הוראת עבודת יום הכיפורים
מחבר: ד"ר צבי וינברג
ויקרא פרק ט"ז
שמעתין, 1981
תקציר: המאמר סוקר את סדר עבודת יום הכיפורים תוך כדי שילוב העבודות הנהוגות בכל ימות השנה.
לאחרונה מורגש שמוקדשת יותר תשומת לב להוראת תורת הקורבנות. במפגשים עם מורים, סובב הדיון בדרך כלל על הפרקים שנושאם תורת הקורבנות, בספר ויקרא א',ז'.
ברם, כדי לבסס את המידע, יש להתייחס גם לפרקים נוספים בספר ויקרא בעיקר על פרק כ"ג, ועל הפרקים ט"ו, כ"ח-כ"ט בספר במדבר.
אליבא דאמת מרובים הכתובים הניתנים להבנה מלאה רק על יסוד ידיעה מקיפה של הכללים הנהוגים בעולם המקדש, ויש צורך בעיון מתמיד בהם. בשלב הכנתו לשיעור, יתברר למורה שאף אם קלט את העקרונות, שלמד אותם בויקרא א'-ז', לא תמיד עולה הכתוב בקנה אחד עם מה שלמד, אין זו משימה קלה להסביר לתלמידינו מדוע עלינו לנהוג לפי כללים מסוימים בקרבן פלוני ולשנותם בקרבן אלמוני. אף אם ננהג בתחכום מרבי, ונשכיל להסביר את משמעות המערכת ככל שניתן הדבר, יישארו פרטים רבים שאין לנו הסבר פסקני לגביהם. חריגה מן המקובלות עלולה להכביד על ההסבר.
חריגות מן הפרקטיקה, שלמדנו אותה בעקרונות יסוד לתורת הקורבנות, מתמיהות לפעמים מורים ותלמידים כאחד, אך יש בהן אתגר לחשיבה מחודשת. בהזדמנויות, בהן נתקלים בחריגות, נתן לחזור על כללי יסוד על מנת להבליט את החריגה בדרך זו. הסטייה מן הנהלים המקובלים, היא אשר חודרת אל תודעת התלמיד. התלמיד נוטה לזכור את החריגה והוא משנן אותה לעצמו יחד עם עיקרי התורה המקובלים. לא מעטים המקרים, בהם לא יקשה עלינו להעיר את עיני תלמידינו, אם בעזרת תורה שבעל פה, אם בעזרת פרשנים או פוסקים כגון הרמב"ם.
מבלי לפרט את העניין יתר על המידה, אצביע על מקורות שונים, בהם יש לשים לב לתופעות המייחדות אותן:
א) הרכב קורבנות המילואים והפעולות המלוות אותם (שמות כ"ט; ויקרא ח')
ב) קורבנות חנוכת המשכן ביום השמיני (ויקרא ט') שהבנתו נחוצה גם להבנת הויכוח בין משה לכוהנים (ויקרא י', טז-יט).
ג) פעולות הטהור המלוות את הגשת אשם מצורע (ויקרא י"ד, יב-יד).
ד)העומר (מן השעורים) והמנחה הכפולה המתוספת לכבש המוגש באותה ההזדמנות (ויקרא כ"ג, י-יג).
ה)שתי הלחם (חמץ) ושני הכבשים המוגשים באותה ההזדמנות (שלמי ציבור שהם קדשי קדשים ובצורה מחייבת ממין זכר) (ויקרא כ"ג, ט"ז-כ).
ו) הרכב מנחת הקנאות (שעורים ללא שמן וללא לבונה) (במדבר ה', טו).
ז) הרכב המנחה (הלחם), המלווה את שלמי הנזיר. תוספת הלחם מוציאה את השלמים מגדר שלמים, אך לגדר התודה לא מגיע הקורבן (במדבר ו', יד-יז).
ח) שעיר העדה (במדבר ט"ו, כד) מתוך השוואה עם המקבילה בויקרא, ד', יג-כא.
ט) עבודת יום הכיפורים (ויקרא ט"ז).
סעיף אחרון זה - עבודת יום הכיפורים - נראה לי חשוב ביותר. הפרק הוא חלק אינטגרלי של תורת הקורבנות ונשען עליה, אף אם מפרידים בינו לבין תורת הקורבנות פרקים אחדים העוסקים בחנוכת המשכן ובדיני טומאה וטהרה.
ההכנה לקראת החגים, מפגישה מורים ותלמידים עם עבודת יום הכיפורים, אשר עובדה עיבוד ספרותי ונכללה בתפילת מוסף של יום הכיפורים ומהוה חלק עיקרי ממנה.
לימוד מעמיק של החומר יכין את תלמידינו בצורה מתאימה לתפילת מוסף של יום כיפור, יאפשר לנו לשנן את הנלמד בפרקים הראשונים של ספר ויקרא, ייצור מעורבות רגשית ואינטקטואלית עם עבודת בית המקדש בכלל, ועם המתרחש שם ביום הכיפורים בפרט.
רצוי ביותר לעיין בויקרא ט"ז תוך כדי השוואה עם מחזור של יום כיפור, עיון המאפשר השלמה של פרטים, שאינם כתובים במקרא. קיימת אפשרות של גוון נוסף על ידי כך שקוראים פעם את העיבוד בנוסח אשכנז ופעם אחרת בעיבוד נוסח ספרד, בתנאי שלא קיים חשש שהדבר יגרום לבלבול מחשבה אצל התלמידים. תיאורי העבודה במחזור של יום הכיפורים ילמדונו, שאין להסיק מן הכתוב בלבד על הסדר הנכון של הפעולות בעבודת יום הכיפורים וכך ניתן גם לשלב בלימוד קטעים ממסכת יומא. יש להדגיש, שאין ללמד תורה שבכתב ללא עיון מדוקדק במקורות הרלבנטיים בתורה שבעל פה. יתר על כן, בעניין הסדר הנכון של העבודות השונות בעבודת יום הכיפורים ישנן מחלוקות, וניסוחים ספרותיים שונים הושפעו משיטה זו או האחרת. את הבנת תורת הקורבנות, ואת עבודת יום הכיפורים כחלק ממנה, יש להשתית על מידע יסודי בתחומים נוספים, כגון מבנה המקדש והעבודות הנעשות בו בדרך כלל. אם נהיה מצוידים באינפורמציה מתאימה בתחומים אלה, נניח את היסודות הדרושים להוראת עבודת יום הכיפורים.
אולם מן הראוי שהמורה יעדכן את עצמו על יסוד מקורות נוספים:
משנה יומא א'-ז';
משנה תמיד (כולה);
משנה מידות פרק א' ופרק ה'.
חומר זה נראה לי כמינימום הכרחי, אך עיון מעמיק יותר במקורות נוספים יועיל הרבה למורה ובאמצעותו לתלמיד. (מומלץ לעיין גם בשאר פרקי מס' מידות ובמס' שקלים). לפי התנאים בהם עובד המורה, ובהתאם לאופי ציבור תלמידינו, יחליט המורה אם רצוי להפגיש את תלמידיו עם מקורות אלה או עם חלק מהם במישרין. אף אם המורה יחליט על כך בשלילה, אין המורה פטור מלדעת את הכתוב במקורות, כי רק בעזרתם יהיה מסוגל לתרום תרומה ממשית להחייאת החומר הכתוב במקרא עצמו ולעורר ההתעניינות בו.
גם ביום הכיפורים, כבכל יום מקריבים קרבן תמיד של שחר ושל בין הערבים (במדבר כ"ח, א-ח) וכבכל מועד מקריבים ביום הכיפורים גם קרבן מוסף (במדבר כ"ט, ז-יא); לעבודות אלה אין זכר בויקרא ט"ז.
ויקרא ט"ז עוסק בסדר עבודה נוסף, שאינו מפורט במקור אחר בתורה, ורק נרמז בבמדבר כ"ט, יא.
העבודות הנדרשות על יסוד ספר ויקרא מתבצעות כולן על ידי הכהן הגדול, כמעט כולן בארבעה בגדים לבנים - ורק חלק מן העבודות המוזכרות בויקרא ט"ז נעשות בשמונה בגדי זהב של הכהן הגדול. אין גם אחדות דעות בשאלה כיצד משתלבת עבודת יום הכיפורים בין יתר החלקים של סדר היום - התמיד והמוסף (עיין משנה יומא ז' ג). בעבודת התמיד של יום כיפור ובמוספיו אין דבר החורג מן המקובל, להוציא שינויים קלים שאינם קשורים בעבודה עצמה (עיין משנה יומא א', ח ושם ב' ד). עבודת התמיד והמוסף מתנהלות בהתאם לידוע לנו מיסודות תורת הקורבנות, לעומת זאת רבים החריגים בחלק זה של עבודת יום הכיפורים המתוארות בויקרא ט"ז.
ניתן ללמוד, אפוא, את כל הפרק על פי החריגים:
א) העבודה כשרה בכהן גדול בלבד (ויקרא ט"ז, ב-ג מס' יומא, פרק א').
ב) הכהן הגדול עובד את סדר עבודת יום הכיפורים בארבעה בגדים לבנים ולא בשמונה בגדי זהב (ויקרא ט"ז, ד).
בין ארבעה הבגדים הלבנים מיוחדת המצנפת לכהן הגדול. שאר שלושה הבגדים הלבנים הם כשל כהן הדיוט (שמות כ"ח, מ)
במקום מצנפת, חובש כהן הדיוט מגבעת (שם שם מ).
את עבודת התמיד, בוקר וערב, והמוספים עובד הכהן הגדול בבגדי הזהב אף ביום הכיפורים (משנה יומא ג', ד-ה; ושם ז', ג-ד).
יום הכיפורים מתקשר במסורת ישראל עם מתן שני לוחות הברית השניים (דברים ט', יח ורש"י שם).
עם נתינתם נסלח לישראל על עוון העגל, לאהרן היה חלק בעוון העגל (שמות ל"ב, ד-ה). וחז"ל הסבירו את העדרם של בגדי הזהב באותו יום באמרתם: "אין קטיגור נעשה סניגור" (ויקרא רבה כ"א, ט).
חז"ל ניסו להסביר תופעות שונות המייחדות את עבודת יום הכיפורים במדרש רבה ובמדרש תנחומא לפרשה והמורה ייטיב להיעזר גם במקורות אלה.
ג) יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה, בו נעשית עבודה בדביר (קדש הקדשים), שלשם נכנס הכהן הגדול ארבע פעמים לצורך:
1. הקטרת הקטורת (ויקרא ט"ז, ב, יב, יג משנה יומא, ה', א-ב). בקשר לסעיף זה, מומלץ לעיין בויקרא ט"ז, יז; במשנה כלים א', ט ובמס' תמיד ו', ג.
2. הזיית דם הפר (ויקרא ט"ז, יד משנה יומא ה', ג).
3. הזיית דם השעיר (ויקרא ט"ז, טו משנה יומא ה', ד).
4. הוצאת המחתה והכף (משנה יומא ז', ד).
ד) הקטרת הקטורת בדביר (ויקרא ט"ז, ב, יב, יג)
כל יום מימות השנה הוקטרה קטורת על גבי מזבח הזהב אשר בפנים ההיכל, אחת עם הטבת הנרות בבוקר ואחת עם העלאת הנרות בין הערבים (שמות ל', א-ט), וכך, כמובן, גם ביום הכיפורים (משנה יומא, ג', ד שם, ז', ד). ביום הכיפורים מתווספת הקטרה בדביר, שלגביה יש הוראות מיוחדות. בולטת בעיקר ההוראה להקטיר על גבי מחתה, בניגוד להקטרה היומית בהיכל וכך גם ביום הכיפורים שמתבצעת על גבי טהרו של מזבח הזהב (משנה תמיד, ו' ג ורע"ב; משנה יומא, ד', ד עד ה', ב). באופן הקטרת הקטורת בדביר, חלקו הפרושים על הצדוקים, על יסוד פרוש שונה של הכתוב (משנה יומא א', ה ורע"ב). להוצאת המחתה והכף מן הדביר אין זכר במקרא, אך היא נראית מובנת מאליה. היא מוזכרת בתורה שבעל פה (משנה יומא, ז', ד), וכמובן מוזכרת בסדר עבודת יום הכיפורים, שבתפילת מוסף של צום כיפור.
ה) פר כהן הגדול (ויקרא ט"ז, ג, ד, יא, כו, כח)
מן הראוי לחזור ולשנן את פרשת קרבן העלם דבר ולהצביע על קווים מקבילים בין קרבן העלם דבר של כהן המשיח (ויקרא ד', א-יב) המובא ככפרה על שגגת הוראה לעצמו ועשיה על פיה שיש בזדונו כרת (הוריות ב, א-ב; כריתות א', א-ב ורע"ב). לבין פר יום הכיפורים המוגש על ידי הכהן הגדול.
שני הקורבנות –
א. חטאות (ויקרא ד', ג; שם ט"ז, ג),
ב. נשחטים בחוץ ודמם מובא אל הקדש פנימה (שם, ד', ד, ו-ז; שם, ט"ז, יד),
ג. דמם ניתן על מזבח הזהב, אך בהבדל נוהל (שם, ד', ז; שם, ט"ז, יח),
ד. חלביהם מוקטרים על גבי המזבח החיצון (שם, ד', ז; שם ט"ז, כה),
ה. שיירי הדם נשפכים על יסוד המזבח החיצון (שם, ד', ז; יומא ה', ו),
ו. בשרם נשרף מחוץ למחנה, או העיר (ויקרא ד', יב; שם ט"ז, כז),
ז. מטמאים את המטפלים בבשרם ואת בגדיהם (זבחים י"ב, ה-ו; ויקרא ט"ז, כח).
מאידך שונה וחריג פרו של הכהן הגדול ביום כיפור מפרו של כהן המשיח (העלם דבר) בסעיפים הבאים:
א. לא מוגדר החטא עליו מכפר פר כהן הגדול ביום כיפור, כבפר של כהן המשיח.
פר כהן משיח מכפר על הוראת שוגג בלא תעשה שיש בזדונו כרת ועשה על פיה בשגגה.
צוין רק שמכפר בעדו ובעד ביתו (שם, ט"ז, ו).
ב. דמו מובא אל הדביר דם פר כהן המשיח מובא רק אל ההיכל (שם שם, יד, לעומת שם ד', ו).
ג. ביום הכיפורים מזים אחת ושבע על פני הכפורת ולפני הכפורת, שהם סך הכל שש עשרה הזיות (רמב"ם הל' מעשה הקורבנות פ"ה, הי"ב), ואילו מדם פר כהן המשיח (העלם דבר) מזים רק שבע בהיכל ולא בדביר (ויקרא ד', ו).
ו) שעיר הציבור (ויקרא ט"ז, ז-ט; שם שם טו-יח).
כשם שיש קווים מקבילים בין פר העלם דבר של הכהן המשיח לבין פר הכהן הגדול ביום כיפור, כך יש קווים מקבילים בין פר העלם דבר של העדה (סנהדרין) לבין שעיר החטאת של העדה ביום הכיפורים (עיין ויקרא ד', יג-כא). קווים מקבילים אלה קיימים גם אם נשווה את שעיר העלם דבר של העדה (במדבר ט"ו, כד-כו) עם שעיר הציבור ביום כיפור. התיאור בספר במדבר בדבר הנסיבות, בהן מוגש השעיר ובאופן בו מוגש, איננו ברור די הצורך ואנו חייבים להיעזר בתורה שבעל פה (משנה הוריות פרק א'). מכיוון שיש בנושא זה מחלוקות שונות, אני ממליץ לוודא את הדברים בעזרת רמב"ם משנה תורה הלכות שגגות פרק י"ב והלכות הקורבנות ה', יא-יג (מומלץ לעיין גם בזבחים ה', יב). היות ובשני הקורבנות מובאים שעירים, נעדיף להשוות את שעיר העדה של יום כיפור עם שעיר העלם דבר המוזכר בספר במדבר, כי שניהם:
א. חטאות (ויקרא ט"ז, טו; במדבר ט"ו, כד),
ב. נשחטים בחוץ ודמם מובא אל הקדש פנימה (ויקרא ט"ז, טו),
ג. דם שניהם נתן על מזבח הזהב, אך בהבדל נוהל (שם שם, יח),
ד. חלביהם מקטרים על המזבח החיצון (שם שם, כה),
ה. שיירי הדם נשפכים על יסוד המזבח החיצון (יומא ה', ו).
ו. בשרם נשרף מחוץ למחנה, או העיר (ויקרא ט"ז, כז).
ז. מטמאים את המטפלים בבשרם ואת בגדיהם (שם שם, כח).
כאמור, את פרטי הלכות שעיר העלם דבר של עבודה-זרה יש ללמוד מתורה שבעל פה ובעיקר על פי פסקי הרמב"ם שצוינו לעיל.
מאידך שונה וחריג שעיר הציבור ביום הכיפורים משעיר העדה (העלם דבר) בעניינים הבאים:
א. שעיר יום הכיפורים נלקח כבן זוג לשעיר לעזאזל ועל פי גורל נקבע איזה משניהם נשחט ואיזה נשלח לעזאזל (שם, שם ז-י),
ב. סוג החטא עליו מכפר, איננו מוגדר כבשעיר העלם דבר. הגדרת החטאים כוללנית ביותר (שם, שם, טז),
ג. דמו מובא אל הדביר (שם שם, טו), בעוד שדם שעיר העלם דבר מובא רק אל ההיכל.
ד. ביום הכיפורים מזים מדם השעיר אחת ושבע על פני הכפורת ולפני הכפורת (סך הכל שש עשרה הזיות) (רמב"ם הל' מעשה הקורבנות פ"ה הי"ב) ואילו מדם שעיר העלם דבר מזים רק שבע בהיכל.
ז) דם התערובת של פר כהן הגדול ושעיר העדה (ויקרא ט"ז, יח).
צוין כבר למעלה שדם פרו של הכהן הגדול ודם שעיר העדה ניתנים על גבי מזבח הזהב אשר בפנים ההיכל. בדרך כלל נועד מזבח הזהב להקטרת קטורת ולא לעבודת דמים. ברם, יש יוצאים מכלל זה. דם פר העלם דבר של כהן הגדול. דם פר העלם דבר של העדה, דם שעיר העלם דבר של העדה ומקביל להם דם פר כהן הגדול ביום הכיפורים ודם שעיר הציבור ביום הכיפורים - ניתנים על גבי קרנות מזבח הזהב (ויקרא ד', ז, יח; שם ט"ז, יח).
יש לראות במתן דמים על גבי מזבח הסמים עבודה החורגת מן המקובל. בעבודת יום הכיפורים נגלה חריגים נוספים:
א. ביום כיפור ניתן על מזבח הזהב מדם התערובת (עיין גם יומא, ה', ד-ה),
ב. בעבודת יום הכיפורים אנו למדים שעבודה זו מטרתה "וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל" (ויקרא ט"ז, יט).
עבודה זו של יום הכיפורים כבר מוזכרת בס' שמות ל', י ובציון "אחת בשנה" (שם) באה לידי ביטוי ייחודיות הפעולה.
אם אכן בעבודת יום הכיפורים מסתתרת כפרה על עוון העגל, כפי שנרמז בדברי חז"ל וכפי שציינתי לעיל בקשר להעדרם של בגדי זהב בעבודת יום הכיפורים ("אין קטיגור נעשה סנגור"), מוצעים כאן מוטיבים נוספים הקשורים בחטא העגל:
א. פר כהן הגדול מכפר על חטאו של אהרן, (אהרן עשה עגל, אך לא עבדו),
ב. שעיר העדה מכפר על חטא העם. נזכור ששעיר העלם דבר מכפר על חטא של עבודה זרה. העם עבד את העגל ויש בשעיר הציבור של יום הכיפורים כפרה על חטא העגל.
ג. שותפות אהרן והעם בחטא העגל, באה לידי ביטוי בדם התערובת של דם הכהן ודם שעיר העדה. יש לציין שאין כאן יותר מהשערה, אך היא ניזונה מדברי חז"ל שונים (עיין במדרשים לויקרא ט"ז).
ח) השעיר לעזאזל (ויקרא ט"ז, ז, ח, כא-כו).
יש מקום לשקול אם לראות בהוראות הקשורות בשעיר המשתלח חלק מעבודת הקורבנות, או שמא עבודת השעיר המשתלח היא פעולה ריטואלית מחוץ לתורת הקורבנות. נקדים ונציין באזני תלמידינו שעבודה זו של יוה"כ חד-פעמית היא, ביום הכיפורים, ואין לה אח ורע בתורת כהנים.
להלן הסעיפים השייכים לתחום המקדש:
א. לקיחת שני השעירים קשורה בהוראות מיוחדות (יומא ו', א).
ב. ההגרלה (ויקרא ט"ז, ח-י), על פיה יוחלט איזה משני השעירים נועד לחטאת ואיזה משני השעירים ישלח המדברה.
ג. סמיכה ווידוי (שם שם, כא).
ד. השעיר ישלח בידי איש מזומן מראש לכך אל ארץ הגזרה (שם שם, כב).
אף אם נכיר אלמנטים של תורת הקורבנות, כגון סמיכה וודוי, נהסס להגדיר את השעיר המשתלח כקרבן, לאחר שדבר ממנו לא ניתן למזבח, תפקידו לשמש כעין "כלי תעבורה" "לשאת את כל עונתם אל ארץ גזרה" (שם). המשלח את השעיר לעזאזל טמא הוא ובגדיו (שם שם, כו). מתוך השוואה עם העובדים בשרפת הבשר של החטאות הפנימיות (שם שם, כח), נביע את ההשערה, שטומאה היא תוצאה של התרחקות מתחום המקדש והשלמת הפעולות הקשורות בו מחוצה לו. מומלץ לעיין בפרטי מס' יומא פרק ו'. רק משם נוכל ללמוד בין יתר ההשלמות מה נעשה בשעיר בארץ גזרה, דבר שלא הוזכר בכתוב.
ט) שני האילים, של הכהן ושל העם (שניהם עולות) (ויקרא ט"ז, ג, ה).
לקורבנות הכהן הגדול מתלווה איל לעולה, כך גם לקרבן העם, בנוסח המשנה (יומא ז', ג) "יעשה את אילו ואת איל העם". יש להבדיל בין האילים הבאים מחמת עבודת יום הכיפורים, לאיל המוזכר בפרשת המוספים (במדבר כ"ט, ח).
על אף היות הקרבת עולות אלה חלק מעבודת יום הכיפורים, עבודתם נעשית בבגדי הזהב של הכהן הגדול (יומא ז', ג); החריגה במקרה זה מדומה. אין בעבודת האילים עבודת "פנים", כי כולה נעשית על המזבח החיצון. בזה מוסברת החלפת הבגדים הלבנים בבגדי הזהב. מחלוקות שונות ישנן בדבר מקומם בסדר הפעולות ביום הכיפורים, כפי שיש בשילובה של עבודת יום הכיפורים ביתר פעולות היום (יומא ז', ב-ד ורע"ב; יומא דף ע' ע"א; רמב"ם הל' עבודת יום הכיפורים פ"ז, ה"ב).
מרבית התמידים והמוספים הם עולות - מספר קורבנות חטאת מוגשים בראשי חדשים ובמועדים ובמקרה חריג אחד בלבד כשלמים - שני כבשי העצרת. העבודה הפנימית ביום הכיפורים מרוכזת בחטאות "מכסות" (מכפרות) ומתעוררת השאלה מהו תפקיד האילים של הכהן ושל העם המסכמים בחוץ את העבודה שנעשתה בפנים.
הועלתה הצעה לחפש פתרון תוך כדי השוואה עם מקור אחר במקרא (מלכים ב' ט"ז, טו), בו דובר בדבר הקרבת "עולת כל עם הארץ". ברם הניסיון למצוא פתרון לבעיית תפקידם של אילי יום כיפור על פי הקורבן המוזכר שם, לא יעלה דבר. הפסוק בספר מלכים קשה, מאחר שהאמור בו אינו תואם את הידוע לנו בתורת כהנים. הפרשנים המסורתיים אינם מחכימים אותנו בכתוב זה. לכאורה היינו יכולים להסביר ש"עולת כל עם הארץ" הנזכרת בספר מלכים היא אילו של העם ביום הכיפורים, אך הדבר מסופק ביותר היות שקרבן זה מוזכר בהקשר ל"עולת המלך" שאין לו כל קשר למערכת המוזכרת, ולמעשה גם הוא קרבן שאין לו יסוד הידוע לנו בתורת הקורבנות. פרושים שונים שהוצעו על ידי פרשנים מאוחרים יותר משאירים את הפסוק ב"צריך עיון" נוסף.
ההוראה להוסיף ביום הכיפורים איל לעולה לחטאת הכהן וגם לחטאת עדת בני ישראל תובן אולי מתוך מערכות קרבן אחרות, בהן מלווה החטאת בעולה, כגון:
קרבן עולה ויורד בדלות (ויקרא ה, ז).
קרבן היולדת (שם י"ב, ו-ז).
קרבן הנזיר ביום מלאת (במדבר ו', יד).
קרבן הזב והזבה (שם ט"ו, כט-ל).
בכל מקרה, בו קרבן חטאת מלווה בקרבן עולה, יש להקריב את קרבן החטאת ואת קרבן העולה לאחריו (בבלי זבחים צ' ע"א), על פי העיקרון: "סור מרע" היינו חטאת - "ועשה טוב" היינו עולה. כלל זה יפה גם במקרים, בהם מגישים קני ציפורים, אחד לחטאת ואחד לעולה. אין לשנות סדר זה אף במקרים בהם הכתוב מקדים את העולה (כגון בקרבן יולדת - ויקרא י"ב, ח). ראשוניות החטאת מובטחת על יסוד "בנין אב" (בבלי זבחים צ' ע"א רש"י). ניתן, אפוא, להסביר את עולת הכהן ואת עולת העם כהשלמה לקרבן חטאת, כבמקרים רבים אחרים.
גם כאן נוכל לציין תופעה חריגה. קרבן כהן גדול ביום הכיפורים ושעיר חטאת הציבור מראים - כמוסבר לעיל - קווים של קרבן העלם דבר. קרבן העלם דבר של כהן המשיח (ויקרא ד', א-יב) וקרבן העלם דבר של העדה (ויקרא ד', יג-כא) אינם גוררים אחריהם קרבן חטאת. לעומת זאת, שעיר עבודה זרה של העדה (במדבר ט"ו, כב-כו) אכן מלווה בקרבן עולה (שם שם, כד).
* * *
יודגש שוב, שפרטים רבים שאין להם הד בכתוב, יש להשלים בעזרת מקורות נוספים (תורה שבעל פה, או מחזור של יום הכיפורים). כמקובל בתורת הקורבנות המוטיבציה בעייתית מאד. הדבר בולט שבעתיים כשאנו מדברים על שנויים וחריגות.
נמנעתי בדרך כלל מלהתייחס למוטיבים במאמר זה, עליהם הבעתי את דעתי ברפרוף במאמרי הכללי על הוראת תורת הקורבנות בגיליון היובל של "שמעתין" (מס' 50).