הכניסה לארץ ישראל

להבנת פרק ה' בספר יהושע
(נדפס ללא ההערות)

מחבר: ד"ר ישראל רוזנסון

יהושע, פרק ה'

שמעתין, גיליון 100, 1990

תוכן המאמר:
א. רושם נס כריתת הירדן על מלכי הארץ
ב. מילת העם
ג. עשיית הפסח
ד. הפסקת המן
ה. בוא שר צבא ה'
סיכום

מילות מפתח: פסח יהושע, כניסה לארץ

 בפרקים א'-ד' של ספר יהושע לומדים אנו על ההכנות לעבור את הירדן ועל המעבר עצמו. ייחודו של פרק ה' טמון בהיותו עוסק במה שקרה מיד לאחר המעבר. לא הסקרנות בלבד מנחה לשאול מה היו המאורעות הראשונים שפקדו את עם ישראל בארצו לאחר מאות שנות גלות ונדודים. אלא, יש להניח שהמפגש הראשון בין העם לארצו טומן בחובו גם לקח רעיוני רב ערך, שהרי למה שנעשה בראשונה יש חשיבות רבה.

 במאמרנו לא נרבה לעסוק בפרשנות מסודרת של הפרק. כדי ללמוד על המפגש הראשון עם ארץ ישראל נסתפק כאן בעיקר באחד מן הכלים הפרשניים המסייע לחשיפת מטרות הכתוב ומסריו - לימוד סמיכות הפרשות בפרקנו. לשון אחרת, נעמוד על השאלות : מדוע בחר הכתוב - מבין כל המעשים שנעשו בוודאי לאחר מעבר הירדן - דווקא את אלו המתוארים כאן? מדוע סודרו בסדר הזה? מה הקשר ביניהם? ומהם המסרים העולים מהמכלול כולו? לצורך זה מתבקשת חלוקת הפרק לפסקאות הדנות במאורעות השונים. נאמץ את חלוקתו של י' קיל (בפירושו "דעת מקרא") רק בחלקה, ונוסיף במקום שנראה לענ"ד צורך להוסיף.

1. "רושם נס כריתת הירדן על מלכי הארץ" (ה', א - בעקבות "דעת מקרא").

2. מילת העם (ה', ב-ט).

3. עשיית הפסח (ה', י-יא).

4. הפסקת המן (ה', יב).

5. בוא שר הצבא (ה', יג-טו).

א. רושם נס כריתת הירדן על מלכי הארץ

 פסוק הפתיחה מספר על פחדם של מלכי האמורי והכנעני, ובכדי לתאר את גודל פחדם משתמש הכתוב בביטוי : "וימס לבבם ולא היה בם רוח מפני ישראל" (ה', א). ביטוי דומה שמענו כבר קודם מפיה של רחב (ב', יא), והמרגלים שדיווחו ליהושע שיבצוהו בחוות דעתם שעתידים הם לכבוש את הארץ (ב', כד). בפרקנו נוספה כמתבקש הסיבה החדשה, האקטואלית, לפחדם של עמי הארץ, ששמעו : "...את אשר הוביש ה' את מי הירדן מפני בני ישראל עד עברם" (ה', א)!. אגב, בניסוח 'מפני בני ישראל עד עברם' חבוי תיאור אופיו של הנס, שעיקרו לא רק בעצם התופעה של כריתת הירדן, אלא, בזימון המוצלח והמפליא - שחולל ה' לעיניהם - של כריתת הנהר ברגע שכפות רגלי הכוהנים נגעו במים, וחידוש זרימתם ברגע שיצאו. מכל מקום, רואים אנו שהכתוב מקפיד להדגיש שהפחד הגדול מקורו באירועים שאירעו זה עתה, ונראה שהפחד הלך ושכך במשך הזמן שהרי זו דרכו של הפחד האנושי ההולך ודועך ככל שמתרחקים מהאירוע שגרמו. ההשלכות המעשיות של מצב זה באות לידי ביטוי בהמשך הספר, שם למדים אנו שהמלחמות הגדולות כנגד מלכי הדרום ומלכי הצפון, באו לעולם שלא ביוזמת עם ישראל כפי שהיה אולי מתבקש. מי שיזם מלחמות אלו היו דווקא מלכי הארץ, ועם ישראל נענה כביכול לאתגר. ברי, שיוזמה כזו מעידה, שבחלוף הזמן חל שינוי, והפחד המשתק עליו מסופר בפרקנו ("וימס לבבם") לא הפריע להם לנהל מלחמה ככל המלחמות.

מה עולה מכל זה לענייננו? הכתוב פותח בתיאור השיתוק שפקד את עמי הארץ ומיד לאחר מכן מספר על הוראת ה' שימולו (ראה להלן). ניתן כמובן לפרש שפחד האומות נגרם על ידי הקב"ה כדי שעם ישראל יוכל לימול מבלי שיתקיפוהו (מלבי"ם). אולם, ניתן לתת לסמיכות פרשיות זו גם טעם אחר. מנקודת ראות צבאית התבקש לנצל תקופה זו של חוסר אונים אצל גויי הארץ לפעילות צבאית נגדם, ואילו כאן נקטו בפעולה הפוכה, במילה המחלישה את הגוף ומונעת את המלחמה. מלת המפתח בהבנת סמיכות הפרשיות הזו הינה כמובן "בעת ההיא", תיאור זמן הפותח את הפסוק השני: "בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושוב מל את בני ישראל שנית". (ה', ב). באיזו עת? נוטים אנו לקבל את פירושם של אליצור וזידמן שהכוונה לרגעי האימה הגדולה ששיתקה את תושבי כנען. (וצ"ע דעת הרד"ק שמדובר בעת בה היו בגלגל, שהרי הדברים ברורים) פירושם יוצר קשר ישיר בין הפרשות, ומחדד מאוד את הקביעה שהמילה באה דווקא בעת שעמי כנען היו חשופים כל כך להתקפה.

דומה, שהמסקנה העולה מכל זה היא שהמלחמה אינה דוחקת, ואת הכניסה לארץ ישראל צריך לציין לאו דווקא במלחמה מיידית, אלא, בקיום מצוות מסוימות הקשורות, כפי שנראה להלן, לארץ. הדבר מקנה לארץ ישראל משמעות ערכית הגוברת על משמעותה הפשוטה כארץ משכנם של בני ישראל, שאותה יש לכבוש בכוח החרב.

ב. מילת העם

 כזכור, מילת העם לא באה ביוזמתו של העם, ה' הוא המצווה את יהושע למולם. הכתוב מדגיש הדגש היטב שמדובר במעין חזרה על 'טכס' המילה הראשון שנערך ביציאת מצרים, לאחר שהילודים במדבר לא נימולו. כאן מתעוררת השאלה הגדולה מדוע לא מלו בדרך, ונמנעו בכך לקיים את המצווה הגדולה והיסודית הזו. ההלכה קובעת שמילה ניתנת לדחייה ואף לביטול בתנאים של סכנה, תנאים כאלה אכן שררו במדבר. ויצויין, שאין הכתוב טוען ישירות לקשר בין תנאיי המדבר להיעדר המילה. אולם, דומה שהאיזכורים החוזרים ונישנים בקטע זה בדבר ה'דרך' וה'מדבר' רומזים לקשר שכזה. (ראה : "כל אנשי המלחמה מתו בדרך בצאתם ממצרים", וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים", "כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר... כי ערלים כי לא מלו אותם בדרך").

כאמור, כשציבור כה גדול נמנע מלקיים את מצוות המילה, נראים בעיניינו הדברים מתמיהים. עם זאת, הכתוב אינו חורץ בהזדמנות זו את משפטו על המעשה. מצב זה אילץ פרשנים בכל הדורות לגבש על פי רמזים שונים דיעה ברורה לגבי ביטול המילה במשך זמן כה ארוך. השאלה העקרונית המתבקשת מהערכה שכזו היא : עד כמה המכשול האובייקטיבי הכרוך בתנאיי המדבר והדרך הינו באמת חמור, והאם מוצדק לבטל בעטיו את המילה? בניסיון להשיב ניתן להעלות שתי תשובות:

 א) המכשול היה אכן משמעותי, והצדיק הימנעות מן המילה. ב) המכשול היה מזערי ובמעט מסירות נפש ניתן היה לקיים את המילה, ואולי היה אפילו במצב זה משום ניסיון.

 דיון בסוגיה זו מצוי במקורות חז"ל, המעלים את האפשרויות השונות, ומצביעים על הדקויות הכרוכות בהבחנה ביניהן. כך למשל מעלים חז"ל את הטיעון שבני ישראל לא מלו "משום טירחה דאורחא" (יבמות ע"א, ע"ב) לכאורה, מתואר כאן מצב של מעין פיקוח נפש, ויש בכך כדי לסייע לאפשרות הראשונה שציינו, הרואה במכשולים שמציב המדבר מניעה משמעותית לגבי המילה. אולם, המושג 'טירחת הדרך' אינו ברור די צורכו, וספק אם יש הכרח לראות בו מצב של פיקוח נפש ואכן, במקום אחר מציגים חז"ל גישה הפוכה. לשיטה זו יש להבין את הביטוי "ובריתך ינצרו" (דברים ל"ג, ט) בברכת משה ללוי, כמדבר אודות ברית המילה. בדרשתם טענו חז"ל שרק שבט לוי שמר על מצוות המילה, מה שאין כן שאר העם. נראה אפוא, שבמסירות נפש נוסח זו שגילו בני לוי, הרמוזה בדברי משה בברכתו, שם ("האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו..."), יכלו עוד מבני ישראל להשתתף במצווה גדולה זו.

 ברקע לכל זה עומד המסופר בספר שמות אודות ה' שביקש להמית את משה "בדרך במלון", מההמשך - "ותקח צפרה צר ותכרות את ערלת בנה..." (שמות ד', כד-כה) מצטייר שמשה נענש על שביטל את המילה. נראה אפוא, שהיותו בדרך אינה מהווה עילה לדחיית המילה. אומנם, אין משה כאחד האדם, ובכל זאת, כשמדובר במילה, בענייני בשר ודם עסקינן, ויש מקום ללמוד שמתבקשת מסירות נפש כדי להתגבר על קשיי הדרך. באותו אופן יש להשיב על הטענה המובאת אצל פרשני הפרק, שבני ישראל לא מלו מכיוון שמועד היציאה למסעות לא היה מסור בידם, ואם היו מלים היו יכולים להקלע לנדודים בטרם תרפא המילה. יש בטענה זו אמת רבה, ובכל זאת, מן המפורסמות הוא שפעמים רבות בהיסטוריה ישראל מסרו נפשם על המילה!

כיוון מחשבה אחר לפתרון חידה זו שהעלו חז"ל הינו עניין "הרוח הצפונית". למדנו במסכת יבמות (ע"א, ע"ב): "כל אותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, לא נשבה להם רוח צפונית. מאי טעמא? איבעית אימא - משום דנזופים הוו, ואיבעית אימא : דלא ניבדור ענני כבוד". ברי, שההשקפה על הרוח הצפונית האמורה להחיש את רפואת הנימולים, טעונה הסבר. קשה מאוד להניח שלפנינו עוד עניין טכני המשתלב ברשימה הארוכה של קשיי הדרך. אם היה היעדר הרוח הצפונית אחד מקשיי הדרך לא היה כל טעם למנותו בנפרד, ולראות בו סיבה העומדת בפני עצמה לדחיית המילה. בניגוד לקשיי הדרך הניצבים תדיר בפני הנודדים במדבר, היעדר רוח צפונית במשך שנים כה רבות נראה לחז"ל דבר בלתי שגרתי ואף מפליא. דומה שיש לראות בכך המחשה וסמל לרמז מאת הקב"ה שאין חפצו שבני ישראל ימולו בשעה זו, עד לכניסתם לארץ ישראל. לפי השקפה זו אין בהמנעות מן המילה משום חטא ועוון, שהרי היא משקפת את רצונו של הקב"ה שהובע ברמזיו בעניין הרוח הצפונית. אמת, אין כאן ציווי מפורש של הקב"ה. אולם, עלינו לזכור שאחת מחובותיו של המאמין הינה להתבונן במציאות שמסביבו ולנסות לפענח את רמזיו של הקב"ה המובעים בכל מה שקורה. יתירה מזו, הצהרה מפורשת בעניין זה היה בה כדי לפגוע במצוות המילה, על כל מה שמשתמע מכך לדורות. ראייה מסויימת לטענה זו יכולה להיות העובדה שבמשך כל תקופת הנדודים במדבר לא נשמעה כל ביקורת או הסתייגות כנגד ההימנעות מן המילה, כדברי הרד"ק - "ולא נוכל לומר כי שלא ברצון השם יתברך נמנעו מלימול הילודים, כי לא ראינו שהוכיחם נביא על זה שלא מלו כל אותן שנים שהיו במדבר...". כללו של דבר, מפירוש זה של חז"ל שיש לו אחיזה בכתובים, נראה שהקב"ה רמז על ידי תופעת טבע מסויימת, או בכל דרך אחרת, שברצונו לעכב את המילה.

 עתה, מתבקשת השאלה העקרונית : מדוע ביקש הקב"ה לדחות את המצווה החשובה הזו? בגמרא מופיעה כזכור הסברה ש'נזופים היו' ועל כך יש בכך משום עונש. אולם, לפי פשוטה יש תימה בתשובה זו, וניתן להקשות איזה מין עונש הוא הכרוך בביטול מצווה כה חשובה. ננסה להעלות כאן תשובה אחרת המבוססת על ההנחה שלא בכדי נתחדשה המילה דווקא בכניסה לארץ ישראל. אם היה לדחיית המילה קשר לתלאות הדרך, דומה שעדיין רחוקים בני ישראל מן המנוחה והנחלה ועוד צפויות להם שנים קשות של כיבוש וחלוקה. ניתן לשער שאחת הסיבות לדחיית המילה הייתה רצונו של הקב"ה שהכניסה לארץ ישראל תלווה בחידוש הברית העתיקה, ברית המילה. על הקשר בין ברית המילה להבטחת הארץ למדנו בספר בראשית, שם אומר הקב"ה לאברהם - "והקימות את בריתי ביני ובינך... ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחזת עולם והייתי להם לאלקים ואתה את בריתי תשמר... זאת בריתי אשר תשמרו ביני ובינכם ובין זרעך אחרך המל לכם כל זכר..." (י"ז, ז-יא). המילה 'ברית' פותחת את הקטע, ושותפה לשני העניינים אשר בו. וניתן לראות כאן שהקמת הברית כרוכה במתן הארץ מחד גיסא, וזו "חובתו" של הקב"ה, ובשמירת ברית המילה, מאידך גיסא, וזו חובתם של אברהם וזרעו. הסגנון הזה, הכורך את שתי ה'בריתות' בחדא מחתא, יכול להצביע על תנאי שקיים כאן, או אפילו על תלות של מתן הארץ בקיום מצוות המילה. מובן שאין טיעון זה הופך את ברית המילה למצווה התלויה בארץ, אך דומה שיש סימליות רבה בעובדה שברית המילה תתבצע לראשונה מזה זמן רב דווקא בכניסה לארץ ישראל.

 ברי, שבכל זה יש כדי להסביר מה טיבה של הברית האלוקית, והשיקול החינוכי המסתתר מאחורי זה אינו צריך ראייה. נוסיף עוד, שהטיעון שמביא אברבנאל בפירושו, שאברהם ויהושע היו היחידים במקרא שצוו ישירות על המילה, מסייע לחיזוק הקשר בין שתי הפרשיות העומדות במרכז דיוננו. ועוד יש להוסיף, שכאן, עם הכניסה לארץ ישראל, פקע הקשר האחרון עם המצרים כמו שמציין הכתוב - "היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם" (ה', ט). נראה אפוא שתקופת הנדודים במדבר חרף הערך החינוכי הגדול שלה, לא הביאה להשתחררות סופית מ'חרפת מצרים', ורק כאן עם הכניסה לארץ ישראל עובר עם ישראל לתנאים האידיאליים לקיומו.

ג. עשיית הפסח

 אין טעם להרחיב יתר על המידה בנקודה זו, באשר עשיית הפסח תלויה כמובן בברית המילה. מכל מקום, למועד הכניסה לארץ נוספה מצווה, ומתברר שהכניסה לארץ ישראל מעוטפת במצוות. למצוות אלו ניתן להוסיף גם מצווה הקשורה לפסח והתלויה בארץ, כפי שמציין הרד"ק: "ויאכלו מעבור הארץ מהישן אכלו מצות וקלוי, כי החדש היה אסור להם עד אחר הקרבת העומר בששה עשר בניסן... ומהיכן היה להם ישן? ממה שהיו תגרי אומות מוכרים להם...".

ד. הפסקת המן

 האירוע הבא עליו מסופר בפרקנו הינו הפסקת המן "וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (ה', יב). הנה, מהווה מעבר הירדן אות וסימן להפסקת המן, וללא ספק ניתן לראות בכך את סימנה הראשון של תקופה חדשה בתולדות העם - תקופת ארץ ישראל. אולי, רמז הכתוב לצורך להתרגל למזון שאינו פלאי כבר קודם, בצווי יהושע לעם- "הכינו לכם צדה כי בעוד שלושת ימים אתם עוברים את הירדן הזה...,' (א', יא). וודאי שתיאור זה מתאים למזון רגיל יותר ממה שמתאים למן.

 - לא ניטול לעצמנו את התפקיד הקשה והמסובך של דירוג ניסי המדבר וסיווגם, אולם, דומה שלא נטעה, אם נטען שהמן היה הנס הגדול של תקופת הנדודים במדבר. הפלאיות בנס, באשר הוא נס, יכולה להיות קשורה למהותו החורגת מכללי הטבע וחוקיו, וגם, בזימונו המיוחד במינו המעורר תימהון ותחושת חוסר מקריות. דומה, שבמן פועלים שני הגורמים האלה כאחד, ובמיוחד מפליאה החריגה מכללי הטבע. על כך מעידה ההגדרה : "לחם מן השמים" (שמות ט"ז, ד), דבר שלא נשמע כמותו מעולם, ושאלת בני ישראל- "מן הוא? כי לא ידעו מהו..." (שמות ט"ז, טו), מעידה על תופעה חדשה לחלוטין שאיש לא הכירה. הפלאיות בולטת גם בצד הכמותי שלה, באשר ירידת המן הכרוכה בביטול חוקי הטבע, נמשכה ארבעים שנה. שבירת חוקי הטבע ניכרת גם בעובדת ירידתו, ששה ימים ולא ביום השביעי, ובהתקלקלו לאחר יום, מה שלא היה ביום השביעי. או בכך שכוסה בתולעים לכל מי שלקח ממנו מעבר לצורך, או בכך שהיה נטעם בטעמו של כל אחד לפי רצונו.

 עד לאיזה זמן נועד המן לרדת? ניתן לענות על כך על פי המקראות, וגם בעזרת הסברה, ונפתח בסברה. מהתיאור המפורט של נסיבות ירידתו עולה, שהמן מהווה מזון לעת הנדודים במדבר, שהרי קשה ואף בלתי אפשרי להשיג מזון לעם כה גדול בדרך אחרת. כשהנחה זו בידינו ניתן להציג קושייה כפולה : אם המן הוא מזון לתקופת הנדודים הרי במובן מסויים העם טרם הגיע אל המנוחה והנחלה, שהרי מצפות להם שנות מלחמה וחלוקה, ויש מקום שהמן ימשיך לפרנסתם גם בתקופה קשה זו. ואם הדגש מושם על היותם בארץ שיש בה כדי לפרנסם, הרי גם קודם למעבר הירדן נמצאו ב'ארץ נושבת'. וראוי לזכור בהקשר זה את בקשת משה מסיחון מלך האמורי: "...לא נטה בשדה ובכרם, לא נשתה מי באר..." (במדבר כ"א, כב). מכאן שהיו בארצו בארות, שדות וכרמים, והלא לפני חציית הירדן שהו בני ישראל בארצו ! ניתן אפוא, לומר שאין בירדן אותו חצו זה עתה, שום דבר שיצדיק את הפסקת המן דווקא כאן. שתי גדות הירדן דומות מאוד זו לזו, ומבחינת הצורך הפיסי אין זה ברור כלל ועיקר מדוע כאן נזדקקו למן, וכאן לא. נראה אפוא שהירדן כגבול בו הופסק המן אינו גבול גיאוגרפי-אקלימי, אלא גבול המציין את משמועתה הדתית של ארץ ישראל וזו אינה קשורה ישירות לגיאוגרפיה, אלא, לרצונו של הקב"ה. דומה, שיש להלך רוח זה רמז גם במקראות בעניין הפסקת המן '"בני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד באם אל ארץ נושבת, את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען" (שמות ט"ז, לה). אין בכוונתנו להיכנס כאן לניתוח מלא של הפסוק הקשה הזה. הדילמה בכללותה הועלתה כבר ע"י חז"ל (קידושין ל"ז, ע"ב-ל"ח ע"א). נציין רק שהתורה לא הסתפקה בציון 'ארץ נושבת' כפי שמתבקש מהנסיבות בהן ירד המן לראשונה, וטרחה להוסיף שמדובר ב'קצה ארץ כנען', שגבולה הוא הירדן. כאן אמור המן להיפסק מכיוון שהקב"ה אינו מעוניין בו בארץ ישראל.

 מה עולה מכל זה לענייננו? מעבר הירדן מציין את הפסקת המן, ובהיות המן נס גדול כל כך מהווה הוא בוודאי סמל מובהק לתקופת ניסי המדבר בכללותם, הפסקתו מסמלת את המעבר מהשגחה ניסית גלויה להשגחה נסתרת המאפיינת את ארץ ישראל. אכן, מכאן ואילך תחול הפחתה משמעותית במספר הניסים הגלויים ובחשיבותם, ובסופו של דבר בהמשך תקופת המקרא יהפכו הניסים לאירועים מועטים וחריגים ולא רציפים, והשגחת הקב"ה תלבש "פנים טבעיות". זהו אולי מבחנו של המאמין 'המבוגר' - ההתמודדות עם נס גלוי המשכנע בכוח פלאיותו אינה קשה במיוחד, בגרותו של המאמין ניכרת ביכולתו לחפש ולמצוא את יד ה' הפועלת בצורה נסתרת במציאות השגרתית שמסביבו. ובסופו של דבר האמונה האמיתית אינה נזקקת ל'חיזוקים' אל-טבעיים מפעם לפעם. יש בכך רמז למציאות הממשמשת ובאה, כשבני ישראל יאלצו להילחם בכוחות עצמם על ארצם, והסיוע משמים יהיה בעיקרו נסתר. אומנם, יהיו עוד ניסים גלויים למכביר עד שישלם כיבוש הארץ, אך חשיבותם המעשית תקטן ותלך, והדבר יבלוט במיוחד בקרב האחרון בספר יהושע, נגד מלכי הצפון, קרב בו שוחרר פלך ניכר משטחה של ארץ ישראל, ובו השגחת ה' כבר לא תלבש פנים גלויות. אם כן, מכאן ואילך, המצב של "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון" - לא יתרחש בתדירות כבעבר.

ה. בוא שר צבא ה'

 ניתן לומר שקטע זה משובץ בקשיים. גם בלי לנתח את כל הקטע, ברי שהנסיבות המתוארות כאן הינן מיוחדות במינן כך, יהושע ניצב לו בודד מבלי שנדע אל נכון מה הביאו למקום האירוע (יריחו?). קשה גם להבין את ההתנהגות הבלתי שגרתית של ה"איש" שהובילה לקשייו של יהושע להחליט "הלנו אתה אם לצרינו" (ה', יג) הצהרתו "...אני שר צבא ה'" ברורה, אך כלל לא ברור למה התכוון באומרו "עתה באתי" (ה', יד), ואיך זה מתיישב עם השאלה שנשאל "הלנו אתה אם לצרינו", וכי מי שהוא שאלו -אימתי בא? לאחר שמסתבר שמלאך הוא, הדבר הפחות ברור - איזה מסר הביא, וזה מפליא במיוחד לאור שאלתו ההגיונית של יהושע-"מה אדני מדבר אל עבדו" (ה', יד). אכן, זהו אירוע בו הסתום רב על הנגלה וקשה לפענוח.

 נראה, שחלק מהפתרון לשאלות אלו יימצא אם נניח, שבדומה להתגלויות אחרות באמצעות מלאך, יש כאן טעם להבין את המסר לא רק על פי הדבר המפורש שנאמר, אלא על פי הסמליות הכללית של המתרחש. מה שמעודד הבחנה שכזו הוא שיהושע זכה להרבה התגלויות מפורשות שבהם נאמרו דברים מפורשים, והמסר היה ברור ללא התערבות מלאך. ניגוד זה מעורר צורך לעקוב אחר הסמליות שבמחזה, ולא רק אחר תוכן הדברים שהושמעו. כזכור, גם בחלקה הראשון של ההתגלות הראשונה למשה, המחזה בסנה עודד למחשבה סמלית, דבר שמצא את ביטויו במדרשים רבים של חז"ל, סביר לאמץ גישה שכזו גם כאן. דומה אפילו, שפשר הסמליות כאן פשוט יותר, וקשור לענייני המלחמה הקרבה ובאה.

 מן המפורסמות הוא שהנהגת העולם הטבעי מסומלת על ידי המלאכים, ואף שמהותם הברורה אינה נהירה לבשר ודם, עצם העיקרון שמלאך הוא שליח, המוציא אל הפועל באמצעים טבעיים את רצון הקב"ה, פשוט וברור. גם כאן מדובר במלאך, והייתי מעז ומעלה השערה לא מקובלת, שהנסיבות המיוחדות הרמוזות כאן הובילו את יהושע להשערה, שנוכח הוא באירוע בלתי שגרתי לחלוטין, והתעורר חשדו שמא אין זה אדם רגיל. אולי פליאתו של יהושע כאן, הבאה לידי ביטוי ב"וילך יהושע אליו" (ה', יג), דומה לפליאתו של משה בסיפור הסנה המתבטאת ב"אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה..." (שמות ג', ב). שאלתו של יהושע "הלנו אתה אם לצרינו", מעלה אפוא אפשרות שמלאך ניצב מולו, ומטרתו לברר אם שלוחו זה של ה' קשור להנהגת ישראל, או להנהגת האומות. המלה הפותחת את תשובת ה"איש" היא "לא"! תשובה שהניעה בהיגיון רב פרשנים רבים לסבור שיהושע, עד להכחשה זו, ראה בו בשר ודם. אך ניתן להסביר זאת גם בצורה שונה. אין האיש מהכוחות השגרתיים הפועלים עלי אדמות בשליחות המקום, אלא שר צבא ה' הוא בכבודו ובעצמו , וביטוי יה בא להדגיש את גודל מעלתו ובעקיפין את גודל העזרה שתינתן לעם ישראל (רש"י קשר את בואו לצורך להפיל את החומה שזו בוודאי המשימה החשובה ביותר העומדת בפניהם). מכל מקום, חרף חשיבותו וגודל מעלתו וחשיבות העזרה אותה הושיט לעם, ברור ששר צבא ה' הוא שליח, ומצב זה שונה עד מאוד מהשגחתו הישירה של הקב"ה באמצעות הניסים הגלויים במדבר.

 אמת, כפי שציינו לעיל עוד יהיו ניסים לעם ישראל, וכבר בקרב על יריחו המתואר לאחר פרשה זו נשמע על הנס הגדול של נפילת החומה, ובכל זאת אין נס פותר את כל הבעיות של כיבוש יריחו, ויש בכתוב עדות למגמה ברורה של שילוב העם במתרחש, והטלת חלק מהאחריות עליו. כך, משתתף העם בהקפת העיר בימים שלפני נפילת החומה, ולפי הרד"ק זו דרכם של המחנות הלוחמים, וכן מצטייר שלאחר הנפילה נאלץ העם להילחם בחירוף נפש כדי לכבוש את העיר - "ותפל החומה תחתיה ויעל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר" (ו', כ). אם כן, על אף גודל הנס אין לראות בכך מצב של "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".

 רש"י, בעקבות חז"ל ביאר את תשובתו התמוהה של המלאך - "עתה באתי" כך - "...אבל בימי משה רבך באתי ולא חפץ בי שנאמר : אם אין פניך הולכים וגו'". לא נכנס כאן לדיון במהות המלאך שנדחה על ידי משה בעקבות מעשה העגל, ובשאלה מדוע ביקש משה לדחותו. מכל מקום, ברור שאף שבעבר נדחה המלאך, "עתה בא", ומכאן ואילך אין עוד אפשרות לדחותו.

 ניתן לסכם ולומר, ברוח פירושו המפורסם של הרמב"ן לפסוק "הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא" (דברים י"א, י), שבארץ ישראל דרך ההנהגה הטבעית, כביכול, המסומלת באמצעות שר צבא ה', היא זו שתלווה את העם.

סיכום

 כפי שרמזנו בתחילת דברינו יש לכל האירועים והעניינים שצויינו לעיל קשר הדוק לעולם החדש הנפתח עתה בפני העם בהיכנסם לארץ ישראל. אך האם קיימת זיקה הדדית בין העניינים הללו דומה שהתשובה חיובית! מוצגות בפרקנו שתי נקודות עקרוניות ביחס לארץ ישראל המעידות על מקומה בעולמו של המקרא בפרט, ולעולמה של היהדות בכלל. הנקודה הראשונה הינה דתית- ערכית והשנייה קשורה להשגחת ה' בארץ ישראל. אם נסכם בקצרה את הנקודה הראשונה, דומה שניתן להסיק שארץ ישראל ניכרת במצוותיה. עד לכניסה לארץ נתעכבו מצוות רבות, ביניהן לא רק המצוות החקלאיות התלויות בארץ, אלא גם מצוות נכבדות כמילה וכפסח. הנקודה השנייה קשורה להשגחה האלוקית הרצופה בארץ שהינה רצופה והדוקה, אך נושאת פנים טבעיות.

 נראה שניתן למצוא קשר בין שתי הנקודות האלו. דווקא במקום בו ההשגחה "טבעית", והאדם נזקק לחפש אחר האלוקים, שאינו נראה בעליל באמצעות ניסיו הגלויים המבטאים שלטון גלוי בטבע, שם המקום להרבות במצוות. מצוות נועדו כדי לצרף בהן את הבריות. קיום מצוות היא פעולת האדם למען תיקונו, וזוהי דרכו אל האלוקים שאינו נראה ישירות, ועל האדם מוטלת החובה להתאמץ ולחפשו. זוהי אם כן דרכה של ארץ ישראל בה חברו טבעה המיוחד ועולם המצוות כדי להדריך את האדם בדרך הנכונה אל תכלית חייו, שהיא ההשגה האלוקית.

 * לאחר סיומו של מאמרי זה העמידתני מערכת "שמעתין" על העובדה, שחלק מן הרעיונות המובעים בו הוצגו גם בספרו של הרב יצחק לוי "פרשיות בספרי הנביאים". עם זאת, אני ניסיתי להדגיש את הצד "הארץ ישראלי" של פרק ה'!