עיונים בנוסח הקידוש של שבת

(משיעור שנשא הגרי"ד סולוביציק שליט"א לז"נ אביו זצ"ל -ביום השנה ד' שבט)

מחבר: הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק

שנה בשנה, 1980

השיעור הזה יהיה דווקא מה"סידור" בנוסח ה"קידוש". כי שיטתנו במשפחה שלנו היא שאין דבר ביהדות בלי הלכה. זכורני מנעורי איך שעמדתי על יד אבי זצ"ל כשהחזן היה בחזרת הש"ץ, והוא העירני על איזו מן המלים שנזכרו ברמב"ם או במקום אחר. ה"סידור" הוא מקור גדול בתורה שבע"פ והוא מלא עמקות כמו בקדשים ונזיקין, ואם כן בוחר אני בענינים אלה שהם יותר קלים לאוזן השומעים. גם שפסקי דינים הללו הם לא רק הלכה למעשה, אלא גם השקפת עולם! שגור היה בפי אבי ז"ל: "האגדה היא ההלכה של המחשבה".

קודם שאתחיל הסוגיא אשאל שאלה:

שאלה א. בנוסח בתפילת תכנת שבת וכו' אנו אומרים: "אז מסיני נצטוו עליה", והלא במרה נצטוו על השבת?

גמ' פסחים קו ע"א: "ת"ר זכור את יום השבת לקדשו, זוכרהו על היין וכו' תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא? ה"ק, זוכרהו על היין בכניסתו. אין לי אלא בלילה ביום מנין? ת"ל זכור את יום וכו' ביום מאי מברך? אמר רב יהודה: בורא פרי הגפן" וכו', רש"י אינו אומר כלום, ורשב"ם מפרש: "ביום מאי מברך"? דאי אמרת קידוש מרישא, והתניא (פסחים קה ע"א) שבת ויו"ט אין בהן קדושה על הכוס, והראב"ד הל' שבת פכ"ט כשמשיג על הרמב"ם בנוגע קידושא רבא אומר הפשט בגמ': "בכניסתו בלילה, אין לי אלא בלילה, ביום מנין? ת"ל זכור וכו' אומר הראב"ד שהיא אסמכתא בעלמא, שאם לא היה אסמכתא היה צריך לקדש בבוקר מדאורייתא ומהברייתא נראה שהיא מדרבנן, והרבוי הוי היכי דלא קדיש בלילה אם שכח, אז אומר הקידוש, בבקר, איזה קידוש? אשר קדשנו במצותיו וכו'.

פשט א' בגמ': ביום מאי מברך: כשעשה קידוש בלילה אם צריך לחזור עוד הפעם ביום? אמר רב יהודה: בפה"ג, זהו אסמכתא; פשט ב' -מאי מברך, אם לא עשה בלילה, מדברת הגמ' אודות חיוב דאורייתא.

הרמב"ם בפרק כט הל' ד: "עיקר קידוש בלילה ואם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד, מקדש והולך כל היום כולו ואם לא הבדיל בלילה מבדיל למחר והולך עד סוף יום שלישי" אין דמיון בין שתי ההלכות, כי בשבת מקדשים כל היום ובהבדלה עד יום ד', אמנם בהבדלה עיקר מצוותה היא במוצ"ש, וזו מחלוקת ידועה בין מהר"ם מרוטנבורג והרא"ש אם מי שהיה אונן במוצ"ש אם יכול להבדיל ביום ראשון. נחוצה איפוא כאן הלכה מיוחדת שאם לא הבדיל בזמן הבדלה, היכול הוא להשלים עד יום ד'? לפי מהר"ם מרוטנבורג שזהו רק דין תשלומין, אז אם היה אונן במוצ"ש אינו יכול להבדיל ביום א', דאפילו להרא"ש שסובר שיכול, זהו כבר הלכה אחרת מטעם חיוב, אך קיום המצוה איננה, אבל בשבת אם לא קידש בלילה מחוייב לעשותו ביום, כי מערב עד ערב הויא שבת.

נראה שהרמב"ם סובר, שקידוש ביום השבת הויא מדין תשלומין כי אחרת מדוע אומר "אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד וכו'" האם למשל בדין מילה או לולב אם אחד לא נטל הלולב בבקר או לא מל את בנו עד שקיעת החמה של יום השמיני, לא קיים דין לולב או דין יום השמיני? אז חסר רק דין זריזין מקדימין ומעולם לא אמרה הגמ' דין מילה בצפרא, אבל בדין קידוש הגמרא והרמב"ם אומרים עיקר הקידוש בלילה והרמב"ם קובע בהלכה ד שאם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד וכו' משמע שאם לא הי' גזרת הכתוב ביום מנין אז אמרתי שביום אין קידוש, ואם הקידוש בלילה הוא רק משום דין זריזין, אז לא היה אומר הרמב"ם עיקר הקידוש בלילה שמפרש עיקר קיום הקידוש בלילה, שמשמע מזה שאם קידש ביום חסר כאן שלמות מצות הקיום ושונה מצות קידוש מלולב, מילה, ועוד ששם המחייב של המצוה הוא עד שקיעת החמה.

גם מזה שבנשימה אחת עם דין קידוש ממשיך הרמב"ם "ואם לא הבדיל בלילה וכו'" משמע שמקשר הוא שתי ההלכות ביחד ומאחר שמהר"ם מרוטנבורג והרבה ראשונים סוברים שהבדלה היא מדין תשלומין ואיננה מעיקר קיום המצוה רואים מזה שנחוץ להגמרא להביא גזרת הכתוב לעשות קידוש ביום ומראה שאפילו עם גזרת הכתוב יחסר מה במצוות זכור את יום השבת לקדשו מפני שעיקר קידוש בלילה ומשמע שסובר שקידוש ביום הוא מדין תשלומין.

שאלה ב אם לפי הרמב"ם שכר קידוש יהבינן ליה?

שאלה ג עיולי יומי נוגע קידוש.

גמ' פסחים קה ע"ב, אם יקרה בבין השמשות קידוש וספירת העומר קידוש קודם, אבל בנוגע להבדלה, ספירת העומר קודם ואחר כך הבדלה -כי שאני לן בין עיולי יומי לאפוקי יומא; עיולי יומא כל כמה דמקדימנן ליה עדיף דמחבבינן ליה, אפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא להוי עלן בטונא.

מדוע נחוץ הוא הקידוש בעיולי יומא משקיעת החמה, תאמר תוספות שבת? הלא כשמקדשין כולל גם תוספות ובגמ' ברכות רב בעי מקדש על כסא, אסור במלאכה או מותר במלאכה אבל עיולי יומי? יכול להיות בלי קידוש ואפילו איחר עם הקידוש כשתי שעות בלילה גם אז הדין אומר קידוש קודם ספירה, איזו עיולי יומי הוא? והבדלה באפוקי יומי מראה שקדושת שבת קשורה עם קידוש, איפה היא?

שאלה ד פסחים קה ע"א, לילי שבת ולילי יו"ט יש בהם קדושה על הכוס ויש בהם הזכרה בברכת המזון, שבת ויו"ט אין בהם קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון, ויעלה ויבא ביו"ט ור"ח -מברייתא זו נראה שאין אז קידושא רבא, והגמרא אומרת שאע"פ שהם כאחד יש הבדל בין לילו ויומו.

ברייתא ב, פסחים קו ע"א, ת"ר זכור את יום השבת לקדשו", בלילה מנין? ת"ל זכור את יום, בלילה מנין? אדרבא, עיקר קדושא בלילה הוי, דכי קדיש תחילת יומא בעי לקידושי, אתי תנא מיהדר אלילה וקא נסיב ליה קרא דיממא, ה"ק זכור את יום וכו' זוכרהו על היין בכניסתו אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל זכור וכו' ביום מאי מברך? אמר רב יהודה בפה"ג, רשב"ם: "דאי אמרת קידוש מרישא והתניא (קה.) שבת ויו"ט אין בהן קדושה על הכוס", במלים אחרות: הגמרא מתרצת סתירת שתי הברייתות בעשותה פשרה שביום לא אומרים אשר קדשנו במצוותיו וכו' רק ברכת בפה"ג, ממה נפשך אם שבת ויו"ט לא צריכים קידוש מדוע נחוץ לנו פשרה של בפה"ג? כנראה שזה הטריד את הראב"ד ולכאורה בא עם הלכה חדשה שמנין שאין הלכה של קידוש ביום, מפני שאם הי' הלכה אז הי' מצריך כל הקידוש.

אבי ז"ל אמר שלפי הראב"ד ברכת בפה"ג בבקר היא רק קביעת סעודה על היין ויכול לאכול קודם או אפילו בלי קידוש כי בבוקר יש רק שם קידוש ולא צריך קידוש במקום סעודה, ז"א לפי ברייתא ה-א אין בו קדושה על הכוס -שם קידוש, ולפי ברייתה ה-ב זוכרהו על היין -רק לקביעת סעודה.

אבל הרמב"ם לא יכול לסבול פשט זה של הראב"ד והוא אומר בהל' י: "מצוה לברך על היין ביום השבת קודם שיסעוד סעודה שניה, וזהו הנקרא 'קידושא רבא'". לפי דבריו נראה שיש פה עניין מיוחד בנוגע לסעודה שני', והרמב"ם גם סובר שקביעת סעודה מצריכה לכל שלש הסעודות. השאלה היא אפוא: מדוע לא יכול לומר כל הקידוש? וללמוד אני צריך מה זה "קידושא רבא"?

(פסחים ק"ו ע"א) רב אשי איקלע למחוזא אמרו ליה ליקדיש לן מר קידושא רבא? סבר מאי ניהו קידושא רבא, אמר: מכדי כל הברכות כולן בפה"ג אמרי ברישא, אמר בפה"ג ואגיד ביה (רשב"ם, האריך בו לדעת אם יסרב אחד מהם לשתות ובכך יבין דבפה"ג ותו לו, שאם לא כן הי' אומר לו לקידוש גדול של לילה).

והמגיד משנה והמאירי אומרים ש"קידושא רבא" הוא לשון סגי נהור, אבל מדברי הרמב"ם הל' י נראה שיש הלכה בקידושא רבא.

אנחנו אומרים "זכור" "ושמרו" קודם הבפה"ג לסעודה שני' כדי לעשותו קידושא רבא, סבי ר' חיים לא אמרם וחשב שזהו כנגד דינא דגמרא לאמרם; אני אומרם, מפני שהיו לי שני סבים, לא כל קבלותי הם מ"בריסק", סבי ר' אלי' פרוז'ינר ז"ל היה אומרם, וכששאלתיו מדוע? הי' משיב: "ער פערשטייט ניט אינגאנצען"..

שאלה ו -ירושלמי מאוד מעניין: ערבי פסחים הל' ב', ברכה אחת מעין שבע (אצלנו אומרים אחר ש"ע שהיא חזרת הש"ץ ממש) ציבור שהי' להם יין אין צריכין לומר ברכה אחת מעין שבע, ואם אין להם יין הש"ץ עובר לפני התיבה ואומר ברכה אחת מעין שבע וחותם מקדש ישראל ויום השבת. כולנו יודעים מתלמוד ברכות, ב"ב ופסחים שבשבת אין אומרים מקדש ישראל מפני שהקדושה קבועה ועומדת מששת ימי בראשית "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו". במועדים וראשי חדשים שתלוים בקביעות בית דין, נכון שאומרים אז מקדש ישראל והזמנים או ישראל וראשי חדשים אבל בשבת איך? והירושלמי אומר זה בפשיטות? איני שואל קושיות אבל רוצה אני להבין האם לא ידע הירושלמי שבת קבועה היא ועומדת? מדוע זה פתאום? והאם הגמרא לא ידעה את הירושלמי?

עכשיו נעבור על כל השאלות שיש לנו?

א - אז מסיני נצטוו עליה - הלא שבת במרה נצטוו?

ב - "עיקר קידוש בלילה" מדברי הרמב"ם אלו משמע שביום הוא מין תשלומין ששכר קידוש בזמנה לא יהבינן ליה, בתפילה מבינים שאם התפלל שלא בזמנה אין לו שכר תפילה בזמנה אבל בקידוש, הלא קידש ביום השבת מדוע יש לו רק שכר קידוש שלא בזמנה?

ג - עיולי יומי בנוגע קידוש!

ד - סתירת שתי הברייתות והפשרה שהגמ' עשתה כדי ליישבן.

ה - קידושא רבא!

ו - הירושלמי, מקדש ישראל ויום שבת.

נקדים הקדמה אחת ואחרי כן אעבור אל המסקנות שיש לי על כל העניינים שנגענו. ישנן הרבה מצוות של אמירה ודיבור שהיסודות שלהן הם מדאורייתא ורבנן הנהיגו להן מטבע של ברכות. ניקח למשל ברכת המזון: היא מדאורייתא שנא' ואכלת ושבעת וברכת וגו'. רמב"ן בספר המצוות: מדאורייתא הוי רק השבח שניתן להקב"ה עליהם אבל הנוסחא, המטבע של ברכות הם מדרבנן. לאמר: היסודות הם מדאורייתא, איזה יסודות? כאן יש מחלוקת בין הראשונים על מה שהגמרא אומרת ברכת הטוב והמטיב היא מדבריהם, משמע שג' ברכות הראשונות הם מדאורייתא, ז"א לא המטבע של הברכות כי אם יסודות, למשל: א) הזן את הכל, שרבש"ע זן את העולם, ב) מתנת הארץ, ג) בונה ירושלים -שבח והודאה להקב"ה על בחירת המקדש -איך שאומרים אותם זהו כבר ממטבע של ברכות, וישנם מהראשונים שסוברים שרק ברכת הזן את הכל היא מדאורייתא והשאר הם ממטבע אבל לשון הגמ' שלש ברכות מדאורייתא מורה על התוכן ולא על המטבע.

אותו הדבר: תפילה היא מדאורייתא ואעפ"כ אומר הרמב"ם משנה התורה הזאת מטבע של תפילה, הגמ' אומרת זאת על ספר שני של מלך ותרגום אונקלוס: פתשגן דאוריתא דא. איזה חלק הוא מדאורייתא? שבח, בקשה, והודי' הם היסודות.

חיוב מצוה כך הוא: מגיד שבחו של מקום, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה. אח"כ נותן שבח והודי' לה' על הטובה שהשפיע על כל אחד, אותו הדבר מצינן בדבר אחד שאין שם מטבע של ברכות, ז"א איני יכול לומר כפי שאני רוצה, אבל התורה שואלת ג' יסודות: זהוי "ווידוי". אין שם מטבע של ברכות לא מדרבנן ולא מדאורייתא אבל שם צריכין להזכיר: הכרת החטא, חרטה על העבר וקבלה להבא, זה אומר הרמב"ם צריכין להזכיר בווידוי -ממילא תעמוד אצלנו שאלה חדשה בנוגע ל"קידוש". עד כאן ההקדמה.

גמ' ברכות: קידוש היום דבר תורה מה רצתה התורה שהיהודי יאמר בקידוש היום? הרמב"ם במשנה תורה הל' שבת פכ"ט הל' א': "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנא' זכור את יום שבת לקדשו", כלומר: זוכרהו זכירת שבח וקידוש. מענין שבספר המצוות עשין קנה אומר הרמב"ם: "הצווי שנצטווינו לומר דברים ביום השבת בכניסתו וביציאתו (כי הרמב"ם סובר שגם הבדלה היא מדאורייתא) שבהם נזכיר גדולת היום וכבודו (קידוש) בהיותו נבדל משאר ימים (הבדלה) שקדמו לו ושיבאו אחריו" וזה מדגיש שלא די לומר רק דברי שבח ביום השבת אלא צריכים גם להביע שהוא שונה משאר ימים ע"י "הבדלה" והוא הבורא יתעלה אומר זכור את יום וגו' כלומר זכרהו זכירת קידוש וגדולה וזוהי מצוות קידוש, רואים שבמשנה תורה שואל הרמב"ם "שבח וקידוש" ובספר המצוות "גדולה וקידוש", בספר החינוך, שלפניו היו שני ספריו הנ"ל של הרמב"ם, בחר הלשון שבספר המצוות: זכרהו זכר קדושה וגדולה כדי שיתעורר מתוך מעשה זה לזכור גדולת היום". מה זה גדולה, ומה זה קדושה? הם מייצגים שני רעיונות מיוחדים ומוכרחים להראות ההבדל ביניהם, הלא אין סוף לשבחיו, אכן איזהו המיוחד לגבי שבת?

זה שבח של יום שביעי "שבו" שבת אל מכל מלאכתו ויום שביעי משבח ואומר מזמור שיר וכו' פשט שמירת שבת הוא קיום המצוה. כשאיני אוכל חלב ודם איני מקיים שום מצוה, אבל כשאיני עובד בשבת אני מקיים המצוה כמו שיהודי מניח תפילין, נוטל הלולב, שומע תקיעת שופר או לובש ציצית.

הרמב"ם: "כל השובת בו וכל מי שאינו עושה בו מלאכה, הרי זה קיים מצות עשה". מובן, שבשמירת שבת האיסור הוא מלעשות מלאכה אבל קיומו היא ההלכה של הגדת עדות בשבת שהרבש"ע הוא יוצר העולם ושבת ביום השביעי.

גמרא: כל האומר ויכולו נעשה שותפו של הקב"ה. שמירת שבת הוא ממש הגדת עדות, לפיכך המחלל שבת בפרהסיא הוא מומר לכל התורה כולה, מדוע שונה הוא מכל הלאוין? אומר הרמב"ם שהמחלל שבת הוא כמו עובד עבודה זרה, ז"א ששמירת שבת בעצמו מעיד שהבוית"ש הוא יוצר העולם, לפיכך שונה דין המחלל שבת בזה שיש הבדל גדול בין אם עשה בפרהסיא או בצינעא, ובהיפוך גמור לשאר הדינים.

גמרא: מה בין גנב לגזלן, מסביר ר' יוחנן בן זכאי שהראשון הוא צבוע, מסבה זו הוא גרוע ועונשו יותר גדול מהגזלן מפני שהגנב לא פחד מהרבש"ע בעת שפחד מבני אדם, והגזלן שעשה בפרהסיא לכה"פ לא פחד כביכול משניהם, הלא נראה בעין שמי שעשה בצנעא הוא יותר גרוע ובשבת רק המחלל בפרהסיא הוא מומר ולא מי שעשה בצנעא? הענין הוא מפני שרק המחלל שבת בפרהסיא הוא מעיד עדות שקר שהרבש"ע לא ברא (חו"ש) את העולם, אז הוא מומר.

זה שבח של יום השביעי "שבו" בשמרנו אותו מעידים ששבת אל מכל מלאכתו. מנהג חז"ל שקודם הקידוש אומרים ויכולו וכו' זהו קיום של הגדת עדות -זכרון למעשה בראשית. בתפילה "אתה קדשת" "תכלית מעשה שמים וארץ" "ויום השביעי משבח ואומר וכו'" זהו שבח!

מה הם דברי קידוש? - הדברים יכולים להתפרש בשני אופנים:

א. סידור שבחו של שבת בנוגע לקדושת השבת.

ב. קדושה, זהו סידור דברי שבח של שבת בעניין "קדושה", אבל אני חושב ששני האופנים רק דברי שבח הם כי זה הי' די שבח וגדולה שיצאנו ע"י הגדת העדות, ועל יין זה אנחנו מקדשין את השבת! וכשתשאלו אותי הלא שבת קבועה היא ומקודשת? מתרץ הרמב"ן: "אבל לרבותינו עוד בו מדרש ממלת "לקדשו" שנקדשהו בזכרון כענין וקדשתם את שנת החמישים שנת שהי' טעון קידוש בית דין לומר ביובל 'מקודש מקודש', אף כאן צוה שנזכור את יום השבת בקדשנו אותו". כל הראשונים אומרים שבית דין מברכים אשר קדשנו במצוותיו וצונו על קידוש היובל, והשנה הזאת מקודשת מקודשת. מה שאומר כאן הרמב"ן שקידוש איננו רק שבחו אלא "קידוש" משמע שנקדש. אמנם מאחר שקדושת שבת בראשית קבועה ועומדת, ולפי דברי הרמב"ן בלי קידוש יחסר מה לשבת, איך מפרנסים את הדבר?

אבל באמת כאשר לומדים פשוט חומש: "ויברך אלקים ויקדש אותו" שהשבת נתקדשה ע"י הקב"ה, לפיכך לא אומרים בקדושת היום של שבת מקדש ישראל ויום השבת, אבל כאשר באים לפרשת מועדים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם, מה שאתם תקבעו, ששת ימים תעשה מלאכה וכו' רש"י בשם התו"כ מה ענין שבת אצל מועדות? אלא ללמד שהמחלל את המועדות מעלין עליו כאילו חלל את השבתות וכל המקיים את המועדות מעלין עליו כאילו קיים את השבתות. מה שרש"י אומר כאן זהו שיש לשבת קדושה נוספת: קדושת מועד. מעניין, שהרמב"ם (פכ"ט הל' יח) אומר "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי יו"ט ומבדילין במוצאיהן". המגיד משנה אומר שקידוש יו"ט מדרבנן, הרמב"ם פוסק שהוא מדאורייתא, מאין יש לנו פסוק ליו"ט? המכילתא מביא את הפסוק "אשר תקראו אותם מקראי קודש", הרמב"ם אומר טעם אחר שכולם משבתות ה' הם, ז"א מועד נקרא גם שבת, מאין לוקח זאת הרמב"ם? פשוט: כל המועדים נקראים שבתות, ואם מועד הוא שבת אז שבת גם מועד הוא. בויקרא דברה התורה שקדושת המועד מושרש בשבת ושבת מושרש במועד, לפיכך אומר הרמב"ם שיש קידוש מועד בשבת, שכלם משבתות ה' הם.

ממילא יש בשבת קדושה כפולה: קידוש שבת בראשית, ע"י דברי שבח וקידש, "ויקדש אותו" היא כבר קבועה ועומדת, לא שייך אז "ישראל ויום השבת" כי באמת לפי הרמב"ן, אבן עזרא ורש"י קדושת השבת היתה קודם למתן תורה, ז.א. קודם שכנסת ישראל נולדה. אבל יש לשבת עוד קדושה: "שבת בתורת מועד". גמרא: "אמר רבא, המקדש צריך שיזכיר יציאת מצרים שנאמ' למען תזכור את יום וגו'" ז.א. שיש לשבת שתי זכירות:

א. מעשה בראשית, "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו".

ב. שבת ומועד, יש לנו מועד שאסור בכל המלאכות כמו שבת והוא יוהכ"פ! להזכיר שבת בתורת יו"ט הזכירה היא אחרת מזו של שבת מעשה בראשית כי היא רק זכר ליציאת מצרים, לפיכך אומרים בקידוש גם "זכרון למעשה בראשית" וגם "זכר ליציאת מצרים". בעשרת הדברות, בפ' יתרו: "זכור" את יום שבת וכו' וינח ביום השביעי, מדברים על כן על שבת בראשית, אבל במשנה תורה "שמור" וכו' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, מדברים על שבת של מועדים. לכן המהר"ם מרוטנברג לפי שיטת התוס', כבספירה הי' מהדר גם בקידוש כדי לקדש חפצו של יום בקדושת שבת ומועד, רחץ וקידש בבין השמשות.

שיטת הרמב"ם איננו ככה, כי מה שהתוס' אומר שצריכים "תמימות" אז אם אספור בשעה מאוחרת יהי' מקצת היום לא ספור. הרמב"ם אומר "ומתחילת היום סופר, לפיכך סופרין בלילה" לא מזכיר "בין השמשות" מפני ששיטתו היא אם סופר בלילה יודע שכל היום ספור. כן אצל קידוש, כשהרמב"ם מעתיק לשון הגמ' "עיקר קידושא בליליא בכניסתו" מה זה "בכניסתו"? סובר הרמב"ם לא כמהר"ם מרוטנברג שהוא בין השמשות ממש אלא אם אפילו מקדש כמה שעות אחרי השקיעה יודע שקידש כל השבת בקדושת שבת בראשית ומקרא קודש. כשהגמ' שואלת: "אם לא קידש בליליא מהו לקדש ביום"? אם הם דברי שבח מדוע לא? התירוץ הוא, שבחינה זו שאנחנו מסובבים את כל השבת תחסר, ז.א. הלילה נשארה בלי קדושת שבת ומקרא קודש אם לא קידש בלילה אלא קידש רק ביום. התוספות במועד קטן אומר שיש מצות שמחה בשבת, בספרי: "וביום שמחתכם ובמועדיכם, אמר רבי נתן אלו השבתות" באיזו שמחה מדברים כאן? בשמחת "מועדי ה'"!

חפץ אני להוסיף הערה דרך אגב:

גמ': תוספות שבת ותוספת יו"ט לומדים מ"תשבתו שבתכם", תוספות יו"ט מבינים ממקדש ישראל והזמנים, יש הלכה שהגברא יכול לקדש על עצמו, אבל תוספות שבת איך? הלא השבת כבר קבועה ועומדת? כי הקב"ה לא קידש יום השישי או יום השמיני? "ויברך אלקים את יום שביעי ויקדש אותו" אז איך מכניסים תוספות לשבת? אלא, השורש לתוספות שבת הוא לא משבת בראשית רק הגמ' מביאה "תשבתו שבתכם" שנאמר אצל יוהכ"פ בפרשת המועדים, ומשם לומדים איסור עשה לתוספת שבת ויו"ט!

שמעתי מאבי ז"ל הטעם על מה שהמתנגדים לא אומרים "ישמחו" אלא במוסף, הלא באמת "וביום שמחתכם אלו השבתות"? אלא ששבת מחייבת שמחה במקדש, ובגבולין אין חיוב שמחה בשבת, לכן מאחר שב"אתה קדשת", "ישמח משה", "אתה אחד" לא נזכר "מקדש" ולכן לא אומרים "ישמחו" ואילו במוסף שאומרים "ונשלמה פרים שפתינו" זהו במקדש, לכן אומרים אז ישמחו"! (וזהו "מסיני נצטוו" על הקורבנות).

על סתירת שתי הברייתות:

א. "לילי שבת ויו"ט אומרין בהן קידוש על הכוס והזכרה בברכת המזון; שבתות ויו"ט אין אומרין בהם קידושא על הכוס, אבל אומרים בהם הזכרה בברכת המזון".

ב. "זכור את יום וכו' זכרהו על היין, אין לי אלא בליליא, ביום מנלן ת"ל "זכור את יום השבת לקדשו".

כדי ליישב סתירת שתי הבריתות הסוגיא מתרצת שאומרים בורא פרי הגפן ולא אשר קדשנו במצותיו וכו' ס"ד שצריכים קידוש נוסף לזה שבלילה מדרבנן. השאלה היא, האם יכלו חכמים להנהיג קידוש נוסף על פי ההלכה ליום? אפילו שנאמר שזה קידוש דרבנן -זו רק אסכמתא לפי הראב"ד, אבל אם מצוות קידוש היא ריצוי דברים, שבח וגדולה, אז כן יכלו חכמים להנהיג קידוש גם ביום מפני שדברי שבח יכולים לומר הרבה אבל מבחינה של "קידוש" ממש, ז.א. שמבלי קידוש יחסר מה ממקרא קודש, אז לא יכולים לומר "קידוש" נוסף.

הרמב"ן ביתרו: "וכך אמרו שנשים חייבות בקידוש היום דבר תורה וזהו על קידוש הלילה לפי שכל הטעונים קידוש מתקדשים בכניסתו בפעם אחת כגון קידוש החודש וקידוש היובל" חכמים לא יכולים לתקן לחזור ולקדש, אם היה רק דברי ריצוי ושבח ניחא, אבל אם רצו להוסיף מה בקדושת היום בתורת שבת ויו"ט וכבר קידשתי בלילה, אז ביום לא יכול להיות קידוש נוסף "לפי שכל הטעונים קידוש מתקדשים פעם אחת כמו קידוש החדש והיובל" וביום אסמכתא היא ואינו אומר בו מקודש כלל שדיינו בפעם אחת בכניסתו.

לפיכך הברייתא הראשונה שאומרת יומי שבת ויו"ט אין בהם קדושה על הכוס ז.א. כמועדי ה' שכבר מקודש ולא יכולין לחזור, "ביום מהו אומר"? ורמב"ם מפרש: "שכבר נתקדש היום בכניסתו" שלא יכולים אז לחזור אשר קדשנו וכו' אבל מצד השני הרי ברייתא הב' שואלת קידוש, איזה קידוש? התירוץ הוא: שבח, כלומר: בפה"ג לפי האסמכתא. ז.א. אין סתירה בין שתי הברייתות כי הברייתא הא' מעולם לא אמרה אין בהם שבח על הכוס רק קידושא אין בו.

הראב"ד אומר שאין בו קידוש כלל, והרמב"ם והרמב"ן סוברים שיש גם קידוש ביום אבל רק חצי, ומאי מברך? הרשב"ם מפרש: "אם יאמר מרישא אשר קדשנו וכו' הלא שנויה בברייתא שביום אין בהם קידושא על הכוס? ממילא ביום הוא רק "שבח" ולא מעשה קידוש על הכוס, בלילה הוא ריצוי שבח ומעשה קידוש! ז.א. קידוש של ריצוי דברים יש בבקר וקידוש של מעשה מקדש אין בו. והגמרא מסתפקת בזה בבורא פרי הגפן.

מעניין! מרגניתא טבא בפומי' דר' חיים: "שבורא פרי הגפן היא גופיה של קידוש" ז.א. אם אחד בא אחרי שהמקדש סיים כבר ברכת בורא פרי הגפן אע"פ ששמע השאר לא יצא ב"קידוש". אצל ר' חים הי' זה דבר פשוט שבקידוש ברכת בורא פרי הגפן איננה רק ברכת הנהנין שאם אינני שותה לא נחוץ ברכה, רק היא הגוף של הקידוש. אין להתפלא על ר' חיים כי באמת היא רש"י בברכות דף מא ע"א בגמרא: "אי הכי ברכת הפת תפטר בורא פרי הגפן שבתוך הסעודה? שאני יין דגורם ברכה לעצמו". הרבה ראשונים מבארים שאין אומרים בורא פרי העץ רק בורא פרי הגפן, אבל רש"י אומר: "בכוס של ברכה מברכים בורא פרי הגפן אפילו איננו שותה מהכוס, בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע"פ שלא היו צריכין לשתייתו". איפה שמענו מעשה כזה שאומרים ברכת בפה"ג אפילו שאין שותים?, הרבה פוסקים אמרו שאם אין תינוק בבית הכנסת מניחים הכוס אחרי הקידוש ולא שותים, ז.א. בכוס של ברכה יש קיום כפול: א. ברכת הנהנין, ב. שירה על היין. ממילא בקידוש, כל סידורי ברכות על הכוס הם מדין "שאין אומרים שירה אלא על היין".

אמנם בורא פרי הגפן ודאי עדות היא לבורא העולם, לה' הארץ ומלואה וכו' ובירושלמי: "ברכתו זהו פדיונו" ז.א. ברכת בורא פרי הגפן הנה ריצוי שבח, וגם שירה על היין וזהו אפילו בלי שתייה, ממילא מובן פשט הגמרא: ביום מאי מברך? כי הרי אמרנו שביום אין לנו קידוש אחר, ואפילו בליל שבת חלק של בורא פרי הגפן מתעסק בריצוי דברי שבח. עיין ברשב"ם בשם השאלתות: "אתאי כסא דחמרא וברוכי ומשתי משום כב' שבת לחלק בין מדת שבת למדת חול, שאין אומרין שירה אלא על היין" מה שהשאלתות אומר: שאם שותין יין בחול הברכה היא ברכת הנהנין, אבל בשבת היא ברכת שירה על היין. זהו שבח של יום השביעי! הגמרא לא עשתה פשרה בין שני הברייתות רק הסבירה שהברייתא הא' מבהירה בחינה חדשה שהוספנו בקידוש הלילה, זה אין צורך לנו בבוקר שכבר קדשנו בליל שבת, אבל איזו בחינה נשארת גם ליום וזו ריצוי ושבח, וזה מקיימים ע"י ברכת בורא פרי הגפן!

ממילא אחרי זאת מבינים מה זה קידושא רבא! בספר המצוות: "זכרון גדולה וקידוש" בליל שבת הוא קידוש כפול:

א. עדות לבורא עולם.

ב. פעולת קידוש. בבקר מתעסק רק בגדולה אבל לא בקידוש, ז.א. בלילה קידושא רבא וקדישא, וביום רק קידושא רבא! בליל שבת שתי יסודות וביום רק יום גדולה. מעניין איך שהגמרא מביאה ההבדל בין ברכת המזון לקידוש. שבקידוש היום מזכירין רק גדולה ובאותו ברכת המזון מזכירין שניהם.

מהו השבח ביו"ט? הלא בקידוש נחוץ לנו שני יסודות:

א. העדאת עדות;

ב. זכר ליציאת מצרים, מה זה גדולה ביו"ט? לפי המגיד משנה שסובר שקידוש יו"ט הוא מדרבנן אין קושיא כי יכול להיות רק יסוד אחד בקידוש, אבל להרמב"ם שאומר "כולם משבתות ה' המה" ז.א. שקידוש יו"ט מדאורייתא, אז נחוץ

א. דברי ריצוי ושבח;

ב. קדושה, זה שבח של יום השביעי שבו שבת וכו' מהו השבח ביו"ט? בחירת ישראל! מפני זה מתחיל הקידוש של יו"ט ב"אשר בחר בנו מכל עם". ביו"ט בחירת ישראל הוא העיקר. בשבת, בשבח הראשון אומרים "ושבת קדשו באהבה וכו' זכרון למעשה בראשית" ושבח השני בחצי השני של הקידוש איזהו? בחירת ישראל! מפני זה אומרים: "כי בנו בחרת ואותנו קידשת מכל העמים ושבת קדשך (זה השני) של מועדים ומקראי קודש, הוא שבח החדש, באהבה וברצון הנחלתנו. ואיך תהי' החתימה? אם של שבת הראשון או של שבת השני (של מועדות). זהו המחלוקת בין הבבלי והירושלמי: מקדש השבת (הבבלי) מקדש ישראל ויום שבת (הירושלמי). רוצה אני להוסיף: הרמב"ן מפרש: "ובמדרשו של ר' נחוניא בן הקנה הזכירו עוד סוד גדול בזכור ושמור, ועל הכלל תהי' הזכירה ביום והשמירה בלילה, וזהו מאמר החכמים שאומרים בערב שבת בואי כלה, בואי כלה, בואו ונצא לקראת שבת המלכה, ויקראו לברכת היום קדושא רבה, שהוא שהקדוש הגדול, ותבין זה! פשט בהרמב"ן: קדושת יום השבת היא קדושה של התגלות שהרבש"ע מאציל על השבת. מענין: שבח יקר וגדולה יתנו לאל מלך יוצר כל המנחיל קדושה לעמו ישראל "בקדושתו", הרבש"ע נותן ליו"ט קדושה, אבל השבת כולל קדושתו של עצמו, חז"ל פירשו שישנם שתי התגלויות: אחת מלכות, מטרוניתא, חקל תפוחין, אתקינו סעודתא, בליל שבת חקל תפוחין לשכינה, "התגלויות הקב"ה ע"י מדת מלכות". חז"ל אמרו על "שכינתא בגלותא", אם בני ישראל רוצים שהשכינה תגאול את בניה נחוץ להיות התערותא דלתתא קודם התערותא דלעילא ז.א. התעוררות בכלל ישראל שהשכינה תפעול לגאול את כל העולם ויחד עם גאולת ישראל והעולם באה גאולת השכינה.

הירושלמי מביא מאמר ר' עקיבא: "אנכי ה' אלקיך אשר העליתיך", "נעליתי עמך", בהושענות: כתוב והוצאתי אתכם נקוב "והוצאתי אתכם". ההתגלות הזאת נורא נוראים היא, בתורת חב"ד: "מלך אסור ברהטים" -הקב"ה השליך על עצמו (כביכול) שלשלאות, השכינה היא בעצמה בגלות ובשבי' ומחכה שתיגאל במדרגת "שובו אלי ואשובה אליכם" -היוזמה שייכת לנו, השכינה, כביכול, לא יכולה לגאול את העולם ולהביאו לימות המשיח ולאחרית הימים בלי עזר מישראל.

הרמב"ן אומר שבליל שבת השכינה היא כלה, לא הולכת בעצמה עד שישראל יזמינו אותה "באי כלה, באי כלה" לא משברת דלתות, מלך אסור ברהטים, שואלת השתתפות שישראל תשלים הקדושה, מחכה להחתן כאלפים שנה! בליל שבת ישראל עוזרים כאשר נוטלים חלק בהגאולה. מאמר רבן יוחנן: "בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו" שהוא מבקש מהיהודי להשלים קדושת השבת. הרשב"ע רוצה שכנסת ישראל תאמר קידוש כמו שהוא מקדש השבת! זהו שהחכמים אומרים: "באי כלה, באי כלה"!

אבל יש מדה אחרת של התגלות: "אתקינו סעודתא דמלכא קדישא" (תפארת שביסוד) היא היא למעלה מחקל תפוחין, מופיע פתאום, לא שואלת השתתפות, ההתערותא דלעילא כבר מעוררת ההתערות דלתתא, הרבש"ע מתגלה כגואל חזק! שובר מנהגו של עולם בבחינה שאומרים בהגדה: "אני ולא השליח, אני הוא ולא אחר"; בליל שבת "שמור" לחכות, אבל יום השבת התגלות מלכא קדישא, ויהי לי לישועה. הרבש"ע הכל יכול לא מחכה להשתתפות שלנו, איננו אסור ברהטים. ממילא לא יכולים לקדש בבוקר, והכל שאנחנו יכולים לומר בבקר הוא שהרבש"ע הכל יכול, בידו החזקה יוציא מגלות אותנו יחד עם השכינה אפילו קודם שיהי' לישראל ההזדמנות לעשות תשובה! "אשוב אליכם" קודם ה"שובו אלי". לכך נקרא "קידושא רבא" כי רק ריצוי דברים הוא שאין צריכים להשתתף עוד בקדושת השבת. כזה פירש הרמב"ן, כמעט אותו הדבר למה שהגענו על ידי שיעור ההלכה.