מעמד האישה בקהילות אשכנז וצרפת בימי הביניים

מחבר: ד"ר זאב פלק

סיני, גיליון מ"ח, 1961

תוכן המאמר:
התמורות במבנה החברתי
מתי מותר לאלמן להתחתן?
נשים יהודיות בעלות מעמד חברתי
שינויים בחובות האשה בביתה
הרחבת מקום האישה בחיים הדתיים
האשה כמפרנסת
נשים כבעלות מלאכה
ר' אליעזר בן נתן על מעמד האישה
אחריותה של האישה
השוואה לאשה הנוצרית

תקציר: המאמר שלפנינו עוסק במעמד האישה, המקבל שינוי בימי הביניים עקב התמורות החברתיות שחלו בתקופה זו: הנשים נעשו מעורות יותר בחיי החברה ותפשו מעמד מכובד בחיי המסחר, הלוואות וכדו'. בעקבות כך, נוצרה מגמה לתת לנשים מקום פעיל יותר בחיים הדתיים. במאמר מובאים ציטוטים ופסקי הלכות מדברי הרבנים באותה תקופה בנושא זה.

מילות מפתח: מעמד האישה; אישה - מעמדה בימי הביניים.

התמורות במבנה החברתי

מעמדה של האישה ביהדות הנו פרי המסורת הרוחנית מצד אחד ונסיבות התקופה מצד שני. לפי התפיסה המסורתית על האישה למלא תפקידה בתוך ביתה ושם תזכה להערכה הראויה, ומכיוון שבכל ענייני המשפחה רגילים להחזיק במנהגים המקובלים יותר מבכל שטח אחר, חזקה בהם תמיד מורשת העבר. מאידך גיסא אין להתעלם מהתמורות החלות תדיר במבנה החברתי של כל דור והללו גורמות כמובן לשינויים במעמד ובדין.

מתי מותר לאלמן להתחתן?

דוגמא אופיינית לשינויים שחלו בהשקפותיה של היהדות בימי הביניים הוא היחס בין איש לאשתו לאחר מותה. לפי ההלכה התלמודית רשאי אלמן לחזור לישא אישה כעבור שלושה רגלים, כי כן ימי אבילותו. ולא עוד, אלא מצווה עליו לשאת אחרת. לעומת זה נוהגים חסידי אשכנז שלא לשאת אישה כל זמן שהשכנים מזכירים את שם הראשונה. מסתבר כי הנישואין המונוגמים העמיקו את הקשר הנפשי בין בני הזוג והגדילו את האבלות.

נשים יהודיות בעלות מעמד חברתי

נשים יהודיות שימשו לא רק כעקרות בית, אלא תפשו גם מעמד חברתי מכובד. במאורעות מסע הצלב הראשון נזכרת מרת מינה, שעמדה בקשרים עם שרי המדינה ונכבדי העיר ובכל זאת קידשה שם שמים יחד עם בני הקהל. גם במסע הצלב השני שומעים אנו על אישה עשירה בשם פולצלינה, אשר זכתה לאהדתו של שר העיר בלויש (Blois) ודברה על ליבו שלא יאמין לעלילת הדם. אך אשת השר קינאה בה וחתרה תחתיה, עד שלבסוף הוכרחה גם אישה זו למסור נפשה על קידוש השם. בתשובות רש"י נשמרה שאלה של אישה נכבדה, שהייתה אף היא מקורבת למשפחת השר, ומאחר שצריכה הייתה לרכב ולילך אחר השלטונה, כלומר להילוות לאשת השליט, שאלה אם מותר לדחות את תענית אסתר, שחל באותו היום, למועד אחר. דמות נערצת הייתה דולצה אשת בעל הרוקח, שהייתה דורשת ברבים ושנהרגה אף היא על ידי האבירים. לאחר מותו של רבנו תם פנו תלמידיו אל אשתו וביקשו למסור להם מתורתו.

שינויים בחובות האשה בביתה

עקב ההשקפות החדשות נהגו חכמי הדורות ההם להבחין בין מעמד האישה בימי קדם לבין זה שבזמנם. לפי דיני המשנה חייבות בנות ישראל לטחון, לאפות ולכבס לצורכי ביתן, פרט אם הכניסו לבעליהן שפחה בנדונייתן. על כך מעיר ר' ברוך במאה הי"ג: "העידנא נשים שלנו דלאו אורחייהו לטחון ולכבס, אין כופין אותן". העבודות הקשות היו נעשות על ידי משרתים או משרתות שלא מבני ברית תחת הדרכתה של עקרת הבית. מתוך שיקולים דומים חייבו את הנשים לאכול מסובות בליל הסדר כמו הגברים. ואף על פי שלפי התלמוד רק אישה חשובה נוהגת כך, "האידנא כל הנשים שלנו הווין חשובות". תיאור של אישה הזוכה להערכה כללית ניתן בתשובה לשאלה, אם יש תוקף לנישואין שהשיאה את ביתה בהעדר הבעל:

"כל שכן זאת, המקודשת בגזירת אימה בעלת דעה נבונה וגברת בית ונוטרת בעלה לא יכבה בלילה נרה... כל שכן שיהא בעלה בטל לגבה ואיכא למימר נתרצה האב בכל אשר תעשה".

הרחבת מקום האישה בחיים הדתיים

מכאן מובנת השאיפה לתת לנשים מקום פעיל יותר בחיים הדתיים. בניגוד לדיני התלמוד הורו אז הלכה שמצוות זימון נוהגת גם באישה. במגנצה הטילה אישה ציצית בבגדיה, ובפאריס הורה ר' יהודה שירליאון לאשתו שתעשה כן. חכמי צרפת הורו כי הנשים לא תטווינה ציצית לבעליהן, "שהפטור מהמצווה אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתם"; ואילו באשכנז נהגו הנשים לעשות זאת. יש ואף חשקה נפשה לקיים מצוות תפילין, וכנגד מנהג זה יצא אחד הרבנים.

באותו הזמן נשמעה בספרד אפילו ביקורת תיאורטית נגד פטור הנשים ממצוות שהזמן גרמן: "ולא די לה לעניה הזאת שהפילוה עד לארץ עד שפטרוה ממצוות המלך, אלא שהקישוה לעבד, שאמרו כל מצווה שהאישה חייבת עבד נמי חייב". אם כי חכמי ההלכה לא הרחיקו לכת כאותו מקובל ולא מתחו ביקורת על המסורת התלמודית, מכל מקום ניכרת גם בהם נטייה להשוות את מעמד שני המינים.

האשה כמפרנסת

יש לשער כי תמורה זאת נתחוללה דווקא עקב יחס הכבוד כלפי מצוות תלמוד תורה, שהייתה שמורה מאז ומתמיד בעיקר לגברים. במשך שלוש מאות השנים שבין רבנו גרשום מאור הגולה לבין ר' מאיר מרוטנבורג זכתה היהדות האשכנזית-הצרפתית לשלטון רוחני על תפוצות ישראל וזה הודות למאמץ בלתי פוסק של מוריה ותלמידיה. מבתי המדרש של רש"י ובעלי התוספות יצאה תורה לארבע כנפות הארץ, ויצירת מרכז זה, שבא במקומן של ישיבות בבל, הייתה תוצאה מההערכה כלפי תלמידי החכמים. כל אב יהודי טרח להשיא בתו לבן תורה, לשכור לו מלמד ולהושיבו אצלו מספר שנים כדי שימשיך בלימודו גם אחרי הנישואין. כך נתגבשה בקהילות שיכבה של אנשים שתורתם אומנותם, ומסביבם התרכז ציבור ששאף לעזור להם במצווה זו. האישה הייתה מוכנה ליטול על עצמה את עול הפרנסה של המשפחה ובלבד שבעלה יהיה בין העוסקים במלאכת הקודש.

בדרך זו קם טיפוס משפחה שנשתמר עד לדורותינו, האיש הלן בארבע אמות של הלכה, ואילו אשתו דואגת לבסיס החומרי של הבית. הנשים לא היו עוד יושבות בית בלבד, אופקן הרוחני התרחב והן רכשו בקיאות בהוויות העולם. בשאלות ותשובות של הרבנים, בשטרות ובארכיונים של העירוניים מוצאים אנו נשים רבות עוסקות במשא ומתן, בחקלאות ובמלאכה, במסחר בהלוואות ובתשלום מסים.

במאה האחת עשרה שומעים אנו על אישה בעלת כרמים שעובדו בידי עבדים או פועלים שכירים. כאשר הקהל רצה להטיל עליה מסים, טענה שהוצאותיה מרובות "והטורח כבד בין בעבודות הכרם ובין באסיפתו. ולא עוד, אלא בכל שנה באים שרי הארץ ונוטלים משם מנותיהם". לעיתים נמסרה לאישה הזכות לגבות את המעשר מבעלי הקרקעות. תשלום זה היה שייך בתחילה לכנסייה והועבר אחר כך בצרפת לידי השרים החילוניים. בתשובות רש"י נזכרת אישה זקנה שהייתה "מוחזקת בעיר וניכרת לשרים" והיא ביקשה מהשר "להחזיר לה המעשר בתורת פרס למען תעכבנו עליו כשאר מקבלי פרס מן השרים". אחרי שנפטרה נטל השר את המעשר לעצמו, אבל כעבור שנה חזר והעניק אותו לבנה באותם התנאים. כמה וכמה פעמים נרשמו נשים יהודיות ברישומי הקרקעות, כמו, למשל, אותה אישה בשם שרה, שהעבירה בשנת 1206 את כרמיה ואת בתיה לכנסיית וירצבורג בתנאי שתקבלם היא ובניה כאריסים תמורת מידה של חיטים ביום בורכהרד הקדוש ושלוש ליטראות שעווה ביום ניקולאוס הקדוש.

נשים כבעלות מלאכה

נשי ישראל אף לא הניחו ידן מהמלאכה ואולי היו אפילו אומנויות מיוחדות שמורות להן. בדרך כלל היה האב מלמד בתו אומנות המפרנסת בעליה, כדי שיקפצו עליה לשאתה, ובעיקר עבודות ביתיות, כגון: אריגה, תפירה, טוויה ורוקחות. לעיתים נצטרפו כמה נשים בעבודתן, כפי שמספר ספר חסידים על איש צדיק, שנתן צמר לנשים לטוות ובשעת האריגה היה מעמיד עליהן נאמן שישגיח שלא תקשורנה בחוטי פשתן לעשות שעטנז.

אך מרבית המפרנסות שלחו ידן במסחר בצורותיו השונות. יש ובעל מסר לאשתו חלק מרכושו להושיבה חנוונית, ויש ואביה מסר נדוניה בידה, כדי שתישא ותיתן בה ותקיים את בעלה וילדיה. על פי רוב עסקו הנשים בביתן ולא נסעו לכפרים ולירידים כדי למכור שם סחורותיהן, כי לפי המסורת אין זה נאה לאישה "לנוד ולשוט אחר מזונותיה, אלא לשבת ביתה". אך תנאים כלכליים דחפו אותן לפעמים לחפש קונים בכפרי הסביבה, מאחר שהדרכים היו בחזקת סכנה, נהגו להילוות לסוחרים יהודיים, שעשו אותה הדרך לרגל עסקיהם.

פרנסה קלה המתאימה לאישה כלאיש היו עסקי הלוואות, אשר ניתנו לנוצרים בריבית וליהודים במחצית שכר ובמחצית הפסד. נשים מישראל נתנו אשראי לגדולי ארץ וזכו משום כך לכבוד ולהערכה. לעיתים נתמנו נאמנות ומורשות לנהל נכסי בעליהן, הפקידו בידיהן פיקדונות ועשו איתן חוזים אחרים. תעודות שונות מדברות על פעולותיהן המסחריות, על קניית מקרקעין ומכירתן, על חוזי שכירות כשוכרות או כמשכירות, ועל עסקי כספים ואשראי. אין פלא, שנשים כאלה התעשרו וגם נתבעו לשלם מסים גבוהים לקופת הקהל.

ר' אליעזר בן נתן על מעמד האישה

על רקע המציאות הסוציאלית והכלכלית של יהדות אשכנז וצרפת במאה השתים-עשרה יש לקרוא את התשובה הידועה של ר' אליעזר בן נתן, רבה של מגנצה שעל נהר ריינוס, על מעמד האישה. הראשון שהצביע על מקור חשוב זה היה פינקלשטיין בספרו על השלטון העצמי היהודי בימי הביניים, ובעקבותיו הלך אורבך במחקרו על בעלי התוספות. לעומת זה הטיל כ"ץ ברצנזיה שלו על המחקר האחרון ספק אם יש משום חידוש בתשובת הראב"ן לגבי ההלכה התלמודית, ולכן כדאי שנחזור לעיין בה.

התשובה דנה במקרה שהתובע מסר לנתבעת פיקדון לשמירה וכאשר תבע את החזרתו, טענה האישה שהחפץ שוב איננו בידה. התובע דרש, שהנתבעת תישבע בהתאם לדין, ואילו בעלה טען כנגדו שאי אפשר לתבוע אישה מטעמים שונים.

ראשית, הגבילו חכמי התלמוד את זכויותיה ברכושה וקבעו שהבעל אוכל פירותיו. מכאן אמרו, שאין האישה יכולה להעביר את נכסיה כל זמן הנישואין, כי הם משועבדים לבעל, וכן הקנו לבעל את הנכסים שנפלו לה בעודה תחת בעלה, "הואיל וזכה באישה לא יזכה בנכסים?". הלכך טען שמעון כי אין לגבות מאשתו וגם אילו היה הפיקדון בעין, היה שלו ולא שלה.

הטענה השנייה סובבת בייחוד על חיוב הנזיקין שנדון במשנה עתיקה: "העבד והאישה פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים". הלכה זאת מבוססת בעיקרה על ההנחה שעבד ואישה אינם אחראים למעשיהם ותיתכן רק אחריות מצד בעליהם על שלא השגיחו עליהם כראוי. שאלה זאת הייתה שנויה במחלוקת בין הפרושים והצדוקים:

"אומרים צדוקים, קובלין אנו עליכם פרושים, שאתם אומרים: שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין". כיוצא בזה פטרו הפרושים, כנראה, גם את הבעל, בנזקי אשתו שגרמה לאחר, ורק בתקופה יותר מאוחרת חייבו את המזיקים עצמם: אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האישה, נשתחרר העבד חייבין לשלם".

לפי ההלכה האחרונה מכחיש שמעון את אחריותה כל עוד היא יושבת תחתיו, ואפילו פשעה בפיקדון.

יתר על כן הוא מתנגד להשבעת אשתו, כיון שאין זה לפי כבודה. אחדים מחכמי התלמוד אמרו: "שאין דרכה של אישה לחזר על בתי דינין" והיו גומרים את דינה בראשונה כדי שלא תצטרך להמתין.

אולם דעתו של הראב"ן היא, שהציטטות אינן מוכחות שהאישה פטורה מהשבועה ומהחזרת הפיקדון. כוונתה של המשנה אינה להסיר את האחריות מהעבד ומהאישה, אלא רק לדחות את גביית החוב עד שיצאו מרשות בעליהם. ולא עוד, אלא לפי הסברו, אם אמרנו כי פגיעתם רעה, לא לפטור את העבד והאישה באנו אלא לפטור את הבעל, אבל הם עצמם חייבים אפילו לפני שישתחררו לשלם מתוך נכסיהם. יש להבדיל בין נזיקין לחוזים: במקרה הראשון האישה חייבת אם יש לה נכסי מלוג, ואילו אם אין לה דוחים את גביית החוב עד שתצא מרשות הבעל, ובכל אופן אין אחריות על הבעל. לעומת זה במקרה של חוזים, דהיינו בעיקר בהלוואות שקיבלה מאחר, לא רק האישה חייבת אלא גם הבעל, משום שרואים בה מורשה לפעול בשמו.

הראב"ן מסתמך בזה על דעתו של ר' יהודה המחייב את האיש להביא קורבנות חובה בשביל אשתו, והוא מסיק מתוך הלכה זאת, כי בדרך כלל חייב הבעל למלא אחרי חיוב אשתו. פירוש זה הנו חדש, אבל הוא קולע, כנראה, למובן המקורי של המאמר. ר' יהודה למד את ההלכה מתוך עיון בנוסח של שטר כתובה או שובר שהיה נהוג בודאי מזמן הבית. הבעל קיבל שם על עצמו "אחריות דאית ליך עלי מן הן קדמת דנא". כלומר, לא רק חובות שיווצרו בזמן הנישואין, אלא גם חובות קודמים. פיסקא זו אינה מוגבלת לקורבנות, אלא היא מתפרשת במובן רחב, כדבריו של הראב"ן. אומנם ר' יהודה עצמו למד ממנה על קורבנות בלבד. אחריות הבעל לחובות אחרים נידונה במשנה הבאה: "מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנס את אשתו, חנן אומר: איבד מעותיו. נחלקו עליו בני כוהנים גדולים ואמרו: ישבע כמה הוציא ויטול". בימי התלמוד נתקבלה דעתו של חנן כהלכה.

לפיכך מבחין הראב"ן בין הלכה זו למקרה שלפנינו. חנן דיבר על מתן מזונות שלא על מנת להחזיר, ואילו כאן האישה לוותה ממש ובזה נתחייב בעלה להחזיר. אשר לטענה כי הופעת האישה בדין נחשבת לביזיון, מסתמך הראב"ן על תנא אחר ועל העובדה שהמשנה מדברת על סכסוכים משפטיים בין בני הזוג עצמם ומחייבת את האישה להישבע.

אבל הנימוק המכריע לפסקו של הרב אינו לקוח מהציטטות אלא מצורך השעה והמקום. הוא מרגיש כי דעתו נוטה מדעות קודמיו, אבל הנסיבות החברתיות תובעות ממנו להכיר במעמדה של האישה. על כן הוא מתייחס לפעולותיה כאילו נעשו בהשראת בעלה, והוא מחייבו באחריותן כל עוד לא ברור שסילק ידו מנכסיה והיא לא פעלה על דעתו.

אחריותה של האישה

אומנם, מאז ומתמיד היו נשים מישראל עוסקות במסחר, במלאכות או בחקלאות, אבל בהיקף קטן בלבד. האישה הייתה נושאת ונותנת בתוך הבית בבגדים ובצרכי אוכל, לעיתים היה בעלה מושיב אותה חנוונית או מינה אותה אפוטרופא ולעיתים נחשבה נציגתו ללא הרשאה מפורשת. לפיכך אמרו חכמים, שלא יקנה אדם מאישה אלא סחורות רגילות ובסכומים קטנים, שמא מכרה שלא על דעת בעלה. אם רכשה נכסים, שוב חזקה עליה שפעלה בשליחותו, ולכן "מה שקנתה אישה קנה בעלה". מצד שני הוא חייב גם לשלם את חובותיה שנעשו במסגרת הרגילה של משק הבית.

כמעט ולא חל שינוי בהלכות אלה במשך תקופת הגאונים. שוב אנו קוראים על נשים שעסקו במסחר, שהיו צד בעסקות של מקרקעין או שעשו חוזים אחרים. עדיין פטרו את האישה וגם את בעלה מחיובי הנזק שגרמה לאחר, ואילו אם פשעה בפיקדון חייבו אותה להישבע או להחזירו למפקיד. רק רב יהודאי פטר אותה כליל מכל תביעה משפטית כל זמן שהיא תחת בעלה, כיון שנכסיה משועבדים לו לקנין פירות, ולפיכך לא יוכלו לגבות מהם. מקצת הגאונים מחייבים את האישה להופיע בבית דין ולהישבע, ואחרים רואים בכך ביזיון, אשר לאחריות הבעל לחובות אשתו, מנסה רב כהן צדק לצמצם את ההלכה של חנן ולאפשר בכל זאת הטלת חיוב עליו.

אותן ההלכות נתקבלו גם בקהילות אשכנז וצרפת הקדומות. רבנו גרשום ורש"י פטרו את האישה לשלם אם הזיקה או אם פשעה בפיקדון, פרט אם היו לה נכסים שהותנה עליהם שלא יהיה לבעל רשות בהם. הראב"ן מחדש אפוא שני חידושים לעומת קודמיו ולעומת המסורת התלמודית: הוא מחשיב את נכסי המלוג, כלומר הנדוניה הרגילה של האישה, כרכושה הגמור ומתיר לגבות מהם חיובי נזק או פיקדון החלים עליה ולא על בעלה. זכותו של הבעל לקנין פירות שוב אינה עומדת לה לפטרה מאחריות למעשיה, ועל ידי כך ניתן הבסיס למעמד משפטי שווה. בסיס נוסף ניתן על ידי החידוש השני, שרואים את האישה כנציגת הבעל בכל ענייני המסחר, בהלוואותיה ובשמירת פיקדונות, כל עוד לא חבלה בהם בזדון. למעשה סמכו כמובן גם בעניינים אלה על אחריותה ורכושה, ורק אם לא עמדה בהתחייבותה אפשר היה לחזור אחרי רכוש הבעל.

השוואה לאשה הנוצרית

מעניין להשוות את מעמדה של האישה היהודית, כפי שהוא משתקף בהלכות הראב"ן, לזה של בת דורה הנוצרית. בהתאם להשקפה הנוצרית נחשב הבעל כראש המשפחה והאישה מצויה תמיד תחת אפוטרופסותו. מכאן אמרו, כי האישה זקוקה לאישור של הבעל בכל ענייני רכוש וחוזים ואינה יכולה להעביר נכסים בלי הסכמתו. והנה במאה השלוש-עשרה משתנה פתאום מעמדה של האישה הסוחרת, כי התנאים הכלכליים של ערי צרפת ואשכנז דרשו לתת לה סמכות לנהל משא ומתן ללא אישור מוקדם מצד הבעל. במאה הזאת מגדיר ספר המנהגים של אניוב (Anjov) את המעמד של הסוחרת, שהיא יכולה להיות תובעת או נתבעת במשאה ומתנה. ההנחה היא כי מן הסתם היא פועלת על דעת בעלה וקיבלה מראש אישורו על פעולותיה. אותו חידוש נתקבל בערי אשכנז. בעיר הנמל ליבק, למשל, פטרו החוקים בפירוש את הנשים העוסקות במסחר מלקבל אישור לעסקותיהן. גם באנגליה נתבעו נשים בזכותן הן, אם המדובר בתביעות שנבעו ממשא ומתן. הרי שההכרה במעמד הסוחרת מצויה בין הנוצרים כמו בין היהודים, אלא שבישראל זכתה לביטוי משפטי כמאה שנה קודם.