הפטרת שבת חול המועד פסח
מחבר: הרב צבי א' סלושץ
שמעתין, גיליון 137-138, 1990
ב"שולחן ערוך" אורח חיים סימן ת"צ סעיף ט' נפסק:
"שבת שחל בחול המועד פסח וכו', מפטירין 'היתה עלי' (יחזקאל ל"ז)".
מקורו של דין זה במסכת מגילה דף לא, ע"א:
"אמר רב הונא אמר רב: שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות (גירסת הרי"ף והרא"ש: בין בניסן בין בתשרי) - מקרא קרינן 'ראה אתה' (שמות ל"ג, יב - ל"ד, כו), אפטורי - בפסח (גירסת רי"ף ורא"ש: בניסן) 'העצמות היבשות' (יחזקאל ל"ז, א-טו. ויש עוד כמה מנהגים להוסיף מפרק ל"ו שני פסוקים ולהמשיך עוד חמישה פסוקים מטו-כ, כדי להשלים לכ"א פסוקים). ובסוכות (גירסת הרי"ף והרא"ש: ובתשרי) 'ביום בוא גוג' (יחזקאל ל"ח)".
ובפירוש רש"י שם:
"בעצמות היבשות - שיצאו ממצרים לפני הקץ".
וכוונתו להא דאמרינן בסנהדרין דף צב, ע"ב:
"ומאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר: 'ובני אפרים שותלח וברד בנו ותחת בנו, ואלעדה בנו ותחת בנו. וזבד בנו ושותלח בנו ועזר ואלעז, והרגום אנשי גת הנולדים בארץ, כי ירדו לקחת את מקניהם. ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים, ויבאו אחיו לנחמו' (דברי הימים א', ז', כ-כב)".
חז"ל מזהים שהעצמות היבשות שהחיה יחזקאל היו בני אפרים, וכפי שרש"י מפרש שם בסנהדרין וזו לשונו:
"שמנו לקץ של יציאת מצרים, וטעו שלא היה להם למנות גזירת ועבדום וענו אותם אלא משנולד יצחק , דהא כתיב (בראשית ט"ו, יג) כי גר יהיה זרעך - זה יצחק , דכתיב (שם כ"א, יב) כי ביצחק יקרא לך זרע, והם מנו משעת הדיבור לאברהם. ותניא בסדר עולם: אברהם אבינו בשעה שנדבר עמו בין הבתרים בן שבעים שנה היה, ומבין הבתרים עד שנולד יצחק היה ל' שנה כדכתיב ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו (שם כ"א, ה). נמצאת אומר משדבר עמו בין הבתרים עד שיצאו ממצרים היו ארבע מאות שנה, ואותן שלשים שמן הדיבור עד לידת יצחק טעו בני אפרים. ומנין שבני אפרים הם שיצאו קודם זמנם ונהרגו? שנאמר: ובני אפרים שותלח וגו' והרגום אנשי גת".
לדעת חז"ל סיפור זה שנהרגו בני אפרים היה קודם יציאת מצרים, וחשבו שהגיע כבר הקץ של ארבע מאות שנה, ויצאו ממצרים שלא על-פי ה' בלא זמנם וקרה להם זה המקרה והרגום אנשי גת.1
ומה שייכת קריאה זו לפסח? יש לומר לפי פירוש רש"י שהיות ובפסח הייתה יציאת מצרים על-פי ה', אנו מזכירים שהייתה עוד יציאה ממצרים שלא על-פי ה' ונכשלה.
אבל בטור אורח חיים סוף סימן ת"צ כתב בשם רב האי גאון טעם אחר למה אנו מפטירין בשבת חול המועד פסח ב"עצמות היבשות". וז"ל:
"והכי אמר רב האי: שמעתי מפי חכמים2, כי תחיית המתים עתידה להיות בניסן ונצחת גוג ומגוג בתשרי, ומשום הכי בניסן מפטירין העצמות היבשות ובתשרי 'ביום בוא גוג'"3.
לפי פירוש הטור בשם רב האי גאון אין קריאת ההפטרה בחזון העצמות היבשות קשורה ישירות לחג הפסח, אלא היא קשורה בתחיית המתים הכללית העתידה להיות בחודש ניסן. ולפי שהפטרה זו עוסקת בתחיית המתים, ולאו דווקא בתחיית בני אפרים, שהרי שם בגמרא הובאו דיעות שונות מי היו המתים שהחיה יחזקאל - על כן קבעו חכמים שבחודש ניסן יקראו בהפטרה זו. וקבעוה לקרוא בשבת חוה"מ פסח, כי בכל שבתות ניסן אין לשנות ממעין המאורע או ממעין הפרשה, ובשני ימים טובים של פסח קוראים מענייני הפסח, חוץ מקריאת התורה של שבת חוה"מ פסח שכבר קראו ממעין הפסח - תיקנו לקרוא ב"עצמות היבשות" להזכיר האמונה בתחיית המתים שעתידה להיות בניסן על פי הקבלה.
וייתכן ששני הטעמים תלויים בגירסת הגמרא: "אפטורי בפסח בעצמות היבשות" (רש"י) או: "אפטורי בניסן בעצמות היבשות" (רי"ף והרא"ש ועוד ראשונים). גירסת רש"י "בפסח" על כן מצא רש"י טעם הקשור בפסח והוא טעם של תחיית בני אפרים שיצאו ממצרים קודם זמנם. אבל שאר הראשונים גרסו בניסן, היינו שתחיית המתים הכללית תהיה בחודש ניסן, ולא מצאו יום מיוחד לציון מאורע זה אלא בשבת חוה"מ פסח כמו שביארנו.
לפי טעם רב האי גאון כנוסח "ספר התניא" שהתחייה הכללית תהיה בפסח (ראה הערה 3) יוסבר נמי דבר נוסף. בעת יציאת מצרים הושרשה האמונה בה' שנא' "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ומיד כתוב: "אז ישיר משה" ואמרו בגמרא: "שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צא, ע"ב). נמצאנו למדים שהאמונה בה' ובתחיית המתים זכו להם ישראל בפסח.
ובהיותי בחוה"מ פסח שנת תשנ"ז בביתו של הגרב"ד פוברסקי שליט"א הוא שאל: הגמרא דורשת שמשה רבנו ישיר שירת הים כשיקום לתחייה, אבל מתי ישיר ולצורך מה? ואמר שהוא שאל זאת את הגר"י קנייבסקי זצ"ל, ואמר לו שמה שאנו אומרים בכל פסח שירה על הנס, אינה על הנס שעבר אלא שירה על נס של עכשיו. כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואם האדם מרגיש שנעשה לו נס צריך לומר שירה. גם משה רבנו כשיקום לתחייה אשר תהיה בפסח, מיד ישיר שירת הים כאילו נעשה הנס עכשיו, ודפח"ח.
ונראה לי לומר עוד בזה, כי גם אם נאמר שתחיית המתים הכללית תהיה באחד מימי ניסן, מ"מ שפיר תיקנו לקרוא חזון העצמות היבשות דווקא בפסח. כי במדרש שמות רבה פ' בא (פרשה ט"ו, ה) איתא:
"ועברתי בארץ מצרים - א"ר שמעון: גדולה חיבתן של ישראל שנגלה הקב"ה במקום עבודה זרה ובמקום טינופת ובמקום טומאה בשביל לגאלם. משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות, אמר מה אעשה? לטמא עצמי אי אפשר, ולהניח תרומתי אי אפשר, מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומיטהר ולא לאבד את תרומתי. כך ישראל הם תרומתו של הקב"ה שנאמר 'קדש ישראל לה'' וגו' (ירמיה ב', ג), והיו בבית הקברות שנאמר 'כי אין בית אשר אין שם מת' (שמות י"ב, ל) ואומר 'ומצרים מקברים' (במדבר ל"ג, ד). אמר הקב"ה איך אני גואלם? להניחם אי אפשר, מוטב לירד ולהצילם שנאמר 'וארד להצילם מיד מצרים' (שמות ג', ח)".
מהמדרש הזה מוכח שהקב"ה כהן הוא ואסור לו להטמא למתים, אלא משום חיבתן של ישראל להצילם טימא עצמו4. ובמכת בכורות ה' בכבודו ובעצמו הכה שנאמר: כל בכור בארץ מצרים... "אני ה'"" (שם י"ב, יב). ודרשו 'אני ה'' - ולא אחר. וכן מצאנו "והכיתי שבתחיית המתים גם כתוב הלשון "אני ה'": "לכן הנבא ואמרת אליהם כה אמר ה' אלקים: הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי... וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם... ונתתי רוח בכם וחייתם... וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאום ה'" (יחזקאל ל"ז, יב-יד). וכאמור בכל מקום שנאמר "אני ה'" יש לדרוש אני ולא אחר. ואיך יטמא הקב"ה בתחיית המתים הרי כהן הוא? אלא לאו מוכח שמשום חיבתם של ישראל יטמא להם כדי להחיותם.
נמצא שמכת בכורות ותחיית המתים דבר משותף להם שהקב"ה מראה חיבתו להם ומטמא להם. לפיכך תיקנו לקרוא בשבת פסח הפטרת תחיית המתים להראות חיבתם של ישראל שהוא נגלה במקום טומאה בשביל לגאלם ובשביל להחיותם5.