עיונים בפרשת הקטורת וסממניה

מחבר: נחמיה פיונטק

שמות ל' פרשת כי תשא

שמעתין 114, תשנ"ד

פרשת עשיית הקטורת (שמות ל' לד), הנה פרשה קטנה שהסתום בה מרובה על הגלוי. וכך נאמר:

"ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה".

הציווי נוקב בשם של ארבעה סממנים בלבד. צריך לברר מהם סמים אלו וכיצד נבחרו למעשה הקטורת. עוד פרטים צריכים ביאור. והם:

א) הכפילות בתואר "סמים", בתחילת מאמר הכתוב ואח"כ ה"סמים" הנזכרים בין ה"חלבנה" ל"לבונה".

ב) למה הבדיל הכתוב בין ארבעת הסממנים שנתפרשו בכתוב ל"סמים" שלא נתפרשו.

ג) לשון הכתוב "סמים" הוא יחידי במקרא ונזכר רק בפרשת הקטורת משא"כ ביתר הדברים . הצריכים בישום כשמן וכו' הכתוב מכנה את הסממנים בשם "בשמים".

ד) בין ארבעת הסממנים ששמם מפורש במקרא נזכר רק ה"נטף" וחז"ל ביארו מהו הנטף. (כריתות ו' ע"א) "רש"א: הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף". ה"צרי" נזכר במקרא . במפורש (בראשית מ"ג, יא ועוד). נשאלת השאלה מדוע הכתוב מעדיף את ה"נטף" ודוחה . את ה"צרי" שעניינם שווה ובפרט שאזכורו של הנטף בכתוב יחידאי?

א. מספרם של סממני הקטורת

הברייתא במסכת כריתות ו', ע"א מונה את סממני הקטורת ומספרם י"א. ונאמר שם (ע"ב):

"א"ר יוחנן י"א סממנין נאמרו לו למשה בסיני. אמר רב הונא מאי קראה 'קח לך סמים' תרי (סתם לשון רבים שנים) 'נטף שחלת וחלבנה' הא חמשה. וסמים אחריני חמשה, הא עשרה ו'לבונה זכה'- חד, הוא חד סרי".

כאן מתבהרת שאלתנו הראשונה כלומר, האזכור הכפול של "סמים" בפרשתנו מלמדנו ש"סמים" המוזכר ראשון בכתוב מתכוון לשני סוגים. והמשמעות של "סמים" שמוזכר אח"כ שהוא שקול כנגד כל הסממנים שמנה הכתוב. ובהמשך שאלת הגמ': "ואימא סמים בתראי תרין נינהו כסמים קדמאי א"כ נכתוב סמים סמים בהדי הדדי, וסוף נכתוב נטף ושחלת וחלבנה"? (ראה שם בגמ' שיש הלומדים את סוגי הסממנים הכלל ופרט וכלל מצורת איזכורם של הסמים בפרשתנו).

מדברי רב הונא מתבאר שחילוק הכתוב הוא המקור למספר סממני הקטורת, ומשמע שזו שיטת הגמרא. פירוט הסממנים שניתנו בקטורת נמנו לא רק במס' כריתות אלא גם בירושלמי יומא פ"ד, ה"ה:

"ת"ר פטום הקטורת א) הצרי ב) והציפורן ג) והחלבנה ד) והלבונה משקל שבעים שבעים מנה. ה) מור ו) וקציעה ז) שיבולת נרד ח) וכרכום משקל ששה ששה עשר מנה. ט) הקשט שנים עשר י) קילופה שלשה יא) וקינמון תשעה" והברייתא מונה שם עוד מכשירים לסממני הקטורת והם "בורית כרשינה, יין קפריסין, מלח סדומית ומעלה עשן".

אמנם הזכרנו את המקורות בכתובים למספרם הכולל של סממני הקטורת, ברם תוספת שבעת הסממנים המסוימים הנזכרים בברייתא אין להם מקור המחייב דווקא סממנים אלו, ומשום כך כתב הרמב"ם בהלכות כלי המקדש פ"ב, ה"א:

"הקטרת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתה מצות עשה, שנאמר 'ואתה קח לך סמים' וגו'. ונתפרשו בתורה ארבעה מסממניה, והן: נטף שחלת וחלבנה ולבונה. ושאר סממניה הלכה למשה מסיני".

ובשיטתו נקט ספר ה"חינוך" מצווה ק"ח: "ארבעה מהן מפורשין בתורה, והשבעה קבלה". וראה ב"כסף משנה" שפירש מקורו של הרמב"ם, שבחירת הסממנים הנם הלכה למשה מסיני כדברי ר' יוחנן: "י"א סממנים נאמרו לו למשה מסיני". רש"י בפירושו לדברי ר' הונא למס' כריתות ו', ע"א כתב: "י"א סממנים נאמרו לו למשה ולא ניקבו אלא ד' וכל י"א דבעי ניתיב ובלבד שיהא קוטר ועולה כדדרשינן לקמן בכלל ופרט כדברי ר' ישמעאל". כלומר, לשיטת רש"י רק מספרם של הסממנים נתגלה בקבלה משא"כ הסממנים. וכדברים אלו נאמר במדרש שהש"ר א [יד] ג, המוסיף על דבריו של ר' הונא בלשונו: "מיכן בדקו חכמים ומצאו שאין יפה לקטורת אלא אחד עשר סממנים סממנים אלו".

גם הרמב"ן (שמות ל', לד) מביא בפירוש הכתובים אפשרות כמו זו שמעלה רש"י בדברי ר' הונא, וז"ל:

"ויש לתמוה למה לא יזכירם הכתוב. ואולי יאמר הכתוב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים רבים ולבונה זכה ולא יקפיד רק באלה הארבעה, כי בהם ענן עשן הקטורת עולה רק ציוה שיתן עימהם סמים רבים אשר להן ריח טוב כדי שיהיה בתמרות עשנו מבושם ולכן לא פירש המשקל וכמה יקטיר ממנה כי לא הקפיד רק שיהיו אלה הארבעה בשווה ושיוסיף עימהם עוד סמים טובים להקטיר".

ברם הרמב"ן ממשיך בדבריו:

"ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים לזה וכל מעשה הקטרת",

והרמב"ן סומך בדבריו על מעשה שמן המשחה אף שהכתוב תלאו במעשה רוקחים, מ"מ עניינם נתפרש בהלכה למשה בסיני.

מתוך האפשרויות הנזכרות: א) בחירת הסממנים על פי הרוקחים ב) בחירת הסממנים על פי הלכה למשה בסיני. רמב"ן מפרש את דברי הברייתא המונה את הסממנים ומתוכם ארבעה נתפרשו בפרשת הקטורת. חמישה נוספים מנויים במעשה שמן המשחה (שמות ל', כג-כד) והם: מר דרור, קינמון, קידה, קנה ובושם סה"כ תשעה סממנים. ועליהם מוסיף הרמב"ן ואומר:

ואולי אין קפידא בכתוב אלא באלה התשעה שהזכיר, אבל במה שכפל להוסיף ועוד סמים לא יקפיד רק בבושם שיעשה קטורת מרוקח ונראה לי שבחרו חכמים באלה השלושה מפני שהוזכרו בשיר השירים (פ"ד, יג-יד) נרד, כרכם ואהלות. והוא הקשט יקראו בלשון רבים מפני שהוא שני מינין המתוק והמר והנה הזכיר שם קנה וקינמון ולבונה ומור עם אלה השלושה ואמר עם כל ראשי בשמים להביא הקידה והנה הם כל סממני הקטרת. והזכיר תחילה כפרים עם נרדים להביא נטף ושחלת וחלבנה שהם שרפים" וגו'.

לוח א'

סיכום סממני הקטורת על פי הרמב"ן

ב. משקלם של הסממנים

את ההבדל במשקל הסממנים מבאר רש"י (שמות ל', לד בד"ה בד בבד יהיה) וז"ל:

"אלו הארבעה הנזכרים כאן יהיו שוין במשקלן במשקל כמשקלו של זה כך משקלו של זה וכן שנינו הצרי והציפורן החלבנה והלבונה משקל שבעים שבעים מנה".

וא"כ מצינו מקור למשקל של ארבעת הסממנים הנזכרים בכתוב משא"כ יתר הסממנים שמשקלם שונה. לדעת הרמב"ם הנ"ל, נוכל לכלול בגילוי הסממנים למשה בסיני גם את משקלם, ולשיטת הרמב"ן אפשר לומר שסממנים אלו משקלם נקבע על פי מעשה הרוקחים בעניין הטבת ריח הקטורת על הצד המעולה ביותר.

כשנעיין במניינם של משקלות הסממנים אנו מוצאים את המפתח לקביעת משקלה הכולל של הקטורת. בגמ' כריתות (שם) שנינו:

"ת"ר קטורת הייתה נעשית שס"ח מנה. שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חופניו ביום הכיפורים והשאר ניתנות לאומנין בשכרם".

כלומר משקל הכולל של הקטורת הוא שס"ח מנים כאשר מתוכם ארבעה סממנים משקלם צריך להיות שווה וכשנחשב לפי שנה של ימות הירח נמצא שהיו צריכים שנ"ז מנה ובהורדת שלושה מנה שמכניס כהן גדול ביום הכיפורים היה משקלו הכולל של הקטורת סך שנ"ד מנה בקירוב.

לפי חשבון זה מה שאמר הכתוב "בד בבד יהיה" יתייחס לכלל הסממנים, כלומר ארבעת הסממנים הנזכרים משקלם שווה ויתר שבעת הסממנים כל אחד משקלם הכולל יהיה כאחד הסממנים. מכאן שארבעת הסממנים ויתר הסממנים כל אחד מהם הינו שבעים מנה בקירוב. הוסף עליהם מה שמכניס כהן גדול לפני ולפנים. וי"א ימות החמה היתרים יהיה המשקל הכולל שס"ח מנה כאשר שמונה עשר מנה הנוספים נכללו בשבעת הסממנים הנזכרים.

ראה בלוח א' ארבעה סממנים שמשקל כ"א מהם שבעים מנה הם סממנים המפורטים בפרשת מעשה הקטורת. מלבדם מצינו עוד ארבעה סממנים שמשקלם ששה ששה עשר מנה, שניים מהם נזכרים במעשה שמן המשחה, ושניים היתרים נרמזו בשיר השירים. שלושת הסממנים הנוספים, אחד משקלו י"ב מנה הוא הקושט שאיזכורו הוא בפרשת הבשמים בשיר השירים ועוד שני סממנים קילופה וקינמון שלושה ותשעה מנה, שהם גם כן בסך הכל שנים עשר מנה נמצאו בפרשת עשיית שמן המשחה. כלומר, התוספת על משקלם של הסממנים הנזכרים בפרשת הקטורת סך של שמונים ושמונה מנה חציים הוא משקל הסממנים הנזכרים בפרשת עשיית שמן המשחה וחציים הנותר בשווה הם הסממנים שנזכרו בפרשת הבשמים בשיר השירים. ואולי מכך נוכל להוכיח שחז"ל דייקו בדברי הכתוב "בד בבד יהיה" את כל מרכיבי הקטורת כאשר החלוקה הפנימית בהרכב סממנים אלו בקטורת הינה גם שרירותית וגם תלויה במעשה הרוקחים שהקושט הקילופה וקינמון נתינתם בקטורת מועטה *הערה

ג. בין סממני הקטורת לבשמים

דבר נוסף הצריך בירור הוא התואר "סמים" הניתן לכל בשמי הקטורת אף שחלק ממרכיבי סממני הקטורת הם בשמים שהיו בשמן המשחה. על פירוש תוארם של הבשמים בסממני הקטורת מתעכב רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לכתוב (שמות כ"ה, ו):

"שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים" וז"ל: "אמרו חכמי הדור כי טעם ולקטורת הסמים הפוך וכן הוא הסמים בעבור הקטורת. אם כן למה לא נאמר כן ולשמן המשחה בשמים. ועוד ואת הבושם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים. והנכון בעיני שמלת בשמים כוללת לשמן המשחה ובשמים שהם מעורבים עם הסמים לקטורת. וככה קבלת האמת".

לפי הראב"ע ישנה חלוקה בין בושם וסם אלא שבקטורת הוכנסו גם בשמים כאשר הסמים הם הנזכרים בפרשת הקטורת. לעומת הראב"ע, תרגם אונקלוס בשמים וסמים בלשון "בוסמאי" כלומר עניינם שווה.

הרמב"ן לשמות כ"ה, שם, מתעכב בשינוי הלשון וז"ל:

"והוצרכנו לכל אלה הסברות כי דעת בעלי הלשון שהסמים הם התרופות כגון הלבונה והחלבנה. ובשמים הם הנאכלים שיקראו מסעדים אשר להם בישום בריחם הטוב. אבל על דעת רש"י סמים שם בשמים וכך כוונת רבותינו במדרש אחד עשר סממנין נאמרו למשה בסיני (כריתות שם) וכן מתרגם אונקלוס בוסמין בשניהם והוא הנכון בכתוב הזה. אבל בעבור ששינה הכתוב הלשון יתכן שנאמר כי החשובים שבבעלי הריח והבושם נקראים בשמים ועניינו המובחרים והידועים בסמים כמו שאמר בשמי ראש, בראש כל בושם. גם נכון הוא שנאמר כי מלת בשמים ובושם מלה מורכב בו-שם בה-סמים. והראיה על דבריהם, שאמר בשמים ראש מר דרור. והמור בסמים יחשב שהוא תרופה, לא מסעד. ואמר הכתוב (שיר ד') נרד וכרכם קנה וקינמון עם כל עצי לבונה. וכתיב מר ואהלות עם כל ראשי בשמים. ועל כלם אמרו: הפיחי גני יזלו בשמיו. ועוד שהכתוב אמר ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה ולקטורת הסמים, ולא הזכיר שהביאו סמים, אם כן כולם בכלל הבושם".

לשיטת הרמב"ן הסם והבושם עניינם אחד, אמנם הרמב"ן לא תרץ את שינוי הלשון סמים בקטורת לעומת בשמים ולכן הוא מציע שסמים הינם הבשמים המובחרים. וכן בפירושו למעשה הקטורת הוא כותב וז"ל:

"ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים לשון אחד הוא כאשר הזכרתי".

לענ"ד, אפשר לומר ששינוי הלשון בבשמי הקטורת שנקראו סמים לעומת יתר הבשמים שנקראו בושם תלוי בהסבר דברי ר"ש במס' כריתות שם: "רש"א הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף". דברי ר"ש נאמרו בהקשר למניינם של סממני הקטורת בברייתא שם ור"ש מלמדנו שהצורי נזכר במקרא בפני עצמו כמה וכמה פעמים, וכך שיטת רש"י בפירושו לשמות ל' לד וז"ל: "נטף הוא צרי ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף". וזו גם שיטת רש"י בכריתות שם שכ' וז"ל: "רשב"ג לפירושי אתא". וכן ברש"י בראשית ל"ז כה. ברם, הרמב"ם בהלכותיו כתב (הלכות כלי המקדש פ"ב, ה"ד): "נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף שיצא מהן הצרי". כלומר הרמב"ם מחלק בין עצי הקטף-נטף לבין הצורי היוצא מהם וא"כ רשב"ג בא לחלוק על דברי הברייתא ע"י שלילת הצורי שהינו רק שרף ולא העץ עצמו אשר בו ריח בשמי ומלבדו גם בשרף היוצא ממנו מוצאים אנו ריח בושמי מיוחד הקרוי בשם צורי אשר מלבד ריחו הטוב שימש גם כתרופה (ראה ירמיהו ח', כב; מ"ו, יא). והינו סוג שעווה מיוחד.

מכאן שההבדל בין בושם לסמים הוא בכך: כאשר הסגולה המיוחדת בשרפי הבושם ועציהם הוא בריחם יקראו סמים וכאשר אנו משתמשים בסגולות העץ לעניין אחר והוא גם ריחני יקרא הדבר בושם, כי יש בו גם סם ריחני. ולכן הקטורת עניינה היא קיטור הריחות יקראו עצי הבושם בשם סם ואותם סממנים כאשר אנו משתמשים בהם לתעשיית שמן או תרופה יקראו הללו בשם בושם ומכן חלוקת תוארם של שמות הסממנים בשמן המשחה ובקטורת הסמים. וכאשר אנו מבקשים לדעת נטף מהו אנו צריכים לדעת מהי סגולת העץ כלומר הסם שבו ומהו התוצר הנלווה אליו, כידוע הוא שעווה שבצורי שגם לו ריחניות בושמית. לשיטת הרמב"ם הצורי הינו תוצר נלווה לקטף ושיטת רש"י שהצורי הינו הסגולה המיוחדת שבעצי הקטף. ומכאן מתברר שינוי הלשון בתורה ביחס לצורי.

ד. לזיהוי טבעם של סממני הקטורת

מדברי הרמב"ן מתברר שהצורי והציפורן והחלבנה הם שרפים הנזכרים בשיר השירים תחת "כפרים עם נרדים", ויתר הסממנים הינם עצי בושם ושיטתו היא שהצורי הינו הנטף היוצא מעצי הקטף לעומת שיטת הרמב"ם שעצי הקטף הינם הצורי.

לקביעתו של הרמב"ן שהצורי והציפורן והחלבנה הם שרפים. אין אנו יודעים אם הרמב"ן נקט כך משום שהכיר את הסממנים הללו כפי שפירש ר"ש על מהות הצורי וכשם שכ' הרמב"ם בהלכ' כלי המקדש פ"ב, ה"ד: "והחלבנה כמו דבש שחור וריחו קשה והוא שרף אילנות בערי יוון". או שהרמב"ן נקט כך משום חלוקת הכתוב בשיר השירים שבין "כפרים עם נרדים" ליתר הבשמים. על הכפרים כתב הרמב"ן (שמות ל', לה) שהם שרפים וז"ל: "כי כפרים מן וכפרת אותה שרף נדבק". וראה ברמב"ן שמות ל' כג, ובפרשתנו שהרמב"ן מזהה את יתר הסממנים בשמם, לעומת הצורי, הציפורן, החלבנה, הלבונה והם עצי בשמים, ובכך אנו מבינים את מבנה הכתוב בפרשת הקטורת: "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה". כלומר, בין סוגי הסמים שרפים לעצי בושם באה הפרדה ע"י הזכרת הסמים אף שאנו זקוקים לחלוקה זו לגבי קביעת מספרם של הסממנים כמו שכתבנו. אלא שסדר הכתוב "קח לך נטף ושחלת וחלבנה סמים" = (שתיים) וסמים = (כמניין סתם סמים ושלושת הסממנים הנוספים סה"כ חמישה) ולבונה" י"א סממנים.

מלבד החלוקה בין שרפים לצמחי בישום מצינו חלוקה נוספת בשיר השירים לגבי הסממנים. שכן הכתוב מבדיל בין צמחי הבישום עצמם, כאמור (פ"ד פסוק יד): א) "נרד וכרכם קנה וקינמון עם כל עצי לבונה". ב) "מר ואהלות עם כל ראשי בשמים". כלומר חלקם של צמחי הבישום מתייחסים לרקיחתם עם הלבונה, וחלק אחר מתייחס לראשי בשמים. חלוקת קבוצות אלו מבטאות גם במשקלם של הסממנים.

לוח ב'

סדר הבשמים וטיבעם על פי שיר השירים

מצינו שחלוקות אלו שוות במשקלם (להוציא את הלבונה) ושוות במעשה ריקוחם במצות שמן המשחה, וא"כ עלינו למצוא את השווה ואת השונה שבין כל קבוצה.

על הלבונה שעליה מתייחסת קבוצה ראשונה של צמחי הבישום מצינו את איזכורה במצוות שונות ברם התייחדה פרשת הקטורת בהיותה "לבונה זכה". במצות התורה נזכרת הלבונה במנחות למיניהם כאשר הכתוב מייחס לה את התואר "אזכרתה" או "אזכרה", מכאן שהלבונה מיוחדת לעורר את הזיכרון בריחה המיוחד והחריף ומשום כך אסרה תורה נתינת לבונה במנחת קנאות (במדבר ה', טו): "כי מנחת קנאות הוא מנחת זיכרון מזכרת עוון". ובגמ' סנהדרין מ"ג, ע"א: "היוצא ליהרג משקין אותו קורט של לבונה וגו' כדי שתיטרף דעתו".

הלבונה הוצרכה ביגיעה רבה להכנתה כאמור בישעיה (מ"ג, כג): "ולא הוגעתיך בלבונה" עניינה ומהותה נזכרים (שם ס"ו, ג): "מזכיר לבונה מברך און". וראה ברד"ק (שם פסוק ב) שהזכרה משמעותה הקטרה וז"ל: "והמזכיר לבונה מקטיר לבונה כמו אזכרתה (ויקרא ה'): "והייתה ללחם לאזכרה" (שם כד). את הלבונה כמצטיינת בקיטור מצינו בדברי המשורר בשיר השירים (ג' ו): "מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל". וכן (שם ד' ו): "עד שיפוח היום ונסו הצללים אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה". הפחה והקטרה היא הגברת הריח. וזו מעלתה של הלבונה המעוררת את הריח ואליה התייחסו כל הסממנים המגבירים את הריח העצמי שלהם כדוגמת הנרד שהכתוב מעיד בו (שם א' יב): "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו". גם הקינמון והקנה מתייחסים אל בישומם כמפורש במעשה שמן המשחה (שמות ל' כג), ומתוך כך אנו זקוקים לייחס גם את הכרכום (שאין לו אזכור נוסף במקרא) אל צמח בושם מדיף ריח.

לעומתם של הבשמים הנלווים ללבונה, המור, האהלות וראשי בשמים נכנסים תחת קבוצה נפרדת וכבר הבאנו ממעלות המור המסוגלות להנסת הצללים. המור המיוחד כנראה בסגולותיו מיתר הבשמים המצויים בקבוצה זו שהם האהלות וראשי הבשמים שהם הקציעה. שלושת הבשמים אלו נזכרו יחדיו בתהלים מ"ה, ט: "מר ואהלות קציעות כל בגדתיך" ולענ"ד, כתוב זה מתייחס לכתוב שלפניו המייחס למשיחת המלך בשמן ששון. הבשמים הנזכרים טיבם שהוא ממיני השמנים. המור כשמן נזכר בשיר השירים (ה' ה): "וידי נטפו מור ואצבעותי מור עובר" וכן (שם ה' יג): "שפתי שושנים נוטפות מור עובר". ועי' אסתר ב', יב "שמן המור" ופועל אסיפתו "בשיר השירים (ה', א): אריתי מורי".

שלושת הבשמים המצויים בקבוצה השנייה שבצמחי הבישום נזכרים בשמן במשלי ז' יז: "נופת תטופנה". כלומר הממשיל מספר על זילוף בשמים במצעי המשכבות כשם שבתהלים מזכיר המשורר את ספיגת הבגדים במור אהלות וקציעה. במשלי שם נזכרים המור אהלים אהלות, והקינמון שהוא סוג מיוחד בשומניותו. ובמקומות אחרים נזכר סוג קינמון זה בשם קציעה או ראשי בשמים.

נוסיף, שאם בקבוצה השנייה הסממן הבולט הוא הלבונה, ויתר הסממנים בקבוצה זו בטלים לגביו, הרי שבקבוצה השלישית הסממן הבולט הוא המור, כאשר יתרם של סממנים בקבוצה זו בטלים לגביו. והפועל "עם כל ראשי בשמים" זו הקציעה קינמון המיוחד בשימונו (ולאו דווקא בריחו).

מצינו מתוך ביאורם של כתובים בשיר השירים, כי טבעם של הבשמים יתחלקו לשלושה סוגים. א) שרפים. ב) בשמים יבשים הבאים בצורת אבקה, נסורת צמח, ומעלותיהם בהפצת הריח למרחוק. ג) שומנים בושמיים. כנראה שסגולת השומנים המבושמים שריחם קבוע ואינו חולף עם הרוח וקיטורם יחזיק זמן רב אבל לא למרחק כאבקת בושם

הערות:

 1. כריתות ו', ע"א.

 2. שיר השירים ד', יג-יד.

 3. הרמב"ן בפי' לשמות ל', לד.

 4. מעשה הקטורת שמות ל' לד.

 5. מעשה שמן המשחה שמות ל', כ-כד.

 

*הערת המערכת: בעניין משקל סממני הקטורת ומדוע נשתנו אלו מאלו, עיין בסידור "בית יעקב" לר"י מעמדין שהעיר: "ולא מצאו אנשי חיל ידיהם למצוא להם סמך ורמז מה טעם במשקל סממני הקטורת". ור"י מעמדין מוצא טעם בדרך הנעלם, עיין שם. חזור