השיטה הכלכלית לפי התורה

מחבר: איתמר ורהפטיג

שנה בשנה, 1993

תוכן המאמר:
פרק א. קפיטליזם וקומוניזם
1. בקורת השיטה הקפיטליסטית
2. בקורת השיטה הקומוניסטית
פרק ב. מה אומרת התורה
1. הלואה ורבית
2. שמיטה ויובל
גאולת קרקע
חזרת קרקעות
חזרת עבדים
שמיטת הארץ
שמיטת חובות
3. צדקה
4. מיסוי
5. שער ורווחים
6. תחרות מסחרית
7. שכר עובדי ציבור
פרק ג. יישום לימינו
שמיטה
שרותים סוציאליים
צדקה ומיסוי
שער ורווחים
קביעת שכר

תקציר: ניתוח שיטות כלכליות שונות על פי עקרונות התורה .

מילות מפתח: קפיטליזם, צדק חברתי, מסים, שירותים סוציאליים.

קשה לבודד את השיטה הכלכלית מזו החברתית, שכן שני תחומים אלו - הכלכלה והחברה - יונקים וניזונים זה מזה, וצירופן קובע במידה רבה את אופי חיינו ומגמתן בכלל.

עם זאת ניתן לשים את הדגש על התחום הכלכלי תוך התחשבות בתחום החברתי ובתחומים נוספים משיקים.

מנקודת מבט זו, לכשנבוא לבחון השקפת התורה הרי זו לכאורה מתמקדת בצדדים אחרים של חיינו - חיי הרוח, להבדיל מחיי החומר - ומשום כך קשה להצביע על שיטה כלכלית, ובודאי לא על שיטה מפורטת.

זו שייכת לכאורה לתחום חיי החולין, החומר, המשרתים את חיי הקדש, ואין לתורה מה לומר מעבר לעקרונות כלליים של הגינות במסחר וכיוצ"ב.

אולם עיון מדוקדק יותר מגלה כי לפנינו שורה שלמה של הלכות כלכלה ונשתדל ללכת בדרך האינודקטיבית, מן הפרט אל הכלל, ולחשוף כיוון דרך בדבר השיטה הכלכלית עצמה.

בחינה זו מתבקשת סדור האחרון בכלל ועתה במיוחד כמבואר להלן. עצם המעבר מחיי גלות לחיי מדינה גורר אחריו התיחסות חדשה לתחומי חיים שונים. בגולה, במצב של פירוד ופיזור, סבל ורדיפות, הדגש הוא על הפרט, השרדותו מבחינה גשמית ורוחנית. חיי החומר מנוהלים על ידי זרים, וליהודי פנה רוחנית משלו.

לעומת זאת חיי מדינה דורשים התייחסות ראויה, השאובה ממקורותינו, לצרכי החומר - משטר וכלכלה, סעד ורווחה וכיוצ"ב, כבסיס לחיי הרוח. הדברים ידועים, וכבר מדובר בהם עשרות בשנים, אלא שאירועי ימינו הוסיפו עליהם מימד נוסף.

קריסת הקומוניזם עוררה מחדש מחשבות בדבר השיטה הכלכלית חברתית. אחד מהוגי הדעות של עולם המערב - פוקוימה - כתב מאמר על "קץ ההסטוריה" בהתימרו לחגוג את ניצחון הקפיטליזם. אף הנשיא לשעבר, ניקסון, כתב לאחרונה ספר ובו קריאה לארה"ב להנהיג את העולם.

לעומתם רבים מתפקחים מן האופוריה. מכירים הם את חולאי הקפיטליזם. לא משם תצמח הישועה.

אמנם גם במחנה שלנו התגברה הצפיה לגאולה בחוגים שונים, בין היתר, בעקבות נפילת הקומוניזם, וזו השעה להעלות על נס את גישת התורה, "להראות העמים והשרים את יופייה, כי טובת מראה היא".

יש גם חשש כי במקום שנוצר חלל ריק אידיאולוגיות שונות ומוזרות ינסו לעלות על הבמה, ובמיוחד האיסלאם על כל פראותו ("ידו בכל"), וכשהעולם צמא יש להשקותו במים חיים אמיתיים.

והרי בין כך אמונים אנו על חזון אחרית הימים, על הטוב הצפוי לחברה האנושית, ואף בתחום הצר של חיי הכלכלה יש לבחון כיצד אמור החזון להתגשם במציאות היום-יומית.

פרק א. קפיטליזם וקומוניזם

וכבר הקדמתי את המאוחר, שכן טרם סקרתי את שתי השיטות הכלכליות שהיו מקובלות בימינו. לאחר סקירה קצרה זו נציג את גישתנו ביחס לאלו.

לשם הבהרה נציג את השיטות בקיצוניותן, אף כי למעשה, מעורבים בכל אחת מהן אלמנטים מזו של רעותה.

השיטה האחת, הקפיטליסטית, דוגלת בשוק חופשי, תחרותי, הפועל לפי עקרונות היצע וביקוש.

השיטה השניה, הקומוניסטית, דוגלת בהתערבות שלטונית בחיי השוק, בחלוקת אמצעי הייצור והכונתם, פיקוח על מחירים ואף הלאמה של מפעלי תעשייה וחקלאות וכיוצ"ב.

1. בקורת השיטה הקפיטליסטית

לכל אחת מן השיטות אידיאולוגיה משלה. הראשונה, דוגלת בחופש הפרט, יזמה, מימוש עצמי, כאשר המגמה היא לצמצם את תפקידי השלטון בכלל ולהותירו בעיקר לצורכי בטחון. ואם תאמר, הרי ללא הכוונה שלטונית צפויים אנו לשפע חלקי מחד גיסא, ומחסור חלקי מאידך גיסא? תשובתה תהא, כי חזקה על השוק שיאזן את עצמו. הצורך יוליד את הייצור. אם יתברר שכולם רצים "לייצר" עגבניות מסיבות שונות - קל, רווחי וכיוצ"ב - הרי הביקוש למלפפונים יגרום למי שמתאים לכך ל"ייצר" גם את אלו.

השיטה השניה טוענת כי זו שיטה אנוכית, לא צודקת, שתפגע במשק כולו ובחלשים בפרט.

ראשית, מבחינה כלכלית יתכן בזבוז, כאשר הכל ירוצו לייצור זול ורווחי, כמו זהב, או אף חלב, ויימנעו מגידול פרט למשל, שההשקעה בו רבה, ורווחיו נמוכים. כך תיווצר תחרות לא בריאה, כאשר יותר מדי אנשים נדחפים לנוצץ. ועד שיודגש המחסור והצורך בייצור אחר, הרבה כוחות וכספים הושחתו לריק.

שנית, מבחינה חברתית-מוסרית, בעקבות התחרות הפרועה הנ"ל, מדה לא מבוטלת של קנאה ושנאה יורדים לעולם.

יתר על כן, הפגם המוסרי מונח בעצם ההתחרות הלא-מבוקרת. הכל רצים להתעשר, ואין הקומץ. משביע את הארי. גם מי שיש לו מנה רוצה מאתיים.

העושר נוצר מרכוש ועבודה. קיים הון בסיסי בעולם: קרקע, אוצרות טבע, רכוש שנוצר כבר בעבר ובני אדם זוכים בו בירושה או מהפקר. על בסיס זה בני אדם משקיעים יוזמה, עבודה, ייצור ותיווך כדי להגדיל את ההון ולהתעשר. אולם גבול יש להון ולאפשרות הפקת רווחים ממנו, ובשלב מסויים בני אדם משקיעים עבודה כדי להעביר אליהם את ההון והעבודה של הזולת. כל זאת לא בגניבה ח"ו, אלא בדרכים לגיטימיות בעיני החברה, אך התוצאה דומה. מפעל ענק רוכש באמצעי פרסומת למשל, את הלקוחות של רוכב קטן שבאותו אזור. יטענו כי המפעל לא הוציא דבר מידו כי אם פתה את לקוחותיו לפנות אליו. אולם בסופו של דבר העושר שלו בא על חשבון זולתו. כסף שאמור היה להגיע לאותו רוכל ולהחיות את נפשו זורם אל המפעל הגדול. בשלב הבא, אותו רוכל נזקק להלוואה, ולווה ממתחרהו ברבית. כאן כבר כספו של החלש עובר במישרין לחזק. לעתים התארגנויות של חזקים למיניהם כדי להמשיך להתעשר על חשבון החלשים. באחרונה קראתי כי בארה"ב חברות עשירות מממנות - ובעצם משחדות - מסעי בחירות של סנטורים שונים. "שמור לי ואשמור לך". הפוליטיקאי ימשיך במשרתו, והעשיר - יהא מפעלו מיותר או מושחת ככל שיהא - יקבל גיבוי השלטון והמשפט. שויון ההזדמנויות, כביכול, הוא מס שפתים בלבד, ורק לעתים נדירות "חלש" בעל שכל או מזל מצליח לעבור את המשוכה.

עוד פוגעת השיטה, בנפש האדם, ומגבירה את כחות האגואיזם על כוחות האלטרואיזם. ההצלחה - עשיית הרווחים - קודמת לכל. וכך אומרת המשנה באבות (פ"ה, י): "ארבע מדות באדם, האומר שלי שלך ושלך שלי זו מדה בינונית, ויש אומרים זו מדת סדום". מסביר הרע"ב:

"איני רוצה להנותך והלואי שלא תהנה, (במלים אחרות - אני אסתדר לבד, ואתה לבד) י"א זו מדת סדום, קרוב הדבר לבוא לידי מדת סדום, שמתוך שהוא רגיל בכך אפילו בדבר שחבירו נהנה והוא אינו חסר לא ירצה להנות את חבירו, וזו הייתה מדת סדום שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם ואע"פ שהייתה הארץ רחבת ידים להם ולא היו חסרים כלום".

אין צריך לומר כי חברה כזו, התולה הכל באדם, חריצותו ויזמתו, מנוגדת תכלית הניגוד להשקפת התורה הגורסת: ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, כפי שיבואר עוד להלן.

שלישית מבחינה ערכית, מתפתחת חברה שחיה לפי הצרכים ולא לפי ערכים. בהקשר זה אי אפשר להפריד בין הכלכלה לבין השקפת העולם על החיים בכלל. המכנה המשותף של ההמון הוא נמוך. כולם צורכים אויר ומקבלים אותו בחנם. מים, שיחסית מאויר פחות נחוץ, מקבלים בזול. לחם כבר עולה יותר, אך הכורח יביאנו לעולם. גם אם ירצו בני אדם מלפפונים, כפי הדוגמה הנ"ל, אם בגלל שהם טעימים ואם בגלל שהם "בריאים" בעיני רופאים (אמיתיים או מדומים) ימצא מי שייצר אותם. עד כאן צרכי הגוף, ומה לגבי צרכי הנשמה? מי ילך להוראה או לקצונה (במדינה ללא חזון, המוקפת אויב)? ימצאו ודאי כותבי ספרי מתח. אך כיצד יחיו משוררים או סופרים בעלי שאר-רוח שקוראיהם מעטים?

השיטה הקפיטליסטית טוענת כי אם אין ביקוש אין צורך. האדם קובע צרכיו, ללא הכונה מחוץ. גישה זו היא הרת אסון, שעלולה לגבש חברה טכנולוגית שרק שיקולים כלכליים טהורים של יעילות ורווחים לנגד עיניה.

גם אם ימצא ביקוש מסוים לספרות יפה, למשל, שכן יש באדם נטיה נפשית לערכי רוח, הרי ללא עידוד ועזרה ממשלתית, לא יחזיקו הסופרים מעמד.

עד כאן בקורת השיטה. אמנם כפי שציינתי לעיל אין מדינה בה מתגשם הקפיטליזם בטהרתו. גם בארה"ב שמשמשת כסמל לשיטה, מעורבים בזו אלמנטים דתיים וחברתיים אחרים. לשבחו של העם האמריקני ייאמר כי אי אפשר להתעלם ממדיניות רווחה, מאמונה דתית שמרחפת אם כי לא לעומק, מערכי רוח בדבר חירות האדם - אולי כחלק מהקפיטליזם - שחדורה באפיה של אותה אומה. עם זאת מרשה אני לעצמי לומר כי המשבר העמוק בו שרוי כעת הנשיא האמריקני יסודו במשבר השיטה. יש חזקים שרומסים את החלשים ואח"כ מציעים הם עזרה. הפער בין העשיר והעני הולך וגדל. החלשים חשים באי-צדק בחלוקת המשאבים. סח לי חבר שחזר מארה"ב לאחר שלא בקר בה מספר שנים, כי רואים יותר עניים ברחובות.

2. בקורת השיטה הקומוניסטית

בתיאוריה נשמע הקומוניזם צודק יותר. משוחרר הוא מעוולות הקפיטליזם. במקום תחרות - שויון. הכל מכוון מלמעלה. אין עשירים ועניים, אלא כל אחד מקבל כפי צרכיו. [לא כאן המקום לדון בפרטי תורתו של מרכס]. אלא שכאן לפנינו אבסורד. למעשה קרה לכאורה דבר פלא. דוקא השיטה הקפיטליסטית נראית מצליחה, וזו הקומוניסטית נכשלה וביתר דיוק - קרסה.

לכשנעקוב אחר הסיבות לקריסה זו, נעסוק בעצם בביקורת השיטה.

אשית, סיבה היסטורית, תופעה ידועה היא כי קיים פער בין החזון הגשמתו. הבצוע בפועל נתקל בקשיים, לא תמיד חזויים מראש. זאת בעיקר כאשר הרעיון החדש הופיע בצורת מהפכה, כנגד השלטון המלוכני הקודם. המעבר היה כרוך בשפיכות דמים. והקומוניסטים לא נרתעו מן הצורך - לפי דרכם ודעתם - לשמן את גלגלי המהפכה בדם.

בכך עוררה המהפכה התנגדות בצד התלהבות, שכן זו הוטלה בכח גם על אלו ששללו אותה. לאמר, כבר מראשיתה הוכנה התשתית לנפילה.

שנית, סיבה ערכית. אי אפשר להתעלם מטבע האדם. באדם - כחות שונים, ואף סותרים זה לזה. לצד יצר האלטרואיזם יש כח חזק של אנוכיות, שיטה שפוגעת ברכוש הפרטי מכניסה בלבול ומבוכה. "למי אני עמל"? הלמאי אעבוד קשה, ויבא פקיד ובשרירות לב יקח פרי עמלי ממני?

יש אומרים כי נדרש מן הפרט לוותר למען הכלל. אולם שתי תשובות בדבר. ויתור כזה דורש הכנה נפשית. ובמלים אחרות - חינוך לערכים (ראה מאמרו של פרופ' יהודה לוי, שמעתין, תשנ"א גל' 102) השיטה הקומוניסטית, שיטה חמרנית, לא חנכה לכל ערכים.

מלבד זאת גבול יש לויתור, ובמיוחד ויתור כפוי. הדברים הגיעו לאבסורד, איזנהאור מספר בזכרונותיו כי לכשנפגש עם מפקדי הצבא הרוסי על אדמת גרמניה במלחה"ע השניה שאלם כיצד עברו כה מהר בשדות המקודשים, ונדהם מתשובתם. מה הבעיה, ענו, שלחנו את הגדוד הראשון, והגדוד השני כבר עבר בשדה פנויה ממוקשים.

אולם לא רק על חייו כי אם גם על רכושו חס אדם (עי' סוטה יב, א). שואל הוא עצמו מדוע אעבוד אני וחברי הטפיל יחיה על חשבוני? יתר על כן, אף אותו טפיל אינו מרגיש בנוח בחיותו על חשבון אחרים. התוצאה היא, עבודה אטית, ללא רצון, ללא יזמה, תוך חוסר יעילות משוע.

אותה משנה באבות הנ"ל (פ"ה, י) אומרת: "ארבע מדות באדם,... שלי שלך ושלך שלי - עם הארץ". מסביר הרע"ב: "שנהנה ומהנה בשוה, וזהו ישובה של הארץ. אבל אינו יודע קרא דכתיב ושונא מתנות יחיה, וזהו לשון עם הארץ האמור בכל מקום, שרוצה בתקונה של הארץ אבל אין בו חוכמה להבדיל בתקונין הראויין".

שלישית, הצורך בתיווך. יחודה של שיטה זו היא הצורך בהתערבות הכוונת חיי המשק ע"י גוף שלטוני - מפקח, מכוון, מעביר מזה לזו ומתווך בין אמצעי הייצור והנזקקים להם.

ואף אם הייתה כוונתו של אותו שלטון לטובה, הרי ככל מתווך, מיעוטו יפה וריבויו קשה (עי' ב"ב צ"א, א - אין משתכרין בא"י בדברים שיש בהם חיי נפש...). למעשה קם שלטון מרכזי מנופח ומושחת. כעת מתברר שרוממות אידיאולוגיה בגרונם, ושדידת כספי ציבור בכיסם.

אף הציבור מצדו חש בשחיתות, ושוב פחתה המוטיבציה לעבוד. יתר על כן, כדי להצליח הטילו בשלטונות משטר של פחד כרוך בשפיכות דמים, ודכאו את רוח האדם. אך האדם מטבעו בן חורין הוא, "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים", ויצר החופש מוכרח היה להתפרץ.

כך חברו שחיתות ודיכוי, חוסר מוטיבציה וחוסר יעילות, והבטיחו את הכשלון.

פרק ב. מה אומרת התורה

באיזו שיטה דוגלת התורה? כללית ניתן להצביע על דרך אמצעית, שנוקטת ביתרונות של כל שיטה תוך המנעות מחסרונותיה.

"היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם".

בורא האדם, המכיר את טבעו, נתן לו שיטה שאפשר וטוב לחיות עמה

(לשמור את מצות ה'... לטוב לך - דברים י, יג).

לאדם כחות יצירה, כחות נתינה (חסד), אך גם כחות נטילה. אנוכיות ונדיבות לב משמשים בו כאחד. משום כך יש להכיר ברכוש פרטי, יש לעודד יזמה, ואף תחרות במדה ידועה (ראה קהלת ד, ד ואב"ע שם). אך מאידך גיסא יש להגביל כחות אלו, להגן על החלש, ואף לעודד נדיבות לב.

דרך זו מתבטאת במישורים שונים, גם בהלכות כלכלה. מקוצר המצע נסקור בקצרה מספר הלכות בנידון ומשמעותן לעניננו.

1. הלואה ורבית

הלואה היא לא רק אפשרות אלא גם מצוה (ראה שמות כב, כד ורש"י שם). ההלואה היא גם צורך חיוני לפתוח חיי השוק. לאחד יש הון ולשני יזמה וכישורים לייצור, אך נזקק הוא לאשראי.

עד כאן ההלואה היא אינטרס של הלווה. אם עני הוא - לספק צרכיו המיידיים, ואם בעל יוזמה כאמור - לאפשר לו הקמת מפעל. אך ההלואה היא גם אינטרס של המלוה, מלבד קנית מדת חסד שתובהר להלן, הוא גם נוטל חלק ברווחים של הלווה. אלא שכאן קיימת סכנה הפוכה, כי הטובה תהפך למשא. לווה שלא יעמוד בתשלומים, ישלם מעבר למה שקיבל. נמצא המלוה מתעשר על חשבון הלווה העני. באה התורה ואוסרת רבית, כך לא יגדל הפער בניהם. אלא שמאידך גיסא תשאל השאלה, הכיצד שיטה כלכלית סומכת על נדיבות לבו של המלוה שאינו רשאי להרוויח ואולי אף יפסיד מקיום מצותו? דאגו לכך חכמים והציעו לו למלוה להרויח במדה מבוקרת. יכול הוא להיות שותף חלקי עם הלוה (מחצה מלוה ומחצה פקדון) ומאותו מרכיב של פקדון - ירויח.

אין כאן המקום להרחיב דברים בנידון. נגע בו להלן תוך כדי התיחסות לקורה בימינו.

2. שמיטה ויובל

גם מצוות אלו מורות על קיומו של רכוש פרטי, יזמה ותחרות, עשיית רווחים גם ע"ח הזולת. כל זאת בצורה מוגבלת, מטעמים שונים, בין היתר, כדי למנוע קיטוב מעמדות של עשירים ועניים, בחומר ואף ברוח. מצוות יובל כוללות גאולת קרקע, חזרת שדות ושחרור עבדים. שביתת הקרקע משותפת לשמיטה ותידון להלן.

גאולת קרקע

עם כניסת בני ישראל לארץ קבל כל אחד את נחלתו, ממנה אמור היה להוציא לחמו. לאמר, הכל מקבלים הון, רכוש פרטי, על בסיס שוה, ומכאן מתחיל המירוץ של יזמה ועבודה כמסת ידו של כל יחיד ויחיד.

אך טבעי הוא שהאחד יצליח יותר מרעהו, וזה השני יאלץ למכור לו שדהו. השדה אינו רק הון, מקור לפרנסה, אלא גם נחלת אבות, בעלת מטען רגשי אישי (ראה ספור אחאב ונבות, מל"א כא) נמצא כעת המוכר מרגיש נחות כלפי המוכר, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית.

באה התורה ואומרת "כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, ובא גואלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו" (ויקרא כה, כה) לאמר, רשאי קרובו על כרחו של הלוקח (רש"י שם, פסוק כה)

כך נותרת לעני האפשרות לשמור על כבודו ומעמדו הכלכלי מפני הדרדרות.

חזרת קרקעות

אם לא גאל הקונה הקרקע הרי בשנת היובל חוזרת היא לו חנם. כך מראש ידוע שהמכירה היא לזמן - עד היובל, ובהתאם לזה אף נקבע המחיר. איסור מפורש קובע "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג).

חזרת עבדים

בשוק חפשי מוטלת על האדם האחריות למחיתו. יתכן ואינו מצליח בזה, ואין לו אפשרות מחיה כי אם ע"י מכירתו לאחר כעבד. כידוע עבד עברי אינו עבד במשמעו המלולי, ואכ"מ של דיון זה. עכ"פ "ישראל שהעני ביותר, נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו, שנאמר, וכי ימוך אחיך ונמכר לך" (ויקרא כה, לט) - רמב"ם הל' עבדים פ"א, א.

יש ואדם יעדיף לעבוד אף על חשבון חירותו במדה ידועה מאשר להתפרנס מן הצדקה. אף גנב שאין לו לשלם נמכר ע"י בי"ד כעבד, כדי לשלם הגנבה (שמות כב, ב).

עבד עברי נמכר לשש שנים,אך רשאי הוא לגרע מפדיונו - לנכות מדמי מכירתו כפי שנים שעבד - ולשלמם לאדון, ולצאת בעל כרחו (רמב"ם שם, פ"ב, ח). חירותו של הנמכר, "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים" עדיפה על אי הבטחון של קנית עבדים עבריים.

כעבור שש שנים משתחרר הוא, אלא אם כן בקש להשאר בעבדותו. במקרה כזה נרצע הוא באזנו, כאות של אי-שביעות (שמות כא, ו ורש"י שם, ולהלכה פוסק הרמב"ם שם, פ"ג, ו, כי רק נמכר בב"ד נרצע, ולא המוכר עצמו). בין כך, ביובל מסתימת עבדותו, וחוזר הוא לביתו.

"וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחוזתו" (שהשדות חוזרות לבעליהן - רש"י) - ויקרא כה, י.

הרבה טעמים למצוה אבל בולט בו ההיבט הכלכלי-חברתי. מכח האפשרות של רכוש פרטי ועשיית עושר, נוצר פער בין החזק והחלש. ומכאן קרוב הדבר לבוא לידי ניצול ושעבוד. אך אל יפול העני ברוחו. פעם בחמישים שנה, מחזירים את הגלגל אחורה, כל אחד זוכה ברכושו המקורי, בחרותו האשית, ומחזור החיים מתחיל מחדש. אף בעל הרכוש, הקונה, יודע מראש כי קניתו מוגבלת לזמן. כך יודע הוא כי לא יתעשר עד בלי די ואינו נעשה עבד לתאוות כסף.

וכך כותב רש"ר הירש בפ' לתורה (פר' בהר):

"חזרת הקרקעות לבעליהם המקוריים או ליורשיהם תמנע ניגודי מעמדות, היא תגן על המשפחות מפני התרוששות גמורה ומתמדת, בצד צבירת נכסים מופרזת בידי מעטים. לעולם לא יווצר מעמד של בעלי אחוזה עשירים בקרב עניים מחוסרי קרקע התלויים בהם, שהרי אחת לנ' שנה חוזרת כל הארץ לחלוקתה המקורית...".

שמיטת הארץ

אחת לשבע שנים - וגם בשנת החמשים, היובל - שובתת אדמת ארץ ישראל מעבודה. הרבה טעמים למצוה. אך התורה עצמה מציינת את ההיבט הסוציאלי: "והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך..." (ויקרא כה, ו). לאמר, לא רק הפסקת עבודה, אלא היבול שנשאר - הפקר לכל.

וכך מונה הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פל"ט) כאחד מטעמי השמיטה: "יש מהם חמלה וחנינה על כל בני אדם. כמ"ש ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה" (שמות כג, יא)

אולם גם העשירים בעלי הקרקעות מפיקים לקח, כדברי בעל ספר החינוך (מצוה פד, הוצאת מוסד הרב קוק): "ועוד יש תועלת נמצא בדבר לקנות בזה מדת הותרנות. כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול". אלא שכבר אמרנו כי אין תועלת בדרישת ויתור ללא חינוך, ללא הכרה בצדקת דרך זו. בהקשר זה אי אפשר להמלט מן ההיבט הדתי של המצוה. כבר התורה אומרת: "ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, כב) ואומר רש"י: "לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית". וכך אומר ספר החינוך שם: "משרשי המצוה לקבוע בלבנו ענין חידוש העולם... שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכחה וסגלתה תוציא אותם כי יש אדון עליה ועל אדוניה, וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם". כל זאת נובע מן הבטחון כי הבורא נותן חיים ופרנסה לכל חי, כפי שנאמר בהמשך שם: "עוד יש תועלת... שיוסיף האדם בטחון בשם יתברך...".

והרי התורה עצמה מבטיחה: "כי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נאכל ולא נאסף את תבואתנו, וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית... (ויקרא כה, כ-כא).

אומר הכלי יקר עה"ת שם כי "טעם מצוה זו להשריש את ישראל במדת אמונה והבטחון בה'". שלא יחשבו בבואם לארץ והוציאם את לחמה על מנהג הטבעי, כי כחם ועצם ידם עשה את החיל הזה, עיי"ש.

עוד תועלת מונה הרב צבי קלישר בפירושו עה"ת שם "כי לא לעולם יהיו טרודים בעבודה לצורך החומר, רק שנה אחת יהיה חפשי לנפשו, וכאשר פרקו עול עבודה יעסוק בתורה וחכמה...".

בעל עקידת יצחק שם (שער סט) מציין עוד טעם "שכניסתן לארץ אינה להשתעבד לה ולעבודתה, להוציא תועלתיה ולאצור פרותיה לקבוץ אותה על יד כדי להתעשר בהם... רק מה שיצטרך לכם לאכלה..."

לאמור, גבול יש לעושר, וממילא לא ישית האדם עיקר מרצו בבקשת ממון יפנה כחותיו לצרכי הנשמה.

שמיטת חובות

עוד נצטוינו בשנת השבע לשמוט חובות. שוב מתייצב הלווה, הדחוק למעות. וביחס למלוה חוזר כאן בעל התומים (חו"מ סי' סז) על הטעם המוסרי חברתי, וז"ל:

"מצוה זו גורמת לישראל שלא ישתקעו יותר מדאי בעסקי מו"מ, להרבות סחורה... כי לזה צריך הלואה באחיו ולהיות נושה ברעהו מזמן לזמן, וזה אי אפשר בהחזיק מצוה זו... וא"כ היה חובה עלינו להחזיק במדת ההסתפקות..."

אמנם דרישה זו קשה ביותר כלפי המלוה, ואכן כבר הלל הזקן ראה כי נמנעו העם מלהלוות זה לזה והתקין פרוזבול, שבעצם עוקפת את שמיטת החוב, מפני תיקון העולם (עי' גטין לד, ב; לו, א). אפשר כי המצוה זוקקת רמה רוחנית גבוהה, ולא כל דור זוכה לזה, עכ"פ מורה הוא לנו דרכה של תורה.

3. צדקה

צדקה לעניים אינה בגדר התנדבות כי אם חובה, אם כי בדרך כלל אין כופין עליה, כך שאופן בצועה מסור במדה רבה בידו של הנותן. יש תועלת רבה בשילוב זה כאשר המטלה באה מבחוץ, מצו התורה, אך האדם מרגיש כי בכל אופן הוא זה שמחליט אם וכיצד ליתן.

יתר על כן, אף כי לא יתפאר בנתינתו, התירו לו לרשום על מה שנתן "שיהא לו לזכרון, וראוי לעשות כן" (רמ"א יו"ד סי' רמט, יג)

מבחינת המקבלים המעלה הגדולה היא להחזיק ביד העני ע"י מתנה או הלואה, עשיית שותפות, המצאת מלאכה "כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות" (שו"ע שם סעיף ו). לאמר, לדאוג לחלשים שלא יעברו את קו העוני.

4. מיסוי

אם צדקה היא חובה הרי המרחק בינה ובין מיסוי אינו גדול גם מבחינת המטרה, הרי אחד מיעדי המס הוא שרותי סוציאליים, וחלוקה צודקת יותר של משאבי החברה. ענין זה ניכר גם בקביעת נטל המס. אם כי לשאלה זו אין מענה תורני ברור ותלוי הוא ברצון הקהל (עי' למשל, שו"ת הרשב"א ח"ד סי' רס) הרי מופיעים בדברי חז"ל מספר עקרונות מנחים. ושוב ניכרת כאן דרך האמצע. הגמ' בב"ב ז, ב מסתפקת אם מס לחומת העיר נגבה לפי נפשות - מס אישי שוה - או לפי שבח ממון - לפי העושר, ועונה כאפשרות השניה, אלא שאח"כ מוסיפה - לפי הסבר תוס' שם - עוד קריטריון של קירוב בתים לחומה. מסביר תוס' שם כי אין מדובר בחלוקה לא שויונית מטעמים סוציאליים גרידא, אלא שהעשיר, שממונו בעיקר צריך שמירה, והקרוב לחומה, הזקוק יותר לשמירה, ישלמו יותר.

אין כאן המקום להיכנס לפרט הדעות והגוונים, אך העולה מן האמור כי עקרון ההנאה מן המס הוא הקובע, וההנחה היא שהעשיר נהנה יותר.

כיוצ"ב פוסק הרמ"א (או"ח סי' נג, כא) כי שכר השליח ציבור גובין "חצי לפי ממון וחצי לפי נפשות" ומסביר המשנה ברורה "כי סברה לומר שהעני צריך להחזן כמו העשיר, ויש לפעמים שהעשירים נותנים יותר ממון להחזן שקולו ערב יתר, גם שהעני יכול לילך למקום אחר (נייד יותר), ע"כ עשו פשרה זאת".

נמצא העשיר נותן יותר, מתוך הבנה כי הוא נהנה יותר. עצם העקרון מוצא כיום ביטויו במס הכנסה פרוגרסיבי. עד סך מסוים משלמים הכל בשוה, ומעבר לו עולה אחוז המס, ואם כן העשיר משלם יותר.

שבט לוי סוג מיוחד של מס ניתן לא לקבוצה חלשה, כי אם לבעלי תפקיד רוחני, שנבצר מהם מלהתפרנס כאחרים. היינו שבט לוי, שעובד במקדש, ואינו נוטל חלק בארץ.

בדרך כלל אינם מקבלים כסף כי אם אוכל. עשרים וארבע מתנות כהונה שניתנים להם כוללים תרומות ומעשרות, חלה, ראשית הגז, בכור בהמה, זרוע לחיים וקיבה מבהמה נשחטת, חלק בקרבנות ועוד (אם כי פדיון הבן ניתן בכסף), (ראה רמב"ם הל' בכורים פ"א). יש יתרון בקבלת צורך ישיר אוכל על קבלת כסף, ובל' הגמרא (תענית כג, ב) "מקרבה הנייתה". עוד ראוי לציין כי לנותן בד"כ טובת הנאה להחליט למי לתת. שוב יש כאן שילוב בין הטלת עול לבין אפשרות ביטוי עצמי.

5. שער ורווחים

בתורה לא נזכרה הגבלת רווחים, כי אם איסור הונאה במחיר. לכאורה, איסור זה עוסק ביחסי הוגנות במסחר, ודבר אין לו עם השיטה הכלכלית לכשעצמה. עם זאת איסור זה מיוחד לישראל, "שכן אצל הגויים אומרים לו (לקונה, המתאנה) ע"ד המליצה פתח עיניך וראה" (ש"ך בשם מהרש"ל חו"מ סי' רכז סקי"ד). היה עליך לברר מחיר השוק בטרם קנית במחיר גבוה, ואין לך להלין כי אם על עצמך. "יזהר הקונה" בניסוח אחר. נמצא כי הלכה זו בישראל מבטיחה במדת מה כי מחיר השוק יהא הוגן, ולא פרי העלמת מידע.

אך הלכות אחרות המופיעות בתלמוד נועדו בעיקר להבטיח שער הוגן. בד"כ לפי כללי ההיצע והביקוש, ללא אילוצים מלאכותיים. כך, למשל, נאסרה אגירת מצרכים (חו"מ סי' רלא, כד) תיווך מיותר (שם, סעיף כג), הוגבלו רווחים לששית (מלבר) מסכום הקרן, לאחר ניכוי ההוצאות (שם, סעיף כ). אמנם כל זאת נאמר בדברים שיש בהם חיי נפש (ומצרכים חיוניים), שבהם דואגים אנו להגנת הצרכן, ובעיקר העניים (עי' מגילה יז, ב).

וכבר הנביא עמוס מתריע כנגד מפקיעי השערים הללו, וכפי שנדרש בב"ב צ, ב, עיי"ש.

במוצרים לא חיוניים השוק חפשי, ללא התערבות, אא"כ בני העיר קבלו על עצמם הגבלות מרצונם (שם, סעיף כז).

6. תחרות מסחרית

במשנה (ב"מ סוף פ"ד) נחלקו תנאים אם מותרת פרסומת מסחרית, והלכה כחכמים כי מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילן לבוא אצלו. ואף רשאי וטוב הוא להוזיל מחירים.

כמו כן מבואר בב"מ כא, ב כי מותר לבן המקום לפתוח עסק מתחרה, לזה שקיים במקום. הלכות אלו מורות על תחרות מסחרית חפשית. עם זאת הגבילו אותה הפוסקים, ואין חופש זה נוהג בתנאים לא הוגנים, כאשר אין אחד יכול כלל להתחרות עם רעהו, או כאשר מדובר בפסיקת חיותו לגמרי. חז"ל גינו את היורד לאומנות חבירו, ומקפח פרנסתו (סנהדרין פא, א). שוב לפנינו יזמה ותחרות, אבל תוך כדי בקורת, הבאה לאפשר פרנסה לכלם.

7. שכר עובדי ציבור

נסיים סקירתנו בהערה על שכר עבודה. בשוק הפרטי שכר נקבע לפי היצע וביקוש. בהלכה יש בעיה ביחס לעיסוק שהוא בגדר מצוה, כרבנים ורופאים, שכן על מצוה אין לקחת שכר (עי' נדרים לז, א). אך היתרים שונים - שכר בטלה, שכר טירחה מסביב למצוה ועוד - נאמרו כדי לאפשר קבלת שכר.

ביחס לשכרם של עובדי ציבור מצינו הדרכה חשובה. הגמ' בכתובות קה, א נוקבת בשכר דיינים, ומציינת כי אם לא מספיק להם יוסיפו להם, אך פשוט הוא, שהם עצמם לא יבקשו שכר מעבר ל"כדי חייהן" (רש"י שם). מכאן נשמע כי "כדי חייו" הוא העקרון הכללי לפיו נקבע שכר במשרה צבורית. הרמב"ם (הל' שקל ד) מוסיף גם "כדי צרכן הם ונשיהם ובניהן ובני ביתן".

כל האמור עד כה מורה על איזון בין חופש ויזמה מחד גיסא לבין דאגה לחלשים מאידך גיסא, תוך כדי חינוך והכרה בצדקת דרך זו. להלן נבחון יישום הדברים הנ"ל לימינו.

פרק ג. יישום לימינו

עד כה עסקנו בתיאוריה. האם וכיצד באים או ראויים לבוא הדברים לידי מעשה?

מן המפורסמות הוא כי כל חזון מאבד מזהרו כשיורד הוא לעולם הגשמי. אף הקב"ה, כביכול, לא ברא את העולם כפי שעלה במחשבה.

פער זה בין החזון והגשמתו בולט בעולם הלכה, ובמידה רבה גם בנידוננו - הלכות כלכלה.

כבר ציינו כי קשה לתאר חברה אידיאלית בה מלוים ללא רבית, מחזירים שדות קנויים ביובל, שומטים חובות בשביעית, מגבילים רווחים וכל כיוצ"ב. עם זאת השאיפה היא להתקרב לחזון, ובכיוון זה נעיר מספר הערות על המצוי והרצוי.

ראשית, לאור האמור יש להגביר החינוך והתעמולה, ליישום הלכות כלכלה. זאת - הן בלימוד העיוני והן בניצול התקשורת להחדרת ערכי תורה.

לבעית הרבית, זה כבר דורות רבים שאנו עוקפים את איסור רבית בדרכים שונות, וביחוד ע"י "היתר עיסקה". כיום רוב האנשים אף אינם מודעים ל"היתר", התלוי אי שם על אחד מקירות הבנק. נזהרים מאיסור. אך צרת הרבית עדיין שורה במחננו, וסובלים ממנה חקלאים, רוכשי דירות ועוד. מבחינה זו משק שלנו, כולל המגזר הדתי שבו, איננו שונה ממשק אחר (חוץ מהגמחי"ם למיניהם).

הגיעה השעה שנשתדל אכן לקיים צו התורה כלשונו וכרוחו. אזרוק רק קצה רעיון, ואידך זיל גמור. כבר הזכרתי כי הגמ' מדברת על שותפות עסקית בין המלוה והלוה. ולענ"ד עלינו לאמץ דרך זו. המלוה, בעל ההון, יהא שותף אמת במפעלו של הלווה, היזם. אכן כדי להבטיח במידת מה חשש של המלוה מהפסד כתוצאה מניהול ליקוי או סיבה אחרת, תוקם קרן ביטוח שתמומן ע"י הצדדים בסיוע ממשלתי, ותכסה הפסדי המלוה, לפחות עד סכום הקרן של ההלואה.

כל זה אמור ביחס לחקלאים או יזמי מפעלים וכיוצ"ב, שמתכוונים להפיק רווח מן האשראי, אך עדיין רעה חולה לפנינו ביחס לרוכשי הדירות, שאינם לווים לשם רווח, ואחרי שנים רבות מתברר להם שעדיין ארוכה הדרך לסלוק החוב. דומה שהתשובה היא כי אכן לא ילוה אדם סכום גדול שלא לשם עסק, והפתרון של דיור הוא - בנין דירות להשכרה. למרות שהרבה מבינים את הצורך, פלא בעיני שכמעט ולא נעשה דבר בנידון.

יובל. לפי הדין אין יובל נוהג כל זמן ש"אין רוב יושביה עליה". אך אנו מתקרבים בע"ה לקיום מצוה זו, וצריכים להתרגל אליה. כיום החקלאות מהוה אחוז קטן מהתל"ג, כך שקשה לנו לתאר את המהפכה של יובל. אך ברוח המצוה מוצע כי בשנת היובל יהא רשאי כל עובד לעזוב את מקום עבודתו ולהעביר כל זכויותיו למקום עבודה חדש, ללא שיפגע. הסדר הזה קיים במגזרים מועטים, אך יש לחשוב על הסדר ממלכתי. אכן נדרשת הקצאת משאבים לארגון מבצע כזה, אך העלאת המורל הלאומי כתוצאה מהרגשת החופש והתחלה חדשה, שכרוכה גם ביעילות בעבודה, שקולה כנגד ההפסד הישיר של הוצאות ארגון המבצע. וכבר היו דברים מעולם ביחס לשבת, כאשר הרומאים בזמנו לעגו לבזבוז יום עבודה.

כמו כן בשנה זו חברות גדולות יחלקו רווחיהם לבעלי המניות. אלו מצדם יוכלו ברוב רגיל, ללא הגבלות החוק כבשנים אחרות, להחליט על פירוק החברה, כך יוכלו היחידים להקים מפעלים חדשים כרצונם.

בשנת היובל יתקיימו בחירות לכנסת ולמוסדות ציבור למיניהם; חלק מן האסירים יחוננו (למעט מי שאמר "אחטא ואשוב" ביובל לביתי), כך שאוירת התחדשות תשרור בכל.

שמיטה

רעיון ה"שבתון" - חופש מעבודה בשנה השביעית כבר תופש מקום חשוב בקרב חוגים מסוימים, ויש להרחיבו, בייחוד על עובדי אדמה, שבמשך הזמן ודאי ישבתו כמעט מעבודה, ללא הזקקות ל"היתר מכירה". מחברות גדולות, כבנקים, במיוחד כאשר חברה עומדת מול אדם יחיד, יש לדרוש הקלות בגבית חובות בשנה זו. למשל, אפשרות ללוה לשלם כל חובו כאחת, הקפאת הרבית למשך אותה שנה.

שרותים סוציאליים

אין צריך לומר כי העזרה לחלש ("גר יתום ואלמנה") היא מיסודות תורתנו הקדושה. הרמב"ם (הל' מתנ"ע פ"ט, ג) כותב: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קפה של צדקה".

עם זאת אין לכחד כי השרותים הסוציאלים לשכבות הנזקקות קבלו תנופה רבה בדורות האחרונים, כאשר המדינה נטלה על עצמה את עיקר הנטל. דוקא בעולם המערב, אולי כדי לכפר במדת מה על רמיסת החלש ע"י החזק, בא החזק ומסייע בשיקומו. בניגוד לעולם העתיק בו הונצח החלש בשפלותו, הרי עם קידום רעיון השויון בין בני אדם, החל במהפכה הצרפתית, השתנה המצב לטובה. אמנם כבר אמרתי כי להשקפת התורה יש לדאוג כי העני לא ימוט, ולא לאפשר נפילתו ואח"כ לנסות להקימו. וכל זאת ניתן ללמוד מן הגויים כיצד לנהל מדיניות סעד ורווחה מתבטאת בביטוח לאומי, שירות רפואי לכל, הבטחת הכנסה, קופות פנסיה, בתי ספר ממלכתיים, שיקום עבריינים ועוד. לנו לא הייתה מדינה עד לאחרונה, ואם הגוים קדמונו, הרי "יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם".

מדינת ישראל אמצה - באופן כללי - דרך זו, וכבר אחד מפוסקי ימינו (הרב ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה, קונטרס רמת רחל, סי' כד) משבח את קופות החולים הדואגות לבריאות העניים.

ברם יש לציין כי מדיניות זו באה ע"י חובת היחיד, שכן הלה סבור כי מלאכתו נעשית ע"י אחרים, ודי לו בתשלום מסיו. יש לחפש דרכים להזכיר ליחיד חובתו לא רק למען העני שהמדינה מתקשה להגיע אליו, אלא גם למענו הוא, כדי לחנכו למדת הותרנות והנדיבות כאמור לעיל (עי' רמב"ן עה"ת דברים כב, ו).

מנקודת מבט זו יש לשבח יחידים וארגונים וולנטריים, כ"יד שרה" וגמחי"ם למיניהם. אכן לא פסו אנשי חסד מישראל.

אמנם לאור האמור לעיל נראה לי כי יש להשתדל לסייע לנזקק, בשלב מקדמי, בטרם נעשה מך. למשל, בתחום הרפואי - רפואה מונעת. בתחום הסוציאלי - חינוך משלים, איתור נוער שולים והדרכתו, סיוע נפשי ורוחני במצבי לחץ, כל זאת - בטרם נפילה. ומזו הבחינה, אף כלפי המדינה לי טענה. משאבים עצומים שמופנים לגמילה מסמים בהצלחה זעירה בלבד, צריכים היו להיות מושקעים בטרם פורענות, בבתי ספר ועוד. כאן צריכה הממשלה לעמוד בעוז כל מיני רוחות חופש מזויף החוששות מחינוך לערכים.

צדקה ומיסוי

אם קודם "קרבנו" הצדקה למיסוי. הרי כעת "נקרב" את המיסוי לצדקה. כיום, כידוע, כמעט בכל העולם אין האוצר מצליח לגבות מס אמת. ברם, אם האזרח יהא שותף זעיר בתשלום, תשתנה התמונה, וכמו שראינו בצדקה, ובחלק ממתנות כהונה, כי לנותן טובת הנאה למי וכמה לתת, כך יש מקום לשקול ההצעה דלהלן. פעם בשנה תנתן לעובד אופציה להחליט על אחוז מסוים מסך ניכוי משכורתו למס לאן יופנה, למשל, למחקר רפואי או להרחבת כבישים. גם לממשלה תועלת בידיעה היכן רוח הציבור נוטה, וחלוקת המשאבים תהא דמוקרטית יותר.

שער ורווחים

כיום קיימת דאגה למחיר זול למצרכים חיוניים ע"י חוק הפיקוח על מצרכים ושרותים מתשי"ז. אם הדבר מצריך סובסידיה ממשלתית, דומה שרוח התורה נוחה מזה. אכן אוכל בסיסי ושרותי תחבורה אינם יקרים. אפשר כי גם ביגוד מינימלי צריך להכנס לרשימת המוצרים בני פיקוח (עי' בראשית כח, כ - "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש"). ועדיין נשארת בעיית הדיור, וכבר דברתי על הצורך בדיור להשכרה, ולא נכפול הדברים.

קביעת שכר

נסיים בהערה בקורתית בנושא זה. אם ראינו כי שכר דיינים נקבע לפי עקרון של "כדי חייו" קשה להצדיק שכרם של אותם מנהלי בנקים או חברות צבוריות ששכרם החדשי מגיע לכדי רבבות שקל לחדש. מנקודת מבט זו, הפער בין משכורות הגדולות לאלו הנמוכות גדול מדי, ללא הצדקה.

סוף דבר, לא באתי אלא לעורר לב הלומד והחוקר כיצד ליישם כלכלת התורה במציאות האפורה.