לפרוש מזמור ד' בתהילים
מחבר: הרב מאיר גרוזמן
תהילים ד'
שמעתין, 67/68, תשרי תשמ"ב
(הודפס ללא ההערות)
תקציר: הרב מאיר גרוזמן מציע לפרש את מזמור ד' בתהילים בהתרחשות המאורעות עם יוסף ואחיו: תפילתו לה' להנצל מאחיו , הרהוריו והגיגיו, פגישתו עמם, צוואתו וכו'.
מילות מפתח: תהילים ד'
א."למנצח בנגינות מזמור לדוד.
ב.בקראי ענני אלקי צדקי, בצר הרחבת לי חנני ושמע תפלתי.
ג.בני איש, עד מה כבודי לכלימה תאהבון ריק תבקשו כזב סלה.
ד.ודעו כי הפלה ה' חסיד לו, ה' ישמע בקראי אליו.
ה.רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבכם ודמו סלה.
ו.זבחו זבחי צדק ובטחו אל ה'.
ז.רבים אומרים מי יראנו טוב, נסה עלינו אור פניך ה'.
ח.נתת שמחה בלבי מעת דגנם ותירושם רבו.
ט.בשלום יחדו אשכבה ואישן כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני".
בכותרתו של הפרק נאמר: "מזמור לדוד"(א). ואכן, מלים ומשפטים אחדים שבפרק מהווים תשקיף נאמן לאירועים שונים שהתרחשו בחייו של דוד, והם מאפשרים ליחס לו את המזמור שלפנינו.
כבר בפסוק ב, במלים "בקראי ענני", אנו שומעים הד לקריאותיו של דוד אל ה', קריאות הנשמעות גם ממזמורים אחרים שבתהילים, כמו מזמור כ', ס"ג, ק"ל ועוד. גם המשכו של הפסוק - "בצר הרחבת לי" - מעלה לפנינו מקבילה דומה ממקום אחר: "מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה" (תהילים קי"ח, ה), לאמור: המשורר שהיה בצרה, קרא אל ה', והודות לו הוא נחלץ ממנה ויצא למרחב. וכך אמרו חז"ל:
"אמר דוד לפני הקב"ה, ריבון העולמים, כל צרה שהייתי נכנס לה אתה היית מרחיבה לי; נכנסתי לצרה של בת שבע ונתת לי את שלמה, נכנסתי לצרתן של ישראל ונתת לי את בית המקדש" (ירושלמי, תענית פ"ב, ה"ט).
וכן פסוק ג:
"בני איש, עד מה כבודי לכלימה, תאהבון ריק תבקשו כזב",
אפשר שהוא מוסב על הסבל שסבל דוד מרודפיו ומשונאיו שנעזרו בשקרים ובכזבים כאשר הלכו לרכל ולהלשין עליו בפני שאול (כדעת רש"י), או מאוחר יותר (כדעת אב"ע) בפני אבשלום. אף פסוק ד מוכיח נאמנה שהמזמור עוסק בדוד; נאמר בו:
"ודעו כי הפלה ה' חסיד לו",
ואין לך אדם בתנ"ך המכונה "חסיד" אלא דוד, כפי שהוא עצמו אומר:
"שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהילים פ"ו, ב').
בהמשך המזמור, בפסוק ו, כשנאמר "זבחו זבחי צדק", מדובר, כנראה, בדוד, שכן הוא עצמו הביע את תקוותו במקום אחר, שיבוא יום ואפשר יהיה להקריב "זבחי צדק"לפני ה' שיקבלם ברצון (ראה תהילים נ"א, כא). נראה, אם כן, שיש בחומר שלפנינו כדי ליחס את המזמור לדוד, ותוכנו הוא: תודה לה' על שחילצו מן הצרה בה היה נתון.
אמנם נותרו עדיין פסוקים וביטויים אחדים שהם חסרי משמעות למעשיו של דוד ולאירועים שהתרחשו עמו. לא ברור לדוגמה, מדוע הוא מכנה את מקטרגיו בשם "בני איש" (ג); לא ברור מדוע הוא מעמיד את עצמו במצב הפליה (ד); לאיזה חטא הוא מתכוון כשהוא אומר "ואל תחטאו"(ה), ומה לו לדוד עם "דגנם ותירושם"(ח) הנותנים לו שמחה בלב?
חז"ל הבחינו בשאלות אלה וקבעו:
"בני איש - זה דואג ואחיתופל, בני אברהם יצחק ויעקב שנקראו איש;
עד מה כבודי לכלימה - עד מתי אתם מכלימים אותי וקוראים אותי בן ישי...
רגזו ואל תחטאו - אמר דוד עד מתי אתם חוטאים ומרגיזים ואומרים פסול יש בו מרות" (מדרש תהילים (שו"ט), מזמור ד').
ובמקום אחר אמרו:
"אמר דוד לפני הקב"ה עד אימתי הם מתרגזים עלי ואומרים לא פסול משפחה הוא, ולא מרות המואביה הוא? - אמרו בלבבכם על משכבכם, אף אתם לא באתם משתי אחיות..." (רו"ר רפ"ח).
לדידם, יש בפסוקים אלה הד נרחב לאירועים שונים שעברו על דוד בחייו, ולפנינו, אפוא, שיחה אפולוגטית בין דוד לבין אלה המקטרגים עליו, המציקים לו והיורדים לחייו. ובאשר ל"דגנם ותירושם" (ח) - הסבו חז"ל את הפסוק הזה לכנסת ישראל השמחה על הצלחת אומות העולם, שכן היא אומרת: אם לעכו"ם כך, לישראל לא כן שכן (ראה מדרש תהילים, שם).
* * *
ברם, בנוסף לכל הנאמר לעיל, נראה לי להציע שהמזמור שלפנינו עוסק ביוסף, והמשורר מבטא את אשר התרחש עמו: את תפילתו לה' להינצל מאחיו, את מאבקו עמם, את הרהוריו והגיגיו בעת פגישתו המחודשת עמם, את הוראותיו לאחר מכן, ואת משאלותיו ותקוותיו משעה שעברו לגור בארץ מצרים. לפי הצעה זו יהיה עלינו לחלק את המזמור לארבעה חלקים, כאשר המלה "סלה" מהווה סיום לכל אחד משני החלקים הראשונים:
חלק א': פסוקים ב-ג
חלק ב': פסוקים ד-ה
חלק ג': פסוק ו
חלק ד': פסוקים ז-ט
חלק א' (ב-ג)
חלק זה עוסק בשלב בו שונאים האחים את יוסף ומתנכלים אליו להמיתו. יוסף, במצוקתו, זועק אל ה' ומבקש ישועה מאלוקי הצדק. הוא נמצא במיצר ("בצר") ומקווה שה' ירחיב לו, יחונן אותו וישמע את תפילו. בפסוק ג הוא פונה בקריאה אל אחיו ("בני איש"!) ושואל אותם מדוע הם מכלימים את כבודו; מדוע הם פונים לשנאה שאינה אלא "ריק", ומדוע הם מבקשים את ה"כזב"בהתנכלם אליו. אפשר שהוא מצביע בכך על יחס אחיו אל חלומותיו שהיה, כידוע, יחס של זלזול וביטול ("המלך תמלך עלינו אם משול תמשל בנו"), ואפשר שהוא מצביע על השנאה ששנאו אותו:
"ויוסיפו עוד שנא אותו על חלומותיו ועל דבריו".
בין כך ובין כך הוא מתלונן לפניהם על כבודו שהיה לכלימה, ומבקשם להרפות מן המסע נגדו המבוסס על כזב וריק.
צא וראה: בני יעקב, אחיו של יוסף, הם האנשים היחידים בתנ"ך המכונים "בני איש". הכינוי מצוי אמנם פעמים אחדות בתנ"ך במשמעות של בני אדם ובמקביל להם, אולם ככינוי מזוהה, הוא מופיע פעמיים, ואצל בני יעקב בלבד. פעם אחת הם אומרים ליוסף:
"כולנו בני איש אחד נחנו" (בראשית מ"ב, יא),
ופעם נוספת הם אומרים:
"שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד בארץ כנען" (שם, מ"ב, יג).
נראה, אם כן, שהקריאה "בני איש" שבפרקנו היא פנייתו של יוסף אל אחיו המבקש מהם, כאמור, לחוס על כבודו שהגיע לכלימה.
אמנם, בפרשה המקראית המתארת את מכירת יוסף והתכלות האחים אליו (בראשית ל"ז), לא מסופר כלל על תחנוניו של יוסף והתרפסותו לפניהם, אולם בפרשה מאוחרת יותר, בפגישת יוסף עם אחיו לראשונה במצרים - מועלית תמונה זו בבהירות מספקת. האחרים אומרים אז זה לזה: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מ"ב, כא). נאמר כאן שיוסף התחנן אמנם אל אחיו, אולם הם מצידם לא שעו לתחנוניו אלה.
נראה, אם כן, ששני הפסוקים (ב-ג) עוסקים בפנייתו של יוסף אל אחיו ובתחנוניו לפניהם.
חלק ב' (ד-ה)
חלק זה נסוב על אותם הימים בהם נפגש יוסף עם אחיו לראשונה במצרים. הוא מכיר אותם, אך הם לא הכירוהו. בשני פסוקים אלה באים לידי ביטוי הרהוריו ותוכניותיו לקראת הבאות. בפסוק ד מאמין יוסף שעתה הם נתונים בידו והוא יוכל להביאם לכלל הכרה שה' הפלה אותו לטובה ואין הוא אותו עבד שנמכר לפני כעשרים שנה לישמעאלים ולמדינים. יוסף אינו שוכח ברגעים אלו של שביעות רצון, שבכל זאת היא תוצאה של תפילותיו, אותם שמע ה' "בקראי אליו". בפסוק ה הוא מגלה את צידו הבא: להביא את אחיו למצב שיצטערו ירגזו ויתחרטו על חטא המכירה ויחושו רגשות אשמה פנימיים בלבבם ובעת היותם על משכבם. הוא מקווה לראות אצלם רגשות מצוקה והמיה תמידית עד להתהוותו של מצב "ודומו" - שתיקה של בושה, יראה וכניעה.
ממקום אחר אנו למדים שיוסף השיג את המטרה הזאת. בבראשית מסופר שכאשר הוא האשים אותם בריגול, הכניסם אל "משמר שלושת ימים", והציע להם ש
"אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם... ואת אחיכם הקטן תביאו אלי ויאמנו דבריכם ולא תמותו" -
פרץ ביניהם ויכוח והאשמה הדדית, כפי שהוזכר לעיל:
"אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת".
ואילו ראובן המשיך להצליף בהם:
"הלא אמרתי אליכם לאמר, אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש" (בראשית מ"ב, כא-כב).
נראה, אפוא, כי האחים התחרטו על אשר לא שעו לתחנוניו של יוסף ולעצתו של ראובן, והם חשו, כנראה, רגשות אשמה וחרטה.
חלק ג' (ו)
חלק זה המכיל פסוק אחד בלבד, עוסק אולי בהוראותיו של יוסף אל אחיו לאחר שהתוודע אליהם. הוא מבקש מהם לזבוח לה' זבחי צדק ולבטוח בו (ראה פסוק ב: "אלוקי צדקי"). אין הוא מבקש מהם להמשיך ולרגוז, אף לא לריב ביניהם ולהאשים את עצמם. פעולה זו, כאמור, נעשתה כבר בעת פגישתם הראשונה, ולפי כך הוא מורה להם כעת, בעת שהם עולים אל אביהם: "אל תרגזו בדרך" (שם, מ"ה, כד). לעומת זאת הוא מציע להם לזבוח זבחי צדק, אולי כביטוי וכהכרה ש-
"לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים" (שם, מ"ה ח),
ואילו בקשתו השניה שבפסוק זה: "ובטחו אל ה'"יכולה הייתה להתפרש על רקע החשש הטבעי שהירידה לארץ מצרים תביא לטמיעה ולהתבוללות. עליהם לבטוח בה' ולקוות שהוא יהיה בעזרם. ואכן משאלתו זו קוימה לאחר מכן, שהרי יעקב אבינו, ברדתו לארץ מצרים, זבח זבחים לאלוקי אביו יצחק, וה' מצידו עודד אותו לרדת מצריימה והפיג ממנו את פחדיו והיסוסיו. וכך הוא אמר לו:
"אנכי הא-ל אלוקי אביך, אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלה גם עלה..." (שם, מ"ו ג-ד).
חלק ד' (ז-ט)
לפנינו קובץ הרהוריו של יוסף בתום כל ההתרחשויות בינו לבין אחיו. תחילה, בפסוק ז, הוא פונה אל ה' ומבקש שבניגוד לבקשותיהם של רבים, המבקשים "לראות טוב"- הרי הוא מבקש "נסה(מלשון נס, דגל) עלינו אור פניך ה'". בפסוק שלאחריו, פסוק ח, הוא מביע את שמחתו על שכעת יש למשפחתו, או אולי לארץ מצרים, ריבוי של דגן ותירוש, ואין הם סובלים עוד חרפת רעב. לבסוף, בפסוק ט, הוא מודע לעובדה שכשליט מצרים הוא חייב להמשיך ולמלא את תפקידו כשהוא בוסס בממלכתו, אולם הביטחון בה' מלווהו ומחזקהו. מאידך גיסא מקווה יוסף, שכאשר יגיע היום, לאחר המות, והוא יצטרך לשכב ולישון - הוא יהיה בצוותא עם אחיו, ללא מריבה וללא איבה, אלא:
"בשלום יחדו אשכבה ואישן".
ואכן, במשך כל אותה התקופה בה היו בני יעקב בארץ מצרים יחדיו, ספק רב הוא אם היחסים ביניהם לבין יוסף באו על תיקונם, ואם אמנם שררה ביניהם האחווה והידידות. כי בעת ששבו בני יעקב מקבורת אביהם בארץ כנען, הם חששו:
"לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו".
חששות אלה מוכיחים אולי על קיומם של מתחים וחוסר אימון מסוים, שהיו בין האחים לבין יוסף, אולם יוסף השיב להם:
"אל תיראו, כי התחת אלקים אני, ואתם חשבתם עלי רעה, אלקים חשבה לטבה" (שם, נ', טו-כו).
הוא הפיג אמנם את החששות, הוא ניחם אותם ודיבר על לבם (שם, שם, כא), אך עדיין לא ברור אם התפתחה אהבה ואחווה אמיתית ביניהם. יוסף שהרגיש בכך ומצא עצמו בודד בין אחיו, ביטא זאת במלים:
"כי אתה ה' לבדד לבטח תושיבני" (ט).
באופן מעשי ניתן לראות את התגשמות משאלתו זו - להיות עם האחרים בצוותא - בצוואה שציוה את אחיו. הוא ציווה:
"פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה" (שם, שם, כה),
ואכן הצוואה קוימה במלואה. התורה מספרת על כך יותר מאוחר:
"ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע את בני ישראל לאמור, פקד יפקד אלקים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" (שמות י"ג, יט).
ניתן, אפוא, לראות במזמור שלפנינו הד לאירועים השונים שהתרחשו בין יוסף לבין אחיו: את תפילותיו, את מאבקיו, את הרהוריו ואת תקוותיו.