על כבוד המקום ועל כבוד האב
מחבר: הרב אפרים גולדשמיט
שמעתין, גיליון 135, 1999
הגמרא בברכות יט, ע"א מביאה את דברי ר' יהושע בן לוי:
"בכ"ד מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב וכולן שנינו במשנתנו".
הגמ' מביאה, רק שלושה מקומות ואחד מהם הוא
"המגיס דעתו כלפי מעלה".
שואלת הגמרא
"המגיס דעתו כלפי מעלה מאי היא"?
ועונה:
"דתנן: (תעית פ"ג מ"ח) שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל, צריך אתה להתנדות, ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי, אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונו כבן שמתחטא לפני אביו ועושה לו רצונו וכו'. (תענית פ"ג, מ"ח).
ויש להבין מה ראה שמעון בן שטח במעשהו של חוני המעגל דבר כה חמור שנקרא הגסה כלפי מעלה שראוי הוא לנידוי בשל כך? אכן, המשנה בתענית מקדימה ומספרת:
"מעשה שאמרו לו לחוני המעגל, התפלל שירדו גשמים, אמר להם, צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו, [בטוח היה בתפלתו שירדו גשמים הרבה - הר"ן] התפלל ולא ירדו גשמים. [נענש על שהבטיח מתחילה שתועיל תפלתו - תפא"י]. מה עשה? עג עוגה [כמו בית אסורים - רש"י (תענית כג, ע"א)] ועמד בתוכה ואמר לפניו "רבש"ע, בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן, עד שתרחם על בניך". התחילו גשמים מנטפים. [יורדים טפות טפות] אמר לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות התחילו לירד בזעף, אמר, לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון וברכה, ירדו כתיקונן עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים. באו ואמרו לו, כשם שהתפלל עליהם שירדו, כך התפלל שילכו להן, אמר להם צאו וראו אם נמחית אבן הטועים. [סירב להתפלל כי אין מתפללין על רב טובה].
רש"י בברכות מסביר לפי המשנה, צריך אתה להתנדות, לפי שהטריח לפני המקום על עסקי גשמים "לא כך שאלתי" כמה פעמים, וצ"ע.
הרי התפלל על גשמים לא למען עצמו אלא בעבור כל קהל ישראל, ועבורם לא נוטפים ביקש ולא גשמי זעף, אלא גשמים שירוו את האדם ואת האדמה? ומה מקום לבוא עליו בטענות?
ואם ריבוי ההפצרות נחשבות כטירחא יתרה לפני המקום מהי תשובת שמעון בן שטח:
"מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך כבן
שמתחטא לפני אביו"
וכו'. וכי לפני האב מותר "לנדנד" ולהפציר בצורה שאינה מכובדת? הן השווה הכתוב מורא אב למורא המקום.
ועיין רש"י שהסביר "מתחטא" לשון חוטא, נקל בעיניו לחטוא לאביו ולהטריחו על תאוותו. ובדוחק יש ליישב שהנדנוד וההפצרה כלפי האב, אינם דומים אחרי הכל, ליחס שיש לאדם לדבר לפני קונו, וצ"ע.
הרמב"ם בפ"ו מהל' תלמוד תורה הל' י"ד מונה עשרים וארבעה דברים שעליהם מנדים את האדם. (יש לציין שגמרתנו מונה רק ג' דברים ואף הירושלמי מועד קטן פ"ג ה"א אינו מונה את כל המקומות, אם כי הוא מרחיב יותר מגמרתנו).
בהלכה י"ד כותב הרמב"ם את "המביא את הרבים לידי חילול ה'". מציין הכסף משנה את מקורו של הרמב"ם בגמ' ירושלמי (מועד קטן פ"ג, ה"א) שכותבת על המעשה בחוני המעגל, וזה לשון הירושלמי:
"שלח לו שמעון בן שטח, אמר לו צריך אתה להתנדות שאילו נגזרה גזרה
כשם שנגזרה בימי אליהו לא נמצאת מביא את הרבים לידי חילול ה'?
שכל המביא את הרבים לידי חילול ה' צריך נדוי"
עכ"ל. וביתר הרחבה נמצא העניין בירושלמי תענית פ"ג, ה"י.
וצריך להבין את טענתו של שמעון בן שטח שיש כאן חשש לגרימת חילול ה' ח"ו. אכן אם היה הדבר בימי אליהו לא היה חוני המעגל מבקש מהקב"ה ולמה פנה אליו שמעון בלשון כה חריפה?
ונראה לי לפרש את כוונת הגמרא כטענה עקרונית כנגד עמידתו של חוני בתוך המעגל ושבועתו שלא יצא ממנו עד שתתמלא בקשתו. הן לקב"ה השמים ושמי השמים, ודאי וודאי שידע הקב"ה שעם ישראל זקוק לגשם ואעפ"כ לא ירדו גשמים, מסתמא חשבונו של מקום שלא מגיע ח"ו לעולם שירדו גשמים. ואם כך, גם תביעתו של חוני לא תענה, וזוהי כוונת הגמ'
"שאילו נגזרה גזרה כשם שנגזרה בימי אליהו?"
כלומר יש לקב"ה חשבונות שאינך יודע ומכיר אותם, ואף שבועה שכזו (לא אצא מהמעגל) לא תעזור, ולהיפך, בני אדם יחשבו שהנה צדיק גוזר ונשבע והקב"ה אינו מקיים, כמה חילול ה' יצא מכך?
אלא שכאן ידע שמעון בן שטח שטענה זו אינה תופסת אישית כלפי חוני המעגל כי הקב"ה הרי "יבטל" חשבונותיו מפני חוני המתחטא כבן לפני אביו וע"כ אין חשש לחילול ה', ואעפ"כ נזף בו בלא ילמדו אחרים שאינם בדרגתו ויעשו כמוהו ואם זהו הפירוש הנכון לא קשה מה שהקשינו בגמ' ברכות, האם מותר להתייחס כלפי האב בצורה לא מכובדת? וע"כ הלך הרמב"ם בעקבות הירושלמי ופירש ופסק שעל כך יש לנדות.
וראה זה מצאתי על דיבור כלפי המקום ב"ה, ברש"י סוף פרשת בהעלותך. על הפסוק
"ויצעק משה אל ה' לאמר קל נא רפא נא לה" (במדבר יב, יג)
מביא רש"י (בקיצור) את הספרי המסביר את המלה "לאמר", שמשה ביקש השיבני אם אתה מרפא אותה. ממשיך המדרש (ורש"י)
"אמר ר' אלעזר בן עזריה, בארבעה מקומות ביקש משה מלפני הקב"ה
להשיבו אם יעשה שאלותיו אם לאו, ומונה המדרש את ארבעת המקומות:
בשמות (ו, יב) "וידבר משה לפני ה' לאמר הן בני ישראל לא שמעו אלי",
אין ת"ל לאמר? אלא שאמר לו השיבני אם אתה גואלם, עד שהשיבו הקב"ה
עתה תראה" וכו'. (צ"ע במדרש, הפסוק עתה תראה נכתב קודם בפסוק א)
במדבר, (כז, טו-טז) "וידבר משה לפני ה' לאמר יפקד ה'. איש על העדה'
עד שהשיבו וכו' קח לך את יהושע בן נון".
דברים, (ו, כג) "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר' עד שהשיבו רב לך". וכך
גם בפר' בהעלותך השיבו "ואביה ירק ירק בפניה" וכו'. (רש"י משמיט כאן
את דברי המדרש).
המעיין היטב בדברי המדרש יגלה לענ"ד משמעות עמוקה וחמורה עד מאוד, משה רבנו נאמן ביתו של הקב"ה, שכה הרבה עמד בפרץ וביקש על בני ישראל, הנה כ שעמד ודרש תשובות מידיות, "זכה" לתשובות ההולכות ומחריפות מפעם לפעם. במקרה הראשון ביקש משה עבור כל בני ישראל ונענה "עתה תראה" אומר שם רש"י:
"עתה ולא העשוי למלכי שבעה אומות כשאביא לארץ".
בפרשת בהעלותך כשמשה מבקש בעת אחותו מרים, אין בקשתו מתקבלת מיד ואף מדגיש הכתוב את חומרת המעשה של מרים "ואביה ירק ירק" וכו' ומתקיימת בה הסגרת המצורע.
בפרשת פנחס מבקש משה מהקב"ה שימנה לו יורש. מצטט רש"י את המדרש רבה:
"אמר הגיע שעה שאתבע את צרכי שיירשו בני את גדולתי"
אך הקב"ה סירב ואמר לו קח את יהושע.
וכך גם בפרשת ואתחנן נתקל משה בסירוב מקיף "רב לך אל תוסף דבר אלי עוד"
אין זאת אלא שתביעת תשובה מידית מלפני המקום קשה היא!
ובשולי הדברים, הן השווה הכתוב מורא אב למורא המקום. כיצד יש לדבר לפני האב?