מאימתי קורין את "כגונא" בערבית

מחבר: משה חלמיש

סיני, גיליון קי"ד, 1994

המעיין בסידורים נוסח ספרד, שמוצאם במזרח אירופה ועומדים תחת השפעת החסידות. ימצא בסוף קבלת שבת ולפני "ברכו" קטע מן הזוהר. הידוע על שם ראשו: "כגונא". קטע זה אינו נמצא במנהג אשכנז ולא אצל עדות המזרח לגווניהן. הספרים העוסקים בחקר תולדות התפילה אינם מקדישים לכך מקום, אולם משום שרב הנסתר על הגלוי. במיוחד מעניין שהרב יאיר וינשטוק, עורך הסדרה הרחבה "סידור הגאונים והמקובלים", לא מצא לנכון להקדיש לתפילה זו אף לא מלה אחת בכל ארבעת הכרכים שהוקדשו אצלו לשבת, אמרתי לרשום דברים אחדים שהעלה מחקרי.

בספר הזוהר מתוארים בהרחבה היופי והשלווה היורדים לעולם עם בוא השבת. כוחות הדין נעלמים ואת מקומם יורשת השכינה, המשרה שלום בעולם. "תיאורים רבים של הזוהר הם פרקי שירה על מעמד העולמות בשבת", כותב א' גוטליב, ומוסיף: "קטע אופיני נמצא בזהר ח"ב קלה ע"א-ע"ב. הוא נמצא בסדורי התפלה של החסידים ונאמר בזמן קבלת שבת בהתלהבות רבה".

השאלה היא, האם נוכל לגלות את המקור הראשוני להכללתו הליטורגית. ובכן, רבי עמנואל חי ריקי כותב: "ובעוד שהקהל אומרים מזמור שיר ליום השבת קודם שיאמרו קדיש דברכו ראשון יכוין שעתה שהוא שבת ממש יורדים הארות מעולות מעולם לעולם" וכו'. מתברר אפוא שאותה עת שעומדים קודם ברכו מתחולל מהפך בעולם, הכוחות החומריים נעלמים ואת מקומם תופסות "הארות מעולות". למעשה, באופן עקרוני רע"ח ריקי חוזר על עמדת הזוהר, אך מבלי להביאו. על שעה זו כותב סמוך לאחר מכן בעל חמדת ימים: "וראוי לכל איש התמים להתלבש בעת ההיא בגילה וברעדה. ובעוד שהש"צ מאריך בניגוד ברכו יאמר בלחישה לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי, השיבה לי ששון ישעך ורוח נדיבה תסמכני. ובזוהר תרומה דף קל"ה כדין שירותא דצלותא לברכא לה בחדוא בנהירו דאנפין ולומר ברכו... ולפיכך צריך לענות בשמחה רבה ברוך ה' המבורך". ראשית, אנו רואים ששני המחברים הנ"ל מתארים מעמד חגיגי מיוחד המתרחש באותה שעה. שנית, בעל חמ"י כבר נשען במפורש על הקטע הנידון מן הזוהר. דומה שאין אנו מוצאים לפניהם התייחסות דומה. הדבר בולט על רקע העובדה, שבצפת, ובמיוחד אצל האר"י, ניתנה תשומת לב רבה למעבר מהחול אל הקודש, ולשלטונה של השכינה. תיאורים שונים מתבטאים גם באמירת מזמור שיר ליום השבת, אך לכלל "כגונא" לא הגיעו.

ובכן, כמעט ברור הדבר שהאוירה המיוחדת של כניסת השבת עם תחילת תפילת ערבית, בתוספת דברי רע"ח ריקי וחמדת-ימים, שהיו בעלי השפעה רבה בעולם הליטורגי, גרמו לקביעת הנוהג לומר את כל הקטע מן הזוהר, שבו מתואר המעבר בפרטות ובצבעים מרשימים. על קביעה זו, ככל הנראה, שהקלה העובדה שכבר האר"י הכניס לסדר התפילה פיסקה מן הזוהר, שהידועה בפתיחתה "בריך שמיה". אמנם שם רשב"י כתב שצריך לומר זאת, והאר"י הוא שנהג כך הלכה למעשה, מה שאין כן ב"כגונא", מכל מקום שהאווירה המיוחדת עשתה את שלה.

עם זאת, דומה שאי-אפשר לפסוח על מקור נוסף, הלא הוא הספר "יסוד ושורש העבודה", מאת ר' אלכסנדר זיסקינד מהוראדנא. מחבר זה נפטר בשנת תקנ"ד, וספרו האמור ראה אור לראשונה כבר בנאווידוואהר תקמ"ב. ובכן, בשער ח, ראש פרק ד, הוא כותב: "בתפילת ערבית דשבת יכין האדם עצמו בהכנה גדולה לענות אחר הש"ץ ברוך ה' המבורך לעולם ועד בשמחה עצומה עד מאוד ביתר שאת ויתר עוז מבערבית דחול, כמבואר בזוה"ק פ' תרומה דף קל"ה ע"ב. וז"ל, כד עיל שבתא כו' כולהו מתעטרו" וכו'. משמע, גם כאן יש הסתמכות ברורה על דברי הזוהר הנ"ל כדי לחייב את השמחה. אם כי לא נזכר מפורשות לומר קטע זה (הגם שאפשר אולי להניח שהנוהג המעשי שימש רקע).

בדיקה מראה שהקטע אינו נזכר בסידורי אר"י שונים, כגון: זה שנדפס בזאלקווא תקמ"א. אף לא נכלל בכתבי-יד של סידורים לוריאניים, כמו ביהמ"ל 4331 או 8419, ששניהם נכתבו, באשכנז במאה הי"ח. גם בשלב מאוחר יותר לא נכלל בכל הסידורים הקבליים ממזרח-אירופה. למשל: ווילנא והאראדנא תקפ"ט1827/; עקבי שלום, לר' עקיבא שלום, נכד המקובל רבי צבי חיות, לובלין תרנ"ו. הקטע אינו מופיע גם בסידורו של רבי שבתי רשקובר, שהיה לנגד עיני הבעש"ט. גם בסידור כת"י של רבי אברהם שמשון מראשקוב, בנו של רבי יעקב יוסף מפולנאה, שנכתב בשנים תקי"ט-תק"כ, אין נזכר הקטע. כמו כן, חשוב לציין את הספר "שרף פרי עץ חיים", והוא פירוש לעץ חיים נכתב בידי ר' משה מדאלינא, מתלמידי הבעש"ט, שגם בו אין הקטע נזכר. זאת ועוד, מן הראוי להעיר כי ר' שמעון מנחם וודניק, שאסף מסורות בשם הבעש"ט בספרו "בעל שם טוב", דן בשורת נושאים הקשורים בשבת, ובכללם הנהגתו של הבעש"ט לומר את מזמור קז לפני תפילת מנחה, אך אינו מזכיר כלל את ענין "כגונא". משמע, שגם בחוגי החסידות עצמה, בראשיתה, לא נודע על הכללת הקטע בתפילה.

כנגד אלה, התפילה מצויה בחוגים הקרובים לחסידות. לראשונה נדפס, כמדומה, בסידור רבי אשר מבראד, לבוב תקמ"ח. והגם שיש סידורים אחרים כמנהג אשכנז ופולין שראו אור הדפוס באותה תקופה שבהם לא נדפסה, הרי רבי אפרים זלמן מרגליות מעיד פעמיים על מנהג כזה. הנה, בספר מטה אפרים, הלכות ראש השנה, סי' תקפ"ב, ס"ק ב, כותב רבי אפרים זלמן מרגליות, מגדולי חכמי דורו: "אם חל [ראש השנה] בשבת... והנוהגין לומר בשבת קודם תפילת ערבית כגוונא כו' גם עכשיו יאמרו אותו". וכן נזכר בהלכות סוכה, סי' תרכ"ה, ס"ק מא: "אם חל יום ראשון של סוכות בשבת...והנוהגים לומר קודם ברכו כגוונא א"א [=אין אומרים] אותו היום". הספר אמנם נדפס לראשונה בזאלקווא תקצ"ה. אך מחברו חי בשנים תקכ"ב-תקפ"ח, והוא כבר מדבר על "הנוהגים". הווה אומר, במרוצת פחות מארבעים שנה כבר נתפשט המנהג במידה מרשימה, ולפחות בסביבות בראד, עירם של רבי אשר מרגליות ושל ר' אפרים זלמן. עדות להתפשטות מחוץ לבראד נראה בכך שאף לפני "מטה אפרים" כבר נדפסה התפילה בסידור האר"י שבעריכת רבי שניאור זלמן מליאדי, כגון: קאפוסט תקע"ו, ברדיטשוב תקע"ח וסידורי "תורה אור".

לפיכך משער אני שהתפילה נקבעה בחוג המקובלים של הקלויז בבראד. פה להם שימשו רבי אשר ורבי אפרים זלמן, ושם היו כנראה "הנוהגים" הראשונים, ומהם למדו אחרים, ואולי גם חוגי החסידים מתלמידי המגיד ממעזריטש שעמהם נמנה גם רש"ז מליאדי, שכן אין אני סבור שהוא היה מכניס קטע זה על דעת עצמו.

והנה, אעיר כאן על תופעה מענינת. דרוש שלם שמשולב בו נושא השבת, נמצא ב"יושר דברי אמת", ובמקביל ב"לקוטים יקרים". אותם דברים, אך בנוסח קצת שונה, נמצאים ב"כתר שם טוב", ועל פיו גם ב"בעל שם טוב", ובשני האחרונים נוסף קטע הפותח: "וז"ש בזוהר רזא דשבת איהו שבת" וכו'. השאלה היא, אם עורך "כתר שם טוב", ר' אהרן הכהן מאפטא, הוא שהוסיף זאת, או שנשמט מן הנוסח שב"יושר דברי אמת". למעשה באשר לנושא שלנו אין הבדל רב, שהרי החיבורים הללו הם פרי הדור השני-השלישי של החסידות, ומבחינת הזמן אין התשובה מעלה ולא מורידה. חשובה יותר היא הבעיה, שלא ברור מן הניסוח אם קטע זה אמנם נאמר כחלק מן התפילה ולכן הובא, או שהובא בשל תוכנו בלא כל קשר למנהג, ואין ללמוד הימנו דבר. לי אישית נראית האפשרות הראשונה סבירה יותר. וכל כך למה? כי אכן יש משמעות מעשית לקטע זה, אפשר ללמוד גם מכך שדווקא פירושו של קטע זוהרי זה שימש מוקד ללעג של ה"מתנגדים". כביכול רצו לומר: אנו שיש בידינו מסורת של לימוד קבלה, יש בידינו גם כח לקבוע אמירת קטע זוהרי בתפילה, אך מה לחסידים קלי הדעת לחקות אותנו.

והנה, העובדה שלעג זה הופיע ב"זמיר עריצים וחברות צורים" שנדפס באלעקסיניץ תקל"ב, מצביעה על כך שאותה שעה, כלומר בסוף ימי המגיד, כבר היה המנהג ידוע במידה מסוימת בחוגי החסידות. ואם כך, אין זה מקרה שהדיון הדרשני-החסידי בקטע זה, שהזכרנו לעיל, עולה בערך באותן שנים. ויש אפוא רגליים להשערה שהקטע שימש חלק מן התפילה. נזכור גם כי חכמי בראד, שמהם יצאו הדברים שבזמיר עריצים, נטלו, כידוע, חלק פעיל ביותר במאבק ובחרמות נגד החסידים. המסקנה העולה היא, שסמוך לשנת תקל"ב ידוע המנהג בבראד. הנחה זו מחזקת את השערתנו לפני כן, בהסתמך על רבי אשר ורבי אפרים זלמן, שמקורו של המנהג בבראד.

אפשר אפוא לסכם את השערתנו במלים הבאות: מקור המנהג הוא בקלויז שבבראד, עוד לפני שנות השבעים של המאה הי"ח. בחסידות החל להתפשט רק בדור השני, אצל תלמידי המגיד ועדיין בחייו (שכן הוא נפטר בכסלו תקל"ג), אך לא אצל הכל. אמנם קשה, כמדומה, למצוא מכנה משותף לאלה שקיבלו את המנהג. הוכחות מפורשות וראשונות מפי סידורים נדפסים יש לנו מתקמ"ח, ותקע"ו. מכל מקום, בחסידות פשט והלך המנהג, ואין לך "חצר" חסידית שאינה אומרת אותו.

אנו מוצאים על כך דברים גם בספרי דרוש ואחרים. למשל ר' יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין מקאמארנא, מספר: "כשהייתי בלובלין עם אבי זצ"ל ילד בן תשע הייתי, וראיתי פניו כלפידים, ובעת שפתח הדלת לומר כגונא ראיתי אש מלהטות (!) על ראשו ואור נפלא".

יש סידורים קבליים שהקטע מופיע שם, אך כנראה שלא בצורה מקורית. למשל, בסידור של רבי שמואל ויטאל, חמדת ישראל, מונקאטש תרס"א, אך בוודאי שלא יצא מאת רש"ו, שהרי אין אנו שומעים על כך דבר בשער הכוונות. הוא הדין לסידורו של רבי משה קורדוברו, תפילה למשה, שנדפס בסמוך (פרעמישלא תרנ"ב). אפשר שגם בסידור קול יעקב של רבי יעקב קאפיל ממעזריטש, סלאוויטא תקס"ד, ח"ב, טו ע"א, נדפס הקטע שלא על דעת המחבר, מכיוון שאין שום כוונה המתיחסת לכך. לא כן בסידור רבי אשר, שלמרות שגם שם, דף רלד ע"א, כתובות מילים אחדות בלבד: "יש לומר קודם ברכו. מאמר זה הוא בזהר תרומה דף קל"ה ע"א" - הרי הכוונוות שנזכרו בסמוך לפני כן מזכירות את דברי משנת חסידים וחמדת ימים שהזכרנו לעיל. ואפשר שהצעד הבא התבקש מאליו.

אגב, אעיר על טעות נפוצה בסידורים, כולל "רנת ישראל" המתוקן. אלה מנקדים את המלה שבסוף הפיסקה "כדין [שירותא דצלותא]" בכ"ף שוואית, שלא כדין. דין הוא שתנוקד הכ"ף בפתח, והדל"ת דגושה וצרויה.