הצעיר הדתי בשערי צה"ל
מחבר: הרב שלמה קוק
שנה בשנה, 1977
תוכן המאמר:
השקפת התורה בנושא שלום ומלחמה
שמירת תורה ומצוות בצבא
תקציר: השקפת התורה בנושא השלום והמלחמה, השקפה הנוגדת את הזלזול בערך חיי אדם המצוי אצל העמים ברחבי העולם, וקובע כי המלחמה - לשם שלום היא. הבעיות המעשיות המתעוררות אצל החייל הדתי בעת קיום המצוות בצבא, וכיצד לנהוג בנושאים שונים.
מילות מפתח: צה"ל; צבא - שמירת מצוות; דת בצבא.
שומעים אנו מידי פעם התבטאויות של נוער ברחבי העולם בנושא השלום. גם בארץ מביע הנוער את דעתו בנושא זה. מפורסם הוא המכתב של תלמידי השמיניות. אכן אין כל פלא שאנשים החיים בעולם שיש בו מוקדי מלחמה ושפיכות דמים, קצים בתופעות אלו. כיצד אנו, יהודים דתיים, בני תורה, צריכים להתייחס לעניין זה? מה נאמר במקורותינו על כך?
השקפת התורה בנושא שלום ומלחמה
השלום הוא בראש מעינינו, עד כדי כך שחז"ל אומרים במדרש, ששמו של הקב"ה הוא שלום. והמדרש ממשיך ואומר:
"לא התנבאו הנביאים אלא לשלום".
במדרש תנחומא נאמר:
"כל מה שכתוב בתורה, לשם שלום הוא נכתב ואף על פי שכתוב בתורה אודות מלחמות, אף המלחמות לשם שלום נכתבו. אין הקב"ה מנחם את ירושלים אלא בשלום".
לצערנו אנו חיים בעולם שחלקים גדולים מיושביו חושבים אחרת. יש אנשים שאינם נרתעים כלל וכלל ממלחמה וטוב שנזכור זאת. גם בקרב רוב אויבינו אין אנו מוצאים כסופים לשלום בקנה מידה רחב. אצלם יש פחד ממפלה, אבל לא רתיעה משפיכות דמים של בני אנוש. אצל אויבינו ישנה נכונות להשמיד וגם לא איכפת להם אם יהרגו מיליוני קורבנות משלהם. מזעזע לשמוע את הצהרתו של סאדאת המצרי: "יפלו מיליון קורבנות, יפלו שני מיליון, לא איכפת, העיקר לשחרר". הכרזות כגון אלו הם חלק מהשקפת עולם כוללת, שיש בה זלזול בחיי אדם, והיא מוצאת במלחמה ערך חיובי. ואילו במקורותינו נאמר:
"וירא יעקב מאד ויצר לו",
ומפרשים חז"ל:
וירא שמא ייהרג, ויצר לו שמא יהרוג אחרים.
קוראים אנו בירמיה:
"אל יתהלל החכם בחכמתו, אל יתהלל הגיבור בגבורתו ואל יתהלל העשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי".
בזאת מתנגד ירמיהו לפולחן הגבורה ולפולחן החומר והוא שולל השקפת עולם זו מכל וכל:
"ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו... ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".
הוא מגנה את השקפת העולם ששררה בעולם האלילי והמוכרת בעולם המודרני, השקפת עולם שבמרכזה פולחן הכוח, החומר והעושר, המנוגדת תכלית הניגוד להשקפת עם ישראל המקורית:
"אל תאמר כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה".
"לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות".
אצלנו הפתרון לבעיות העם ולבעיות העולם, הוא בחזון אחרית הימים. כחלק מאותו חזון כלולה הבשורה:
"לא ישא גוי אל גוי חרב, ולא ילמדו עוד מלחמה".
הבעיה המרכזית היא, מה הם תכני החיים? השלום הוא רק מסגרת. החיים אף הם מסגרת מוקדשת לתוכן מסוים. ואכן כשנוטלים את תוכן החיים האמיתי, טבעי הדבר שאדם מחפש את עיסוקו במציאת התחליפים שעשויים להתבטא במרוץ אחרי הישגים חומריים בלבד או השתעשעות במלחמות, בגיבורים ובאבירים, בשפיכת דמים ובקשירת כתרים לשופכי דם. אצלנו שלום ושלמות הם היינו הך. שלום הוא הכלי, המסגרת המאפשרת חיים רבי תוכן. חיים של תורה, של יצירה, של עבודת ה'. של אהבת אדם הנברא בצלם אלוקים. אם מבטלים את התכנים הללו טבעי הוא שבמקום הכמיהה לשלום צצה המלחמה, צץ ההרג והאבדון, ומתפתחים יצרי אדם של הריגה והרס.
נאמר בחזון אחרית הימים:
"וכתתו חרבותם לאיתים, וחניתותיהם למזמרות",
מאידך גיסא רואים אנו שהנביא יואל משתמש בחזון דומה בקריאתו למלחמה:
"כותו איתיכם לחרבות ומזמרותיכם לרמחים, החלש יאמר גבור אני".
אותם מילים בשינוי תוכן. כיצד יתכן הדבר כתות חרבות לאיתים וקריאה למלחמה? הסיבה היא פשוטה. יש לנו גישה מאד ריאלית. יש חזון, יש חינוך שאנו מחנכים במוסדות החינוך שלנו, אבל יש מציאות ואין אתה רשאי להתעלם ממנה. עלינו לזכור ולהכיר היטב במציאות שישנם גוים הזוממים להשמידנו וההלכה אומרת לנו:
"הבא להרגך השכם להרגו".
כל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר על רחמנים, כפי שנאמר על שאול אשר חמל על עמלק. לכן אותו חזון המובע בפסוקי אחרית הימים, נהפך ומשמש בספר יואל לקריאה להתכונן למלחמה, לאמר: עד בוא התקופה הנכספת יש להיאבק ולכתת את האיתים לחרבות ואת המזמרות לרמחים.
בלבנו נוצרים אנו את החזון המיוחל לכתת חרבותינו לאיתים, אך עד בוא עת התגשמותו אין אנו מתעלמים מן המציאות, אנו מתגוננים ועושים ככל יכולתנו להגן על חיינו, לשמור על קדושת חיי אדם. נביאינו משתמשים בחזונם בשימוש דו תכליתי, לומר לך שאין החזון לעתיד מתיר להתעלם מן ההווה. אך הבדל יהודי קיים בין חייל הרואה במלחמה את תוכן חייו, ושמחת חייו בקטל, לבין אדם המצטיין בתור חייל אך חפצו בחיי שלום ושלוה וכפי שמבטא זאת הרמב"ם:
"לא התנבאו כל הנביאים אלא לעתיד לבוא שיוכל כל אדם לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו לעסוק בתורה ולעסוק במצוות ובמעשים טובים",
אבל, אם אין לי ברירה, אם זוממים להשמידני, אני חייב לעשות את המלאכה.
* * *
כאשר אתם מתגייסים לצה"ל, אני מאחל לכם ומתפלל שתתגייסו ותחזרו לשלום. חשוב מאד שתזכרו את הדברים הללו ותחשבו בכיוון זה. אינכם חיילים המאמינים ב"כוחי ועוצם ידי", אתם חיילים מצטיינים, אבל אינכם מתייחסים לכוח ולעוצמה כאל ערכים, לא פעם כשאנו שומעים הכרזות מפי מדינאי או איש צבא וההכרזה נושאת אופי של גאווה ורהב והדברים עוסקים ב"כוחי ועוצם ידי", הדבר צורם את אוזנינו. לדעתי יש בזה חבלה בביטחון ישראל, מפני שלדעתנו חייל טוב הוא לא איש השחץ והגאווה, זוהי תכונה של אויבינו, הביטחון העצמי המופרז, הוא אף סיבת כישלונם. החייל היהודי האידיאלי מתעב מלחמה, אם כי הוא עושה אותה היטב בשעת הצורך; החייל הזה מאמין בכל לבו בקדושת ישראל, בסיעתא דשמיא ובכך שהקב"ה הוא החורץ את גורל המלחמה; החייל הזה משתמש במיטב הנשק, מתאמן באימונים יעילים, אבל יחד עם זאת עיניו נשואות לשמים שה' יצליח בידו.
סיסמת הקרב של החשמונאים, שהם לנו לסמל, הייתה "לה' הישועה"! דוד בקרב עם גוליית ניצח. הוא אמנם התכונן לקרב, אבל כה אמר לגוליית:
"אתה בא בחרב ובחנית ואני בא בשם ה' אלוקי ישראל",
זו היא האמונה שהביאה לניצחונו. נאמר בחז"ל:
"כל הבוטח בקב"ה זוכה להיות כיוצא בו".
שימו לב "זוכה להיות כיוצא בו", כביכול כהקב"ה בכבודו ובעצמו, שנאמר:
"ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".
וכל הבוטח בעבודה זרה הרי הוא כיוצא בה, שנאמר:
"כמוהם יהיו עושיהם כל אשר בוטח בהם".
עבודה זרה פירושה סגידה לכוח ורק לכוח, סגידה לחומר ורק לחומר. הרי אותו אדם עושה את עצמו לאליל, לעבודה זרה שאין בה כוח ואין בה רוח ואין בה משמעות.
כשתלכו להתגייס תרבו לשמוע דברים על חובתכם ה"אזרחית". מונחי המחשבה של הנוער היהודי הדתי צריכים להיות שונים לחלוטין. אתם עושים דבר שהוא מעל ומעבר לחובה אזרחית. אתם יוצאים לקיים בגופכם את אחת המצוות היקרות והחשובות ביותר - שמירת בטחון העם. וזו צריכה להיות ההרגשה שתלווה אתכם. מן הראוי שנפסיק לחשוב במונחי המחשבה של הרחוב.
מה צריך להרגיש חייל יהודי? כיצד הוא צריך לנהוג בקרב תחת אש? אומר הרמב"ם בספרו ה"יד החזקה" בהלכות מלכים:
"מאחר שיכנס לקשרי המלחמה, ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא ירא ולא יפחד ולא יחשוב באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מלבו ויפנה מכל דבר במלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה, שנאמר: אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלוין בצארו".
צריכה להיות הרגשת אחריות. חייל חושב מי אני חייל קטן, אינני קובע את תוצאות הקרב, אך אין הדברים כן. כל חייל בכל תפקיד, בכל מקום, עלול להכשיל מלחמה גדולה, וממשיך הרמב"ם ואומר:
"ואם לא ניצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר: ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. והרי מפורש בקבלה: "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם".
עם כל התיעוב שביחסנו למלחמה, בשעת הצורך אין אנו בני חורין להיפטר ממנה. כשם שפולחן הכוח הוא פסול, גם כשסוגדים לו חיילים ומצביאים מצטיינים שלנו, גם הפציפיזם החילוני אין לו מקום מבחינת ההלכה. וממשיך הרמב"ם:
"וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק".
אמנם עושים מלחמה, אך אין הכוונה להתפאר או להרוג ולנקום אלא לקדש את ה' בלבד. ובזכות זה אומר הרמב"ם:
"מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ולחיי עולם הבא".
שמירת תורה ומצוות בצבא
אחר ששוחחנו על השאלות העיוניות ברצוני לומר מספר מילים על הבעיות המעשיות שללא ספק תתקלו בהן. אמרנו שהחייל הדתי צריך לחשוב במונחים אחרים, בקטגוריות מחשבה שונות מחייל חילוני. כלומר: אנחנו נתקלים ברחוב בנוער, חלקו נוער דתי, שומר כשרות, שבת, אבל הוא דומה בכל יתר הדברים לכל נער אחר ברחוב, קורא לפעמים אותם ספרים, גם קולט ספרות צהובה והדבר מכאיב מאד! אולם בצבא הבעיה עוד יותר מעשית. יש כאלה שנגררים ונזקקים לניוול פה, כי נדמה להם שכמו שרס"ר טוב אינו יכול להיות בלא שפם מסולסל, כך חייל קרבי צריך קצת לנבל פיו - וזו טעות. ראיתי רסרי"ם בלי שפמים וחיילים מצוינים שיש להם לשון נקיה. נאמר: "ולא ימצא בך ערוות דבר", צו זה כולל גם איסור לנבל את הפה, ואין צריך לומר על תופעות הרבה יותר חמורות כהפרת הצניעות בכלל, שהיא לצערנו קיימת ואתם תתקלו בה, והיות ואתם ערב גיוס אין טעם להסתיר זאת.
החייל הדתי צריך להיות שונה לא רק בקיום המצוות המעשיות שעליהן הוא צריך להיאבק - אלא גם מבחינה אישיותו. השפה ההתבטאות, הניבים, צריכים להיות שונים; לא לקרוא אותם ספרים, ואותם תיאורים שלפעמים נמצאים על קירות - בל תיגע בהם יד חייל דתי. אומנם יש מתח והמתח מהווה בעיה ורוצים להתפרק ולא תמיד בדרכים כשרות, אבל החייל הדתי צריך להיות שונה לחלוטין וזהו קידוש ה', חייל דתי שאינו שונה באלה מאחרים מעורר פליאה: הרי הנך חייל דתי ומצד שני אתה מידרדר ככולם! אבל יש לציין שב"ה, למרות כל הקשיים, יש רבים מקדשי ה' בצה"ל, בכל הדרגים.
דבר נוסף: יש צורך לקבוע עיתים לתורה, אם הרבה ואם מעט. באותו יום שלומדים או מעיינים בדבר הלכה אין הידרדרות, משום שקדושת אותם רגעים ספורים, הבאים לפעמים אחרי אימונים או במצבי חירום, משפיעים על מהלכו של כל היום בכוחה של קדושה הטמונה בתורה. כן ישנה בעיה של שבת. עד לגיוס היה קל מאד יחסית לשמור שבת, משום שחיים במסגרת דתית והשבת הייתה טבעית ומובנת מאליה. אמנם אתם לא תלושים מהמציאות ויודעים שיש נוער חילוני שאינו שומר שבת, אבל יש הבדל רב אם נפגשים אתו ברחוב או ששוהים במחיצתו באוהל, כשמבין שמונת החיילים אתה היחיד השומר שבת. כולם עסוקים בחילול שבת ואתה חייב לשמור שבת, לצאת לתפילה וליצור אווירה של שבת בסביבת חולין שבחולין, וזה כלל לא קל.
מאידך, לפעמים בזמן מלחמה חייבים לחלל שבת לצורך, כפי שדורשים חז"ל "וחי בהם" ולא שימות בהם, לפי ההלכה אם יש פקוח נפש חייבים לחלל שבת. אבל מצד שני יש לעשות רק מה שהכרח ומותר לעשות ולא יותר. זכורני שנפגשתי עם חיילים לפני יציאה למארבים בשבת ואמרתי להם: במארב זה אין ברירה. אתם תהיו חייבים לנסוע ולקחת נשק, אבל זכרו להוציא את ה"מוקצה" מהכיסים, כלומר: לא כסף ולא עטים ואפילו לא ממחטה מפני שבשטח אין ערוב. אמר לי חייל: הרי אתה אומר שמותר לחלל שבת מדאורייתא ופתאום אתה דואג ל"מוקצה"? נזכרתי במאמר חז"ל על הפסוק "מחלליה מות יומת" - בלשון רבים - אומר הספרי:
"אל תאמר הואיל שחיללתי את מקצתה אחלל את כולה".
גישת החייל הייתה גישה שיטחית לשבת, כלומר אם לשמור שבת הרי פירושו לאכול חמין ולישון ואם לא - תידחה השבת לגמרי. אמנם "שינה בשבת תענוג", אך כאן המבחן האמיתי אם אתה מבין ויורד לעומקה של השבת. אם אתה יודע שאותן פעולות שחובה לבצען מטעמי פקוח נפש - מצוה לחלל עליהן את השבת. אך ישנה עוד בעיה כללית של קיום שבת, או מצוות אחרות. החברה אמנם מעריכה רק חייל דתי אמיתי.
צה"ל אינו פועל בדרך כלל בשבת, אבל מוכרחים לשמור על חוט שדרה של המערך הביטחוני וכשיש דבר חיוני אין ברירה, ואתה תשב בתורנות, ומכיוון שבדרך כלל המצב הביטחוני רגוע, החבר'ה מתחילים לצלצל אחד לשני בשאלות על הנשמע ועל המרגש. יש אסור חמור להרים טלפון במקרה כזה, ולפעמים יש חוסר הבנה לבעיות הדתיות שלך. במקרה כזה אתה צריך לשאול "שאלת חכם" מה נקרא דבר חיוני ולהודיע לפני שבת לאנשים הצריכים לעמוד עמך בקשר במשך השבת, שמכיוון שהנך חייל דתי אתה מבקש שלא יטלפנו אליך בנושאים שאינם חיוניים. בעיית הכתיבה בשבת גם היא צריכה שאלת חכם, חלק ממנה מיותר וחלק אפשר לעשות ביד שמאל, כלומר בשינוי, ופעולה זו אינה אסורה מדאורייתא. אולם צריך לברר אם הדבר חיוני באמת.
לכל בעיות קיום הצבא בשבת יש פתרון הלכתי ואילו היו נוהגים לפיו, הדבר אף היה מועיל לצבא. בשעתו שאלני אחד הרמטכ"לים, האם אתה חושב שאפשר לשתק את הצבא בשבת, עניתי לו: אדרבא הדבר יועיל מאד, משום שאם תישמר השבת בצבא ויעשו רק את הדברים החיוניים, בטוחני שהרכב התורן יהיה מוכן לפעולה וישמש אך ורק לדברים החיוניים ומערכת הקשר תהיה פנויה לדברים חיוניים. אז יפעל רק מה שבאמת חיוני וכרוך בפקוח נפש. והרי זוהי מטרת התורנות.
צריך לדעת שאם אי אפשר היה להתפלל בבוקר עקב קרב, חייבים להתפלל לקראת הצהריים ויש לחפש ולמצוא את ההזדמנות הראשונה ולהתפלל. לפעמים הדבר קשה אבל צריכים להתמודד ולא להיכנע. וכשאתה עומד על שלך ואינך מוותר אין לך הנאה רוחנית גדולה מזו, מפני שאתה יודע שאתה פועל מתוך מצפון מלא וכפי שההלכה מורה.
בהתגייסותכם תתקלו בבעיה נוספת והיא נטילת ידיים. הדבר קל ופשוט אך בחברה חילונית הדבר שונה מעט. אתה בא לחדר האוכל עם כל החבר'ה וכמעט אף אחד אינו ניגש ליטול ידיו וצריך קצת אומץ לקום וליטול ידיים ובכלי. בחברתך כשגומרים לאכול הדבר ברור שצריך לברך ברכת המזון וכל החברים עושים זאת, שונה הדבר בצבא, שם בגמר האוכל כולם מתרוממים בבת אחת, וחייב אתה לברך ברכת המזון אף שאתה מרגיש כאילו "נתלשת". כדאי מאד לברך מתוך סידור, משום שאחרת ניגשים אליך חברים ומשוחחים עמך, ואתה מתחיל לענות להם ברמזים וזה כמובן לא טוב, אבל בראותם שאתם מברך הם יכבדו אותך.
לכאורה הדברים נראים פשוטים אך לעיתים הם קובעים את דתיותו של החייל וראיתי חיילים שמתדרדרים בגלל דברים פשוטים כאלה.
ראיתי חיילים שבאים בפעם הראשונה לאכול קשה להם ליטול ידיים אז הם אוכלים בלא לחם, והרי אי אפשר לאכול בצורה זו זמן רב והם מתחילים לאכול גם לחם ובלא נטילת ידיים, לאחר האכילה הוא מברך ברכת המזון וחברים ניגשים ומשוחחים עמו והוא מברך ברכת המזון מקוצרת והוא ממשיך לקצר במשך הזמן עד שלא נשאר ממנה כלום.
לסיכום:מהרגע הראשון צריכים להחליט באומץ לב: אנחנו נהיה חיילים טובים ונאמנים, אבל נשמור על כל הקדוש והיקר לנו. בזאת גם נחזק את חוט השדרה של צה"ל ע"י הכנסת רוח התורה בקרב מחנהו. ואסיים בברכת צאו לשלום ותחזרו לשלום בין מבחינה גופנית ובין מבחינה רוחנית, ותתחשלו בתקופה השרות ותעמדו בכל המבחנים - בגבורה ובכבוד.