי מעיקר הדין הבעל יורש הכל, ועשו כן כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו בעין יפה בשעת נישואיה, שאם היה עומד הכל על דין תורה, היה כל אדם מתקשה ביותר לתת לבתו בעין יפה מחשש שהכל עלול במקרה רע ליפול לידי זרים, שהרי אחרי מות בתו ללא זרע של קיימא נעשה לו חתנו כזר.

אלא שאין בכח תקנות אלה לפתור בעיותיה של אישה עתירת הון, בין שהיא בתולה, וכ"ש אלמנה או גרושה בגיל מבוגר, הרוצה להנשא לאדם ההגון לה מן הטעם המובן מאליו.

גירושין

במקרה של גירושין הבעיה פחות חמורה, אם אישה עשירה נישאת חסר-אמצעים, כי בשעת הגירושין מקבלת האישה כל רכושה חזרה בתוספת הכתובה ואין היא מקופחת כלל (אף כי לא נפתרו כל בעיותיה של אישה זאת וכמו שנבאר להלן). אך הבעיה מתעוררת כאשר בני זוג נישאים בגיל צעיר ויחד צוברים הון בעמל משותף, וכמו שתיארנו לעיל לגבי אלמנה, ואז יוצאת האישה עם רכושה המועט שהכניסה, אם בכלל נשאר ממנו, בתוספת כתובתה, ומה על כל הרכוש הגדול שהצטבר בעמל משותף.

גם לזה מצאה ההלכה פתרונות אף כי דחוקים במקצת, וכל בתי הדין בדורות האחרונים כבר נהגו להעניק פיצויים הולכים לכל אישה מתגרשת מבעלה, נוסף על כתובתה, בהתחשב בנימוק דלעיל, שכל רכוש הבית הוא עמל משותף של שני בני הזוג. יש בתי דין שפיצו את האישה בשישית נוסף כל כתובתה, ויש בתי דין שהכפילו סכום הכתובה, ויש שגם שילשו, ויש גם שפיצו האישה בסכום הכפול פי חמש מסכום הכתובה. וכל בתי הדין במדינת ישראל פוסקים לאישה פיצויים במקרה גירושין, וגובהם נקבע בהתאם למקרה הנדון, אחרי שבית הדין קובע מי האשם בגירושין, וכן באורך חיי הנישואין, וכן בהתחשבות במאמץ שהשקיעה האישה, אם במשק ביתה, ואם בסיוע ישיר לעסקי בעלה וכדומה.

פתרונות אלה עונים על מקרים רגילים שבני זוג נישאים, ובתקופת נישואיהם צוברים הון בעמל משותף, וכאשר באים לידי גירושין מצאה ההלכה פתרון הנ"ל, לפצות את האישה.

אלא שאין בפתרון זה כדי לעזור לאדם עשיר ביותר שרוצה לשאת לו נערה בת טובים חסרת אמצעים, וחושש למקרה גרוע של גירושין, ולתביעות כספיות קשות שבפניהן הוא עלול לעמוד.

הסכמי ממון בהלכה

כל המבואר לעיל הוא בהסדרי ממון מכוח הדין ומכוח תקנות שהותקנו בתקופות שונות לפי צורך השעה, וכאמור אין הן עונות על כל בעיות יחסי ממון שהמציאות יוצרת בחיי יום יום. ולכן בהלכה גופה כבר מצאנו הסכמים להסדר יחסי ממון בין בני זוג, והכל על היסוד, שכל דבר שבממון תנאו קיים וכמו שנבאר.

כי הנה לעיל כתבנו שהבעל אוכל פירות נכסי מלוג של אשתו, וכן אם מתה יורשה. לפעמים נוצרת מציאות שאישה עשירה מאד נישאת לאדם הגון וטוב, אבל חסר אמצעים. ואם היו לאדם ערבויות שיזכה לאריכות ימים ולבנים, היתה אישה זאת מסכימה להנשא לו ללא שום תנאי, כי כל חיי הנישואין כל הרכוש הוא לרווחת הבית והמשפחה, אך מה יקרה אם אישה זאת תמות בקיצור ימים, וכל רכושה והונה הרב יעבור פתאום לרשות מי שהיה בעלה, שכן הבעל יורש את אשתו. וכן אישה שיש לה עסקים רבים ומכניסים ונישאת כנ"ל, ואין רצונה שכל הרווחים מרכושה יכללו בסוג "נכסי מלוג" אף אם נועדו לרווחת הבית, שכן רצונה להמשיך בפיתוח עסקיה. מעתה מה תעשה אישה זאת, שמא תותר על החתן המוצע לה, והרי טוב הוא בעיניה ורצונה להנשא לו. לכן בא הסכם להסדר יחסי ממון, והוא מפורש בהלכה.

וכך שנינו: הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן בחייך ובמותך, אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה (כתובות פ"ג.) וכך היא דעת הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, וכך נפסק בשו"ע (אבהע"ז סימן צ"ב), ושם מבואר מתי יש להתנות הסילוק, הן לגבי פירות הנכסים והן לגבי ירושה.

והנה דוגמא נוספת. הוצע לאדם כלה נאה וחסודה ומאד רוצה הוא בשידוך זה, אך דווקא בשנים הבאות שקוע הוא בלימודיו שהם כל עתיד חייו, ואין הוא יכול לעמוד בהתחייבות פרנסת אשתו לעתיד. גם לזה דרוש "הסכם ממוני" בין בני הזוג, וכך שנינו: האומר לאישה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה… ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים. ופירש"י דבר שבממון ניתן למחילה הוי תנאי קיים (קידושין י"ט: וכך נפסק ברמב"ם ושו"ע אבהע"ז סימן ל"ח ס"ה). כלומר, והרי הבעל פטור ממזונותיה והוצאות ביגוד לאשתו מכוח ההסכם, אבל אינו נפטר מעונתה.

אלו הן שתי דוגמאות בלבד, ואין ספק שהחיים המשותפים יוצרים לפעמים בעיות, שמכוח הדין אין להם פתרון שיכול להשביע רצון שני הצדדים ולהשרות ביניהם אהבה ואחוה שלום ורעות, ולכן אין ספק שהסכם יחסי ממון בין בני זוג עונה על הבעיות, ומביא יציבות לחיי הנישואין.

מתי יש לחתום על הסכם יחסי ממון שבין בני זוג

בתחילת מכתבו התייחס כת"ר לזמן שבו יש לחתום על הסכם יחסי ממון בלשון זו:

"יש סעיפים בהסכם שהבעל מוותר על זכויות בנכסי אשתו שעפ"י ההלכה אינו יכול לוותר אלא בין קידושין לנישואין בלבד… וגם החתימות בשעת החופה עושות רושם וכו'".

לבטח מתכוין כב' לשני דברים, שהויתור על פירות נכסי מלוג צריך להיות "בעודה ארוסה" דוקא, כפסק השו"ע (בה' כתובות סימן צ"ב ס"א), ולא לפני כן. ואם מתנה אחרי הנישואין צריך להיות בקנין דוקא. ואילו לעניין ויתור על ירושת נכסי האישה, צריך להתנות גם כן "בעודה ארוסה" דוקא, אלא שאחרי הנישואין אין שום תנאי מועיל (פרט להתחייבות להחזיר ליורשים כספי הירושה, ועיין שם סוף סעיף ז'). ולפי זה צריך הסכם ממון שבין בני זוג להחתם תחת החופה ממש בין קידושין לנישואין. וצודק כת"ר שדבר זה הוא קשה, שכן רב רושם נישואין אינו עורך את כל החופות, ולצורך הסכם יחסי ממון צריך הרב רושם הנישואין להיות נוכח בשעת חתימת ההסכם כנדרש בחוק.

בעיה זאת כבר עמדה בפני מיד בהתקבל בכנסת "חוק יחסי ממון בין בני זוג" בשנת תשל"ג, וזוגות עם הסכמים כאלה הופיעו בפני לפני הנישואין כמובן לחתום על ההסכם.

והפתרון שהנהגתי בעירנו מאז הוא, שבני הזוג חותמים בפני כחוק ואני מאשר ההסכם, מיד, וזה מספיק כלפי החוק. אבל כיון שלפי ההלכה ההסתלקות מנכסי האישה צריך להיות "בעודה ארוסה" דוקא, היינו בין קידושין לנישואין, התקנתי טופס מיוחד עליו יחתמו העדים והחתן באותה שעה כדלהלן:

אנו החתומים מטה _____________________

מאשרים בזה כי החתן ___________________

אמר לכלה ___________________________

אחרי הקידושין לפני הנישואין:

"דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן ובפירי פירותיהן,

לפי ההסכם הממוני החתום על ידי שנינו".

ולראיה באנו על החתום היום ______________

עד ראשון ____________________________

עד שני ______________________________

אני החתן מודה על כל הנ"ל ________________                     (חתימת החתן)

במתכוין השמטתי מהנוסח את המלים "בחייך ובמותך", מן הטעם המובן מאליו, ואין זה פוגם במאומה, כיון שבלא"ה הסילוק מהנכסים מפורש היטב בהסכם, ודברי החתן באותה שעה באים כדי שהסילוק עפ"י אותו הסכם מבורר, יחול באותה שעה שבין קידושין לנישואין כנדרש בהלכה.

והנני בברכה וכבוד רב,

חיים דוד הלוי