פשר אותות שאול ובעיית קבורת רחל

מחבר: יואל אליצור

סיני, גיליון צ"ב, 1983

קטע מרכזי ומיוחד במינו בפרשת המלכת שאול (שמואל-א ט-י) הוא סיפור האותות, שצופה שמואל לשאול בדרכו ממשיחתו למלך ועד שובו לביתו (פרק י א-טז). שמואל מודיע כאן לשאול על שלוש פגישות הצפויות לו בדרך. הכתוב מספר על התגשמות האותות, בסיומם ניבא שאול עם נביאים, וכל יודעיו תמהו "הגם שאול בנביאים?".

הספרות הפרשנית והמחקרית העלתה כאן כמה וכמה שאלות ודנה בקטע מצדדים שונים .(1) יותר מכל התלבטו רבים, למן מקורות חז"ל ועד עתה, בסתירה לכאורה שבין דברי התורה בבראשית (לה יט; מח ז) לבין הקטע שלנו בדבר מקומו של קבר רחל. לפי המשמעות הפשוטה בבראשית נקברה רחל סמוך לבית לחם שביהודה; לפי הפשט בשמואל קבורת רחל היא בבנימין, ושאול מגיע אליה עם שובו לארץ בנימין מצפון, מצד הר אפרים.

במחקר החדש רווחת הדעה (2), שאכן היה קבר רחל בבנימין, ולא ביהודה, או שהיו שני מקומות שנקראו כך, אחד בבנימין ואחד ביהודה.(3) על יסוד תפיסה זו נעשו ניסיונות לא מעטים למצוא קבר רחל זה שבבנימין (4).

מסורת הדורות אינה מסייעת לשיטה זו. בידינו שפע של מקורות היסטוריים, המכירים את קבר רחל בסמוך לבית לחם, מתארים אותו ואף מציינים את מרחקו המדויק מירושלים ומבית לחם. ידיעות כאלה יש בידינו החל מסוף ימי בית שני (5)ועד ימינו. תקופה עשירה במיוחד בעדויות בעת העתיקה היא המאה הרביעית והחמישית לסה"נ (אוסביוס, המסע מבורדו, הירונימוס, מפת מידבא). העדויות מתקופה זו, שמקצתן ניתנו בתקופת ראשית שלטונה של הנצרות בארץ, מבוססות בוודאי על מסורת עברית (6), והן מציינות גם את המרחק במילים מירושלים ומבית לחם(7).

לעומתם אין בידינו אפילו עדות היסטורית מפורשת אחת מן העת העתיקה או מימי הביניים, שתזכיר את מצבת קבורת רחל בבנימין. אף קדמונינו, תנאים ואמוראים, ובעקבותיהם הפרשנות היהודית בימי הביניים, כל דיוניהם בנושא זה מבוססים על הנחת יסוד, שקבר רחל מצוי ביהודה בקרבת בית לחם (8).

אך כיצד ניתן לכלכל, אם כן, את הפסוק בשמואל?

כיוונה העיקרי של תשובת חז"ל נמצא בתוספתא סוטה פרק יא:

"כיוצא בדבר אתה אומר: בלכתך היום מעמדי וגו'. וכי היכן מצינו שנקברה רחל בגבול בנימין בצלצח? והלא לא נקברה אלא בבית לחם, חלקו של יהודה שנאמר: ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה. אלא אמר לו: עכשיו, שאני מדבר עמך, הנם על קבורת רחל; אתה הולך, והן באין, ומוצא אתה אותן בגבול בנימין בצלצח".

אותה תשובה מובאת במדרש שמואל לפסוקנו. הדברים נאמרים מפי ר' יונתן למין קנטרן, שר' ינאי לא ידע להשיב על קושייתו.

בקצת נוסחאות בראשית רבה וישלח (פרשה פב) מובא אותו מעשה במין ור' ינאי ור' יונתן, אך התשובה שם שונה, וניתנת בשתי גירסאות:

א. בלכתך היום מעמדי עם קבורת רחל, ומצאת שני אנשים בגבול בנימין בצלצח.

ב. ואית דאמרין: בלכתך היום מעמדי בגבול בנימין בצלצח, ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל(9).

בדרך כלל רגילים לכרוך את שלושת התירוצים בכריכה אחת ולראות בהם (כמו בשאר הדיונים המקראיים שבאותו פרק בתוספתא ובדומיהם) דרך דרשנית ברוח "סרסהו ופרשהו", אשר לא תצלח להבנת פשט הכתובים, ולא תתיישב עם המציאות הגיאוגרפית.

לאמתו של דבר, אם אנו באים לבדוק את ההצעות מן הבחינה הגיאוגרפית, נמצא הבדל ביניהן. שתי ההצעות שבבראשית רבה אמנם מוקשות הן. המסע לחיפוש האתונות הסתיים בארץ צוף, שהיא חבל בהר אפרים, ומשם חזר שאול לביתו שבבנימין. שאול ושמואל לא נפרדו אפוא בגבול בנימין, ובוודאי לא בקבר רחל (10).

לא כן באשר להצעת התוספתא ומדרש שמואל: "הנם עם קבורת רחל; אתה הולך, והן באים, ומוצא אתה אותם בגבול בנימין בצלצח". הצעה זו אפשרית מן ההיבט הגיאוגרפי - האנשים באים מקבר רחל שביהודה, שאול יוצא לעומתם מהר אפרים, והפגישה ביניהם היא לאחר כמה שעות באמצע הדרך, בבנימין.

נשוב עתה אל הפסוק עצמו. כפי שהשאלה מוצגת בדרך כלל, מאז התוספתא, הקושי הוא בסתירה שבין שמואל לבראשית. אולם, אם נתבונן בפסוק שבשמואל, נמצא שהקושי הוא בפסוק מתוכו: אם היה קבר רחל מקום ברור וידוע בימי שמואל ושאול, מדוע אין ציונו מספיק, ונדרש ציון נוסף "בגבול בנימין בצלצח"? (11) ואם אין הוא ציון ברור כל צורכו, מה הצורך בו בכלל, ומדוע לא די "בגבול בנימין בצלצח"? על כורחך מסתתר כאן משהו מהיבט אחר, לא גיאוגרפי, של הפרשה, המצריך לכאן את קבורת רחל.

תכליתם של האותות

וכאן אנו באים לשאלה הבסיסית, המקומית, שפרשה זו מעמידה לפנינו - לשם מה באו שלושת האותות הללו, ומה משמעות פרטיהם המרובים, שהכתוב מדגישם אחד לאחד. נראה, שהבנת הפרק בשמואל לעומקו היא גם המפתח לפתרונה של שאלת מקום קבורת רחל. מה היא אפוא משמעות האותות עמוסי הפרטים?

הפרשנות מאז השבעים (בתוספת פרשנית) ויוסף בן מתתיהו (קדמוניות ו, ד, ב) רואה בהם בדרך כלל אותות כפשוטם - סימן והוכחה לשאול, שאכן נבחר מאת ה' למלך שיושיע את ישראל (12).

הדבר היחיד שיש בפירוש זה כדי להסבירו הוא השימוש הלשוני במלה "אות" (בדומה לשמות ד; מל"ב כ ח). ואולם, לשם מה דווקא שלושה אותות? ועל שום מה כל פרטיהם המרובים? ועוד, עניין האותות הוא המשך ישיר לעצם המשיחה, ונראה כחלק ממנה. בכל המקומות האחרים, האות הוא עניין לעצמו, וניתן - למשה או לחזקיהו - לאחר לבטים וספקות מצדם.

השבעים מדגישים את השאלה היטב בתרגומם לפסוקנו.

הם מוסיפים כאן: "וזה לך האות, כי ה' בחר בך למלך על נחלתו". מלים אלה אכן הן המתבקשות לפי פירושם, אבל בסופו של דבר אינן בכתוב (13). גם מבחינת התוכן אין תוספת זו מתקשרת כהלכה. לא נאמר, שמחה שאול על בחירתו, או שלא האמין בה, ולא שמענו שמכוח האותות סבר וקיבל. להפך, אחר כל האותות לא הגיד את דבר המלוכה, והכתוב אינו מגנה אותו על כך. גם אופיים של האותות אינו מסוג המופתים, כדוגמת המים הנהפכים לדם, או טל שעל הגיזה, או הצל השב לאחור. כאן האותות הם אירועים אנושיים, ששאול עצמו משתתף בהם. על כורחנו יש לחפש את ההסבר בכיוון אחר.

בפרשנות החדשה ניתנים כמה הסברים, המחפשים את הערך הסמלי שבאותות. יש מי שרואה באות השני עדות לרצון ה', ובאות השלישי השתתפות פעילה של "רוח ה'". אחרים רואים במתנת האנשים שבאות השני רמז לדורון הניתן למלך (14). אצל רוב המחברים ההסבר אינו כולל את כל העניין, אלא את מקצתו.

בכיוון מגובש יותר נוקט מ' צבת(15). לדבריו האות השני מסמל את הסכמת העם, והאות השלישי מסמל את הסכמת ה' למלוכת שאול. האות הראשון אינו משתלב אורגנית כמו שני האותות האחרים, ומבחינת הרצף הסיפורי הוא "חשוד". מטרתו, אליבא דצבת, משנית: מחד סגירת סיפור האתונות, ומאידך הכנסה מאולצת של מלת המפתח "צלח" (כך, לדעת צבת, עפ"י השבעים, במקום "צלצח"), שם מקום, שיש בו רמז לצליחת רוח ה' על שאול.

ואולם, בסופו של דבר אין הדעת נחה בכל ההצעות שהוצעו.

שלוש נקודות מדגיש כאן הכתוב, ובהן, לדעתי, המפתח להבנה נכונה של משמעות הפרשה:

1. לפי נוסח המסורה, שהוא עיקר, האותות הם חלק מעצם המשיחה, ולא משהו שנספח אליה. דבר האותות נאמר עם המשיחה, בתוך כדי דיבור: "הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד; בלכתך היום מעמדי" וגו'.

2. מה תכלית האותות? - אף זאת מדגיש הכתוב יותר מפעם אחת: "ונהפכת לאיש אחר" (16), כלומר, מטרה מהותית, ולא הוכחה או אימות.

3. עומס פרטים בתיאור אירוע הוא דבר שהמקרא בורח ממנו בדרך כלל. המספר המקראי, ובספר שמואל בפרט, נוהג להדגיש את המוקד ולהזניח את התפאורה. עלינו לחפש, מה מסתתר בתוך התיאור שלפנינו, שלכאורה מופרז הוא ומסורבל.

עתה, הבה נבדוק ונסדר את מרכיבי שלושת האותות סידור שיטתי, ונתחיל מן האות השני. נניח לפי שעה את האות הראשון, מאחר שהוא הבעייתי.

בהסתכלות ראשונה כבר אנו רואים, שאפשר לתת כותרת לכל חלק של התיאור:

המקום	כמה	תיאורם		המגע איתם
וחלפת...אלון תבור	ומצאוך שם שלושה אנשים	עולים אל האלהים בית-אל	אחד נושא ואחד נושא ואחד נושא	ושאלו לך לשלום ונתנו לך... ולקחת מידם

והנה, אם מתבוננים אנו בתיאור השלישי, מתברר לנו להפתעתנו, שאף הוא בנוי מאותם המרכיבים עצמם. אם כן, אנו יכולים להוסיף לאותה טבלה גם את האות האחרון:

המקום	כמה	תיאורם		המגע איתם
אחר כן תבוא גבעת האלוהם אשר שם נציבי פלשתים...	ופגעת חבל נביאים	יורדים מהבמה	ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים	וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם

בטרם ננסה לחדור לעומק הדברים, עדיין אנו צריכים לשבץ את האות הראשון במערכת שבנינו.

המקום		כמה	תיאורם		המגע איתם
בלכתך היום מעמדי	עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח	ומצאת שני אנשים	--	--	ואמרו אליך נמצאו האתונות
וחלפת...	אלון תבור	ומצאוך שלשה אנשים	עולים אל האלהים בית אל	אחד נושא ואחד נושא ואחד נושא	ושאלו לך לשלום ונתנו לך...ולקחת מידם
אחר כך תבוא...	גבעת האלהים אשר שם נציבי...	ופגעת חבל נביאים	יורדים מהבמה	ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים	וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם

עתה כבר אנו יכולים לראות, איך הותרה פקעת הפרטים והיתה למערכת מופלאה של שינויים והתפתחות מודרגת. במקצת הטורים עוד עלינו לטפל. אולם תחילה הבה נתבונן בטורים ובחצאי-הטורים ה"חלקים".

* בלכתך - וחלפת - אחר כן תבוא

* שני אנשים, שלשה אנשים, חבל נביאים

* ומצאת (אתה), ומצאוך (הם), ופגעת (פעולה הדדית)

ואמרו אליך נמצאו האתונות	הרגעה וסיום פרק	שאול פאסיבי
ושאלו לך לשלום...ונתנו לך...ולקחת מידם	שאילת שלום ונתינה	שאול מקבל
וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם	השתתפות מוחלטת בחויה רוחנית עליונה

לפנינו אפוא מבנה מושלם ואחיד, אשר בכל פרטיו ניכרת התעלות רוחנית מן הנמוך אל הגבוה והנשגב (17).

עתה ברור לנו, שאין כאן אותות מסוג "מופת" וראיה האותות שבכאן הם מושג שונה, ואולי נכון להגדירם: השתקפות בחירת ה' במעשים(18).

האותות הללו הם אירועים, שבהם הופך שאול - בהדרגה - ממחפש אתונות אלמוני לאיש אשר רוח א-לוהים בו. הטבלה שבנינו אף מלמדת אותנו, ש"ונהפכת לאיש אחר" אינו חלק של האות השלישי, אלא סיכום של כל שלושת האותות. על כן בתיאור התגשמות האותות, שבו הכתוב מוותר על חזרה מפורטת, הוא יכל להסתפק באמירה המסכמת:

"ויהפך לו א-לוהים לב אחר, ויבואו כל האותות האלה ביום ההוא".

נשוב עתה אל האות הראשון. ראינו, שהכנסתו לתוך המסגרת, לכאורה, אינה מושלמת. כל המערכת שבתיאור II ו- IIIקיימת, חוץ מטור מרכזי אחד שהוא חסר - תיאור האנשים. לעומת זאת יש לנו מדור אחד הלוקה ביתר, הלא הוא מקום הפגישה. ועוד מבחינת סדר הפסוק נמצא המקום המוכפל דווקא במקום שבו היה צריך לבוא התיאור!

המסקנה המתבקשת פשוטה היא בתכלית:

אין כאן לא חסר ולא יתר -

ואכן הקטע "עם קבורת רחל בגבול בנימין בצלצח" כולל את שני הדברים,

יש בו מקום הפגישה - "בגבול בנימין בצלצח" (19)

ויש בו תיאור האנשים - "עם קבורת רחל"

וכאן יש להסביר: איך יכול "עם קבורת רחל" להיות "תיאור"? והתשובה היא:

שמואל הרואה צופה כאן למרחוק בעיני רוחו. מכוח אותה סגולה, שבה הוא נותן את תיאורם המדוקדק של שלושת האנשים שבאות IIושל הכלים המנגנים באות IIIמאותו כוח עצמו הוא, צופה ומביט אל שני האנשים: עתה, בשעת בוקר מוקדמת הם נגלים לו "עם קבורת רחל". עם בוקר שאול יוצא מארץ צוף, אי שם בהר אפרים, ופניו דרומה אל ביתו שבמרכז בנימין. באותה שעה שני האנשים יוצאים מן הכיוון המנוגד - קבורת רחל שביהודה - צפונה אל ארץ בנימין. בשעת צהריים ייפגשו הוא והם במחצית הדרך - בגבול בנימין בצלצח.

הנה כי כן הביא אותנו העיון במבנה הפרק ובמהותו בחזרה אל הפתרון הקדום של התוספתא - "הנם עם קבורת רחל. אתה הולך והם באים, ואת מוצא אותם בגבול בנימין בצלצח" (20).

בסרטוט סכמתי אנו יכולים להביע את הדברים כך:

פרשתנו - מפתח להבנת טיבם של קברי אבות

משעמדנו על החלוקה הנכונה בין מקום הפגישה ובין תיאור האנשים, עוד עלינו לנסות להבין את טיב ההתקדמות שבשני הטורים הללו על שלושת שלביהם.

מקום הפגישה	תיאור האנשים
א. בגבול בנימין (בצלצח?)	עם קבורת רחל
ב. אלון תבור	עולים אל הא-לוהים בית-אל אחד נושא... ואחד נושא..ואחד נושא
ג. גבעת האלהים	יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים

בטור "מקום הפגישה" יש התעלות הדרגתית. התחנה האחרונה שבו היא מסתמא גם התחנה האחרונה במסע - הגבעה, עיר שאול, אשר ממנה יצא לחיפושיו, ובה אנו מוצאים אותו לאחר מכן. בהמשך היא נקראת "הגבעתה" סתם, ודודו של שאול וכל יודעיו מצויים בה. אף על פי כן שמואל מכנה אותה כאן בשם לואי נדיר "גבעת האלוקים", ואין לתמוה על כך.

כמו בכל שאר הפרטים גם כאן הגדרה מהותית שמעבר לתחומי שמות גיאורגרפיים היא השם היאה למקום שיש בו במה ונביאים מתנבאים. הדרגה הנמוכה ביותר שבטור זה - "בגבול בנימין" - אף היא דרגה: ארץ בנימין היא ארץ השראת השכינה "חופף עליו כל היום". טיבה של הדרגה האמצעית - "אלון תבור" - עוד צריך מחשבה ועיון.

עתה נעבור אל הטור "תיאור האנשים".

לפי הרעיון שפיתחנו במאמר זה אין קבורת רחל חלק אורגני במסכת ה"נגלה" הטופוגרפית של הפרק (אע"פ שאמנם היא משתלבת בה היטב). קבורת רחל הוזכרה דווקא בשל משמעותה הרוחנית, הפנימית.

וכאן אנו באים לשאלה עקרונית ולא-פשוטה - מה טיבם של קברי האבות במקרא בכלל? בתנ"ך כולו, ובפרט בספר בראשית, יש חשיבות מיוחדת לקברי האבות, למיקומם ולסיפור קבורתם. לעתים מודגש, שמקום הקבורה הוא גם ראשית אחיזתם של עם ה' ושל אמונת ה' בארץ המובטחת. כזה הוא מקום מערת המכפלה - קניית הקרקע הראשונה של אברהם העברי בארץ; כזה הוא קבר יוסף בחלקת השדה אשר קנה יעקב במאה קשיטה "ויבן שם מזבח"; וכנראה אף קברו של משה, אשר אע"פ ש"לא ידע איש את קבורתו", מכל מקום משה מברך את גד - "וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון" (דברים לג כא).

ואולם מעלה זו שהכתוב מייחס לקברי האבות - מה טיבה למעשה? התורה, ואף התורה שבעל פה, עוברות על כך בשתיקה. התורה מדגישה את האיסור שבדרישה אל המתים ושבזבחי מתים (דברים יח יא (ושם כו יד לפי פשוטו); תהלים קו כח) - מנהגים שהיו מקובלים בכל עמי קדם. לכאורה הדבר נראה, כאילו גישות סותרות כאן.

פרשה זו בשמואל, מעשה יחיד במקרא, שמדובר בו על אנשים הפוקדים את קברי האבות, אולי היא המפתח להבנת העניין.

הנביא מציב לפנינו כאן שלוש דרגות. העליונה שבהן היא חבל נביאים המצויים בעיצומה של חוויית הקרבה הגדולה ביותר, שיכולה להיות בין אדם לאלוקיו. למטה הימנה - אנשים, המתקדשים לזבוח לה' בבית אל. ודרגה אחת מתחת לשני אלה - שני אנשים, שפקדו היום את קבורת רחל. כפי הנראה, מסתתרת כאן ההשקפה הנבואית והנוהג המקובל בין הטובים שבעם באשר לקברי האבות.

קברי האבות הם מקום סגולה, אבל לא מקום קדושה. השבים משם אין בידם שום דבר ממשי, לא זבח ולא תוף וכינור; אבל יש בהם רוח מרוממת, ויש ערך רוחני לפגישה עמהם.

הערות:

1. סיכומים מקיפים לדעות המהלכות במחקר בפרשה זו ראה אולברייט AASOR 4 עמ' ;V סמית ICC שמואל, עמ' 66-12, ולאחרונה P. Kyle McCarter בתנ"ך ANCHOR, ניו יורק 1980, 180-154.

2. דעה זו הועלתה, כמדומה, ראשונה בפירושו של הרמב"ן בפירושו לבראשית לה, אלא שאח"כ משבא לארץ-ישראל, חזר בו עיי"ש. כתוב אחד שרבים רואים בו הזכרה של קבר רחל בבנימין הוא "קול ברמה נשמע" (ירמיה לא). סקירה ודיון בזה ראה במאמרי "קול ברמה נשמע ושאלת קבורת רחל", שמעתין 59 עמ' 19-16.

3. רמז ראשון לדעה זו אולי אפשר למצוא בדברי יוסף בן מתתיהו (קדמוניות ו, ד, ב) "...ותבוא אל המקום הקרוי מצבת רחל", רוצה לומר, לא קבר רחל עצמו, אלא מקום הקרוי על שמו.

4. אין מקום להתעכב במסגרת זו על הזיהויים ועל המהלכים הפרשניים המרובים שהוצעו בנידוננו. סקירה ורשימות ביבליוגרפיות ראה באנציקלופדיה מקראית, ערך אפרת (נכתב ע"י מ"ד קסוטו) וערך רחל - קבורת רחל (ע"י א' דמסקי).

5. ע"פ האוונגליון של מתי ב.

6. על המקור העברי של מסורות אוסביוס ומסע בורדו ראה ע"צ מלמד, תרביץ ג וד, וש' קליין "ספר המסע "Itinerarium Burdigalense, ירושלים תרצ"ד, במבוא.

7. מרחקי הדרך ניתנים ע"י מחברים ונוסעים למן הירונימוס במאה החמישית (במהד' האונומסטיקון שלו: 5 מיל מירושלים). כולם מתאימים בדיוק למקום, שבו אנו מכירים כיום את קבר רחל. מחברים רבים מזכירים גם את מקומו בצמוד לדרך ממערב. ואולם, הבדל של ממש אנו מוצאים בשני מקורות שקדמו להירונימוס - אוסביוס והמסע מבורדו. שני המחברים הללו, שהם הראשונים המתארים את המקום במפורש (זמנם אחד - החצי הראשון של המאה הרביעית) כותבים, שמקום הקבר 4 מיל מירושלים, ו-2 מיל מבית לחם. תיאור זה מביא אותנו לאזור דיר טנטורה - צומת גילה של היום (נ"צ 1265 1695 ), צפונית לקבר רחל. אילו היה מדובר במקור אחד בלבד, היה מקום להניח כאן טעות מעתיקים. אילו נמנה המרחק רק מכיוון אחד, היה אפשר לומר, שהכוונה לסוף המיל הרביעי, קרוב לאבן המיל החמישי. במצב שלפנינו אין אלה פתרונות אפשריים. האם נניח לפי זה, שקבר רחל היה מזוהה בתחילה שם, ונדד אחר כך? קשה להניח כך. התקופה שבין אוסביוס להירונימוס היא קצרה יחסית, תקופה שלא חלו בה תמורות וזעזועים רציניים בארץ; מה טעם יוזז בתקופה זו האתר ממקום חסר-חשיבות אחד למשנהו? הדרך המסתברת לפתור את השאלה היא בהנחה, שיש קשר בין שני החיבורים, או בין שניהם לבין מקור משותף. המקור הראשון ציין, כנראה, את המרחק - המיל הרביעי מירושלים, ונתכוון לסוף המיל הרביעי - ובעל המסע מבורדו הסיק מכאן, שהואיל ובית לחם (לפי אוסביוס, מהד' מלמד, 196) רחוקה 6 מילין מירושלים, הרי קבר רחל רחוק ממנה 2 מיל.

8. על המקורות הנראים כסותרים קביעה זו - ראה בנספח.

9. מהלך חדש לפי אותה שיטה ראה מ' נאור, ידיעות, תשי"ח, 49 - "נמצאו האתנות עם קבורת רחל".

10. את הצעה א' דוחה בעל המדרש עצמו. את הצעה ב' הוא רואה עיקר, מאחר שלפי תפיסתו "ויעבר בארץ ימיני" מלמד, ששמואל ושאול היו בארץ בנימין. נראה, שבעל המדרש סובר, שיש לסרס גם את סדר הארצות במסעו של שאול, שיצא מבנימין ושב לבנימין. ולעצם העניין הרי הכתוב אומר בפירוש, שהפגישה לא היתה ב"ארץ ימיני", אלא בארץ צוף; ולא זו אף זו: נראה ש"ארץ ימיני" כאן אינה ארץ בנימין, אלא מחוז בהר אפרים. בדעתי לדון בזה במפורט במסגרת אחרת.

11. על קושי זה באו כנראה להשיב ר' יוסי הגלילי במדרש שמואל כאן ומקצת נוסחאות השבעים, שפירשו "צלצח" כתיאור זמן (שעת צהרים), ונוסחאות אחרות של השבעים, שחשבו את "צלצח" לשם פעולה.

12. בין מפרשינו הקלאסיים עומדים בשיטה זו רלב"ג ור' ישעיה. גם בין החדשים זו דעה מקובלת. ראה נ"ה טור-סיני, אנציקלופדיה מקראית ערך "אות" וביבליוגרפיה שם.

13. רבים חושבים את נוסחת השבעים לעיקר ומניחים, שהושמטה מכוח הפלוגרפיה (דרייברNotes , עמ' 78; הרצברג עמ' 77; מק-קרטר, מהד' ,ANCHORעמ' 171 ואחרים). ה' סמית (ICC לפרקנו) מניח, שהנוסח המקורי היה מעין תוספת השבעים ו"צונזר" בשל "דעה קדומה תיאולוגית" (שאול לא הגשים את הציפיות, ודוד הוא שנבחר). מלבד הזהירות העקרונית, שעלינו לנהוג בכל הצעה מסוג זה, בשל החופשיות שבה נהגו מתרגמי השבעים בהשוואה לזהירותו של נוסח המסורה (ועיין י' קוטשר, הלשון והרקע, עמ' 57-54), הרי כאן ההקשר וניתוח התוכן מעיד, שתוספת זו ודאי היא בגדר טלאי מלאכותי, שאינו פותר את הבעיות הבסיסיות.

14. לאחרונה נאמרה דעה זו ב"דעת מקרא" לפסוקנו.

HUCA .15 33, עמ' 117-116. אין כאן המקום להשיב על המאמר בכללותו (תוכנו העיקרי: קבר רחל המקורי היה בסמוך לקרית יערים, היא אפרתה, עפ"י תהלים ודבה"י. המקום מתאים למסע שאול מ"רנתיס", עירו של שמואל לארץ בנימין דרך שער הגיא. סיפור מות רחל וקבורתה בהקשר גיאוגרפי אחר הוא מסורת אחרת, משנית. ראיות עיקריות: דברי תיאודוסיוס על קבר רחל באזור זה. נוסחאות השבעים ל"צלצח", המטות לגירסא "צלח", והתוספת "בקלת" ו"הרבה", שכולם מוליכים לקרית יערים). אני עוסק כאן רק בחלקו של המאמר, הדן בעניין האותות.

16. על נקודה זו עמדו מחברים אחדים.

17. על ההדרגתיות שבכאן עמד י' קיל בפירושו החדש לספר שמואל ("דעת מקרא" מבוא עמ' 12), אם כי לא בכל היקפה, עיי"ש. ואולם מסקנות מאמר זה אינם תואמים את קביעתו (שם, עמ' 29), שסדר המקומות שבפרשה בנוי לפי "שלושה וארבעה". לפי מה שהעלינו כאן יש בכל אחת משלוש הפגישות מקום התרחשות (בגבול בנימין בצלצח, אלון תבור, גבעת האלוקים) ומקום נוסף המובלע בתוך תיאור האנשים (קבורת רחל, בית-אל, הבמתה).

18. מעתה כך יש לבאר גם מקצת "אותות" אחרים שבמקרא: השבת - "אות היא ביני וביניכם" (שמות לא יג); "וזה לך האות... בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא' על ההר הזה" (שם, ג יב); "וזה לך האות אכול השנה ספיח" (ישעיה לז ל).

19. לפי המבנה שהצגנו יש עכשיו מקום רב לחזור ולשקול את האפשרות, שב"צלצח" אף הוא תיאור, ולא שם מקום. מאחר שבשני האותות האחרונים התיאור מורכב משני חלקים - האחד מגמה ותיאור כללי (עולים אל האלוהים בית-אל, יורדים מהבמה), והשני תיאור מפורט (אחד נושא...; ולפניהם תוף...) ואם אנו מחליטים ש"עם קבורת רחל" מקביל לתיאור המפורט יותר, שמא "בצלצח" שהוא ממילא "Hapax "מקביל ל"עולים" ו"יורדים" שבאותות הבאים. תפיסה זו אפשר שהיא מחזירה אותנו לתרגומם של השבעים, נוסח ב': - מדלגים (= ממהרים!).

20. המקרה המיוחד הזה שבו ה"תיאור" גם הוא שם מקום, ומבחינה כרונולוגית הוא קודם ל"מקום", הוא שגרם לשינוי הסדר בפסוק.

קו זה של העדפת הכיוון של התוספתא והסברתו ע"י כוח הראייה למרחוק - למדתי מאבי מורי פרופ' יהודה אליצור. ודומני, שהנחיה בסיסית זו היא שחשפה בפני את צפונות הפרשה כולה.

רשימת המאמרים בענין קבר רחל