מלחמתו של רבי עקיבא יוסף שלזינגר בריפורמה

מחבר: חיים חמיאל

סיני, גיליון פ"ג, 1978

תוכן המאמר:
אסיפת הרבנים במיהאלוביץ
פסק דין
התכנית על יסוד "המעלה"
בספרי רמ"ד אל תשלחו יד
שלשת הפשעים בהם נלחם רעי"ש
נגד הסמינרים
מורים נכרים ללימודים כלליים
טיבם של הרבנים החדשים
מלחמה גלויה בריפורמה
אמת אינה משתנית וחידושים אין להם סוף
עברית ויידיש
דרך מלחמתו של רעי"ש
הרחקת הבנים מהחברה - תריס בפני השפעות זרות
על הריפורמה בגרמניה
"סור מרע ועשה טוב"
אין לזוז מהשו"ע
אין שיתוף עם בעלי ההשכלה
כוחה של הדת
ההכרעה אינה בידי הרוב
מקלט לתורה ולישראל בארץ ישראל
חידוש תכניתו לייסוד חברה
קנאי ירושלים פגעו בו

תקציר: עקיבא יוסף שלזינגר היה מראשי הנלחמים בהשכלה בהונגריה, ולאחר עלותו לארץ - העביר את המלחמה לירושלים. סופו שחרדי ירושלים החרימו אותו וסרבו לשתף עמו פעולה.

מילות מפתח: חרדים, מלחמה בהשכלה, תיקונים בדת, רפורמה.

 רבי עקיבא יוסף בן ר' יחיאל שלזינגר מילידי אונגארן, נלחם מלחמה עזה בדורשי התיקונים בדת ובמחדשים, שקמו בישראל. ספרו "לב העיברי" (מהדורה ראשונה אונגוואר תרכ"ה) הקנה לו שם של קנאי דתי עז ונמרץ. נולד בתקצ"ח בעיר פרשבורג, ומשנעשה חתנו של הרב מקולומייא, הרב ר' הלל ליכטנשטיין ישב בבית חותנו כעשר שנים.

אסיפת הרבנים במיהאלוביץ

כשגברה תנועת הריפורמה והתפשטה בקהילות ישראל שבמרכז-אירופה, התאספו בעיר מיהאלוביץ כשבעים רבנים, רובם מאונגריה, והוציאו פסק דינם נגד

"חדשים וגם ישנים, מחבלים כרמים הבונים במות לעצמם לנתוש ולהרוס, להחליף ולשנות תכנית דמות בית הכנסת בעשית מגדל בנין ובימה... וכו' משאר בית הכנסת וניגוני תפילה הנהוגים בכל תפוצות ישראל מקדם קדמונה".

פסק דין

פסק הדין כולל עשרה סעיפים:

1. "אסור לדרוש ולשמוע בלשון אוה"ע אלא בלשון יהודית;

2. אסור לכנוס ולהתפלל בבית הכנסת אשר אין לה בימה באמצע;

3. אסור לעשות ביהכנ"ס עם מגדל;

4. אסור לש"ץ ולמשוררים ללבוש בגדים מיוחדים הדומים לשאר נימוסי הדתות;

5. יש להקפיד על המחיצה בעזרת נשים, שלא יוכלו גברים להסתכל בנשים;

6. אסור לשמוע תפילת מקהלה;

7. אסור להיכנס לביכנ"ס הנקרא קאהר שול;

8. אסור להעמיד החופה בבית הכנסת רק תהיה תחת השמים;

9. אסור לשנות ממנהגי אבות המקובלים;

10. אסור ללמד לא חכמה לא כתב ולא לשון כשדים... שהוא בכלל יהרג ואל יעבור.

התכנית על יסוד "המעלה"

במלחמה זו בריפורמה השתתף גם רע"י שלזינגר, כשעמדו למנות מטיף בפרשבורג שיטיף בלשון לועזית, שלחו הרבנים את רע"י שלזינגר אל הרב מפרשבורג בעל ה"כתב סופר", שיסכל את רצון המשכילים. הוא חשב על יסוד חברה בשם ה'מ'ע'ל'ה', "מחזירי עטרה ליושנה הקדושה", שמטרתה לארגן את היהדות החרדית, "לעשות כינוס לצדיקים ולחבר ישראל זה עם זה למען איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמרו חזק". אך רעיונו לא יצא לפועל.

בספרי רמ"ד אל תשלחו יד

החלק הראשון של "לב העיברי" (ה"עיברי", ראשי תיבות: "ה'רב ע'קיבא י'וסף ב'ן ר' י'חיאל) מיוסד על צוואת ה"חתם סופר" לבניו, והוא שקרא את המשפט "ובספרי רמ"ד אל תשלחו יד רמ"ד ראשי תיבות ר' מ'שה ד'עסוי ראש המתפרצים" זהו הנוסח במהדורה הראשונה של "לב העיברי" אעפ"י שהח"ס מכנה את מנדלסון בכתביו "חכם" ו"רבי" (שו"ת חתם סופר, יו"ד ס' של"ח).

במהדורה שנייה (לבוב תרכ"ט) ובמהדורת ירושלים שיצאה אחר פטירת המחבר אנו קוראים:

 "רמ"ד ראשי תיבות ר'שע מ'שה (מאריץ) ד'עסוי ראש המתפרצים להזנות את ישראל מאחרי ה', לאמר לך עבוד אלהים אחרים, וכן הרבה להרע לתרגם התורה בלע"ז לאומים, ושם בחיבורו על תנ"ך לא גילה אפיקורסות שלו (חוץ באיזהו מקומות בביאור על תנ"ך אשר הראה לי תלמידי), אך אח"כ נודע ככופר והנודע ביהודה קרע כשיצאו חיבוריו בדפוס ואמר שנאבד עי"ז קרן התורה".

והנה התלמידים "קצת מהם המירו את הדת והנשארים יותר רעים וחטאים היו פוקרים בפרהסיא"; "וכל מי שעוסק בתרגומו ובבאורו דינו כעוסק בספרי מין".

שלשת הפשעים בהם נלחם רעי"ש

החלק השני מכוון "ללמד את בני יהודה קשת נגד שלשת פשעי ישראל האפיקורסות הצדוקות והלועזיות", ואוסף מאמרים מחכמי אשכנז, פולין, ספרד ואיטליה עם הערות והוספת דברים.

"החדשים..." כותב רע"י שלזינגר בספר "לב העיברי" - "זורקים חצים למות על אנשיהם וכדומה בכל זוית ופינה, ממש גזירות שמד להשמיד אמונתנו ותורתנו" מתחילין בקטנות ומסיימים בגדולות. "שלוחי הציבור ומנהיגיהם הולכים בדמות כומרין של אוה"ע, מזמרים ומנגנין כלפני ע"ז... וכיון שמניחים דעת התורה ועובדים דעתם האנושי האליל הוא ע"ז גמורה". בזמן החת"ס "בנו היכל הבעל הראשון בעיר וויען ובהאמבורג... ופרצו והלכו עד כעת כבר יצאו מהכלל ישראל לגמרי, אין משמרין שבת, נושאין נשים נכריות ומקיימין רק איזה מצות מן התורה כפי אשר ישרו בעיני המנהיג וכופרין בגאולה העתידה... הרבה רבנים. אוכלין טרפות... מבטלים מקוואות... דנים אם מצוות מילה יקיימו... עד שפרצו והלכו ונעשו מאלו הכת הנקראין (רעפארמירטא) אשר אין להם חלק כלל ביעקב ותורתו". עתה עברה ההשפעה לאונגריה והרבה קהילות נפגעו. "אין להחניף לאלו המרשיעים כירבעם בדמות צדיקים להניח שורש פורה ראש ע"י צדקת פניהם זאבי הערב מלובשים בעור שה". "ואולי טוב שיעשו להם מקום מיוחד בפני עצמם בית תופת אל גלולם, ויהיה נשאר בית המלך ה' צבאות אל עבדיו ומשרתיו האהובים והנאמנים" (דברים אלה שמע בשם החת"ס) והוא קורא להתרחקות מהם: "ואוי לי בזכרי מעשי אבותינו באותן מדינות (אשכנז) אשר שפכו דמם על קידוש שמו הגדול ומה נעשה בזרעם ע"י ישראל אלו" ועל-כן מחייב הוא את ההתרחקות מהם.

הוא מסתמך על דברי הזוהר והשו"ע, שאסור לקרוא "בספרים החיצונים ושאסור להגות בשום חכמה חיצונית", וכותב: "ואנו בני ש"ע אנחנו, כי אין לנו תורה אחרת...".

נגד הסמינרים

לדעתו הריפורם היא

"כפירה ושמד ממש ובפועל מגיע עד לסעמינאריאום ח"ו או כאשר הגיע בווירטענבערג שהתיעצו יחד הפריצים אשר ישבו על ראש מרומי קרת ונתנו מסירה למלכות עד שהגיעו לזרוע וכאשר זממו לעשות גם בדורנו לייסד אצלנו סעמינאריאום להעביר ישראל בזרוע מאחרי ה' ח"ו... חקרו.. במדינת אשכנז ודומיהן... עמלק לא עשה כזה לישראל מה שזממו ועשו האי משפחה רעה, הקב"ה יצילנו מידם וינקם לעינינו נקמת דם עבדיו... והם מעבירים ביניהם מנחלת אבותיהם... ואת ילדי ישראל... הרגו בבית הספר בחרבם הרוצח רציחה עולמית...".

"דת יהודית היא להיות תמיד רק משונה מאוה"ע" ולפיכך משנים הלבוש "יהיה ישראל מובדל מהם וידוע במלבושיו ובשאר מעשיו כמו שהוא מובדל מהם במדעו ודיעותיו" "גוף ישראל, תורתו ואמונתו עיקר סמיכה שלו היא על זה שאמר הקרא: ואבדיל אתכם מן העמים. הוא השורש ומעמד להיות לי".

מורים נכרים ללימודים כלליים

במקום שיש צורך מפני חוק המלכות ללמוד חכמות ציוה החת"ס ללמוד "ממורה אוה"ע וח"ו לא ילמדו זה מיהודי", ו"במקומות, שיש לעשות בתי ספר, אפשר לכה"פ ללמוד כל עניני היהדות תנ"ך וכדומה וכדומה... עם פרש"י ותרגום יהודית אצל מלמדים יראי אלקים, ומי שמוכרח ללמד חכמת אוה"ע יקחו להם מורה (לעהרער) מאוה"ע וח"ו לא יניחו נגיעת יד ממורים יהודים לזה ומי שלוקח אותם לביתם או מוסר להם בניו עתיד הקב"ה לבקש מראשו דמו ודם זרעו".

ההתגוננות בפני ההשכלה מוטלת על כל אדם. לשמור על משפחתו, על ביתו, כי כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא

"ואין כחנו אלא בפה... כל אשר יתן כתף סוררת יבדל מקהל הגולה... ואם המלכות גוזר גזרה ח"ו ללמד את נערי בני ישראל קסת סופריהם ומדעיהם, ההכרח לא יגונה לקיים חק המדינה, אך הזהרו בנפשותיכם, שלא תלמוד כי אם המוכרח, וללמוד רק אצל נכרי, חק ולא יעבור, וביד ישראל לא תלמדם תורת נכר חלילה, היזהר והיזהר".

טיבם של הרבנים החדשים

הרבנים החדשים "רובם עמי הארצות, לא הגיעו להוראה ונסמכו ע"י כיוצא בם... לא די שאין יודעין בתורה, אף אין ספק נופל אצלם" ואינם פונים בשו"ת "שלא יתגלה קלונם".

מלחמה גלויה בריפורמה

יש לצאת נגד החדשים במעשים:

"אנו צריכין לעשות כל מה שבכוחנו לעשות, להעמיד הדת, ואם לעולם היראי אלקים באמת יהיו נחבאים אל הכלים, ומניחין מקום למחבלי כרם ישראל, תורה מה תהיה עליה, ומה יאמר מדת הדין ח"ו, אם בקל נפנה עורף, ולא ניתן נפשנו, על חמדת לבבנו"

והעצה לכך היא שכל רב המכיר ת"ח ירא שמים "ולו לשון למורים היהודית" ומוכשר לתפקידו יצווה עליו, שיהיה רב

"כאשר אנו רואים בעוה"ר במדינות של המתפרצים, שאף זרע צדיקים נלכדים ברשת הפרושה, ע"כ צריכין הנשארים הנאמנים לד', שלא ישקוטו, ולא יניחו מדרך כף רגל לאויב הלזה, לעשות כל מה דאפשר. בכל נפשם ומאודם, כי לא דבר קטן הוא, תורה שלימה שלנו. תכלית מאוינו כעת היא בסכנה גדולה ר"ל, ע"כ זרע ישראל באמת, הרב לד' יצעקו כתרגומו בצלותא ובבעותא" "מה היו אבותינו עושין, אם היו רואין עדת ישראל מעמידים שליח ציבור ורב עליהם בלבוש כומר, ומעמידים צלם בהיכל ה', להעמיד לפני ארון הקודש, איש נכר המרים יד נגד דעת התורה, ומדבר כקבר פתוח גרונו, בלשון נכרי לישראל באחד מכהני אוה"ע, לדרוש בין בני ישראל... ובלא מסירת הנפש, רק בהתאמצות בינינו, יכולין אנו לעשות לנו מעמד. ואם אין עושין גם בזה ונהיה כמחריש גדול העון מנשא ח"ו "כל מה שבכוחנו לעשות, בכל נפשנו ומאודנו, להציל אותנו ואת זרענו, ולהרחיק אלו העוכרי ישראל מעדת ה'".

אמת אינה משתנית וחידושים אין להם סוף

דינם של בעלי הריפורמה, שיורדים לגיהינום, אין קורעים עליהם ושמחים למותם ואין מתעסקים בהם: "באבוד רשעים רנה, נכרים יתעסקו עמהם". ורב שמתיר להם את המקהלה, "או עקירת הבימה מאמצע ביהכ"נ... שהוא זקן ממרא" כי עיקר מנהג ישראל בדברים שבמנהג אין לשמוע בקול מתיר ואין לתלות את הקולר בו, כי קבלה היא מאבות ואין שומעים להם ביום הדין. כי המתיר בא לחדש ע"כ ידו על התחתונה. חידוש גורר חידוש ושינוי גורר שינוי והבנים ירחיקו לכת עד לשמד, ומעשים שהיו בפעסט, שהבנים ראו במקהלה ובעוגב מנהג ישן וחידשו היכל ריפורמי ולבסוף המירו דתם.

"וזה שאמר רבנו: מנהגינו ונמוסינו, אין סובלים שום השתנות, כי אמת אחד היא, קושטא קאי לעולם, בלא שום שנוי, אך מעשה בני אדם שקר, התחדשות לא יקום, אלא יתחדש תמיד, ומימיך לא ראית אמונה שהיתה לה קיום, אם לא יצאו להם נימוסיהם ומנהיגיהם ואמונתם מצד אלוקית ע"פ אמונה שלהם, אשר אין סובל השתנות, משא"כ מעשה בני אדם, אי אפשר להיות לו קיום לנצח".

אלו אינם דברי קנאות סתם אלא דברים שבשיקול דעת הגיוני ושל ראיה אינסטינקטיבית כאחד על הצפוי מן השינויים בדת ישראל ובמנהגיו. "ויהיה ברור לך שאלו שרוצים לעשות שנויים (ב) מעשה בני אדם, הם פוקרים מינים, שכופרים בפנימית הלב בכל אלקות שבעולם" ולא בתורה מן השמים, "כי המאמין בתורה מן השמים לא ישא ראש לשנות".

אסור גם לשנות כשמתכוונים לשם שמים: "כי כל חוטא ישראל יש לו פניה לש"ש".

עברית ויידיש

"תרי מצוות מוטלים על האב, לדבר עמו לשון הקודש, וללמדו תורה, וכבר אמרו רבותינו... שלשון יהודית דילן, ג"כ כעין לשון הקודש נחשב לנו... אך יום כאשר הילד מתחיל לדבר, מדברים עמו נכרית, או הגרית, או משנין שם היהודית שלו, עוקרים הנשמה, וממילא סוף יצא לתרבות רעות".

דרך מלחמתו של רעי"ש

דרך מלחמתו של בעל "לב העיברי" אינה להכחיש את דעות-המתנגדים, אלא להוכיח את צדקתו שלו, כי דרכו היא דרך התורה ודרך החדשים מתנגדת לה. אין ברצונו לשכנע את החדשים אלא לחזק את ידי המאמינים והיראים. דבר זה מודגש פעם בפעם בדבריו: "דע שאין אנו מדברים פה לפני קלים, אלא לפני שלומי אמוני ישראל".

"מי שפושט ידו, לראות או לשמוע דברי העמלקים והמינים והאפיקורסים, אשר כותבין דברי לעג הרבה על ה' ועמו ותורתו, ולזלזל כבודם של ישראל, גדוליהם ורועיהם הנאמנים, לפזר זילותא דרבותינו ותלמידיהם, בכל זוית ופינה, בעלין תרופה שלהן, כל הקורא או שומע אפילו דברים טובים מהם, הרי זה מתחייב בנפשו".

הרחקת הבנים מהחברה - תריס בפני השפעות זרות

כדי לשמור על הבנים מהשפעות זרות מציע הוא

"להבדילם מזרע מרעים... וכן הישיבות כעת, חוץ איזהו מקומן אשר נשארו, הם בסכנה גדולה לצעירי בני ישראל, כי בית ועד לזנות נתקיים בעוה"ר, בכמה ישיבות גדולות, בפרט בעירות גדולות... ואשרי מי שיכול לעמוד על נפשו וזרעו שלא ישלחם כלל מביתו והשגחתו, עד שיגיעו לפרקי נשואין, וישאו אשה וילמדו איזה שנים תורה עכ"פ בטהרה ויתקיים בו: יפה תורה עם דרך ארץ (מלאכה)".

על הריפורמה בגרמניה

על המצב בגרמניה אומר הוא, ש"בכל" יום מתרבים שם צדוקים ובייסותים (בייתוסים), אשר הם גרועין מעכו"ם... כי גם תורה שבכתב הוא למותר להם.... לעשות מעשה עמלקי להעביר עם ה' מדתם בזרוע רשע, מסירות ומלשינות... וסגרו מקואות וסוגרין בתי תינוקות דבית רבם... אשר מעבירים בזרוע זדון לבם, כל מה שאין רוח רעה החדש, מסכים אותו למצוה, אין מניחין לעשות..." והוא קורא לרבני מדינתו לעמוד בפרץ בעוד מועד. ולבעלי הבתים, שיעזרו "ללחום מלחמת ה' בכל האפשר... כאשר יורו המורים הרועים הנאמנים לה' ולתורתו, על משמר אבותינו ורבותינו".

"סור מרע ועשה טוב"

"לב העברי" הוא כולו תוכחה קשה, מבוסס על דברי חז"ל והזוהר ועל דעת החת"ס כפי שהובעה בצוואה, בשיחותיו ובדברי תורתו. הוא מדבר מתוך קנאות לוחמת, שמגמתה להרחיק את השפעת המחדשים מגבולות הנאמנים לה', והוא רואה כפרישה מהם את הדרך היעילה ביותר: לא לקרוא את ספריהם, לא לבוא לבתי מדרשותיהם, לא לשמוע את דרשות מטיפיהם ולבצר יחד עם זה את עמדת הנאמנים; "סור מרע" ועם זה "עשה טוב". אכן תכניתו אינה בנויה רק על השלילה - שלילת הרע שבחידושים, אלא גם על החיוב - ביצור עמדת היראים. הוכחות רבות מביא הוא לשמירת המצוות והסייגים, שסייגו חכמינו בכל דור.

"וזה הוא העיקר לקיים תחילה "סור מרע" שיהיה הוא בדול ויבדל זרעו ממקום רע, ומאנשי רע, הרחק כמטווחי קשת. "ועשה טוב", אין טוב אלא תורה, להגות באמרי ה', אמרות קדושות בכל שעה ורגע האפשרי לו".

אין לזוז מהשו"ע

"אחי, אם תחוס על נפשך, ועל נפש זרעך , נקוט האי כללא בידך, מן השו"ע שלנו לא תזוז אפילו זיז כל-שהוא, כי הוא חייך, וכל הפורש ממנו כאילו פורש מן החיים".

אין שיתוף עם בעלי ההשכלה

בעלי ההשכלה עושים מעשה, שלא נשמע בשום עם. ממירים את לשונם ואת תורתם ואינם מתביישים. משנים הם את שם בניהם ומשנים את מראם החיצוני ומוסרים את הילדים לילדי ריקים (לעהרער) (מלשון LEER - ריק) ובימי השמד "לא הצניעו כל כך אבותינו סימני היהדות, ולא נתנו הארבע כנפות כלי בתוך כלי, למען לא יראה ולא ימצא, כאשר עושים בדור הזה בימי החרות והדרור". המשכילים אינם יודעים שמר יהיה סופם כסוף כל אלה, שהתיימרו לכלות את ישראל, כי יצאו "לחרף מערכות אלוקים חיים, להבאיש ריחם בין העמים, כי תדברו אליהם ארמית...". המשכילים הם המתקיפים "רוצים לטרוף ולשבות את העוללים והטף". והוא קורא למשכילים, שייהנו מהחירות והדרור ויחיו להם ברצונם, ולמה פנו להטות את לב העם בהשתמשם ב"עלילות שוא ומדוחים". לא זוהי דרך משכילים וגם לא יצליחו, כי לא ייתכן שום שיתוף עמהם, ומוטב שכל אחד ילך לדרכו שלו.

בסופו של הספר גובר קולו של המחבר, התוכחה עזה וחריפה:

"ואתם הצדוקים... הלא ידעתם כי מרה תהיה אחריתכם... שהדרך הזה הוא שורש פורה ראש ולענה לעקור את כל היהודים ר"ל... אכלה חרב סביבותיו לקרקר ביצתן של שונאי ישראל... שוטים לא תהיה תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלכם - מנהג ישראל תורה היא... מן העולם הבא אתם אבודים... אם אין תורה אין עולם... האומר כל התורה אמת חוץ מגזירה שוה אחת או תג אחד, אין לו חלק לעוה"ב (סנהדרין), ועל ההולך אחרי טעמי המצוות, היא נתנה בקולה, יעקר הוא ואלף כיוצא בו, ואות מן התורה לא יעקר (שם) וכמה אותיות מן התורה אתם עוקרים... ונגד מדרשי חכמים, ונגד הזהרו במנהג אבותיכם... ונגד רבותינו ראשונים ואחרונים... ולא יהיה לכם תקומה ביום הדין בכל מצותיכם, ובכל חסדכם... אם לא תשובו... הנני נשבע בחיי עולם הבא שלי, שכל מי שיעבור על דברי פסק דין זה בשאט נפש... חייו נוטל מן העולם, לא יקום לעוה"ב, ולא יחיה בתחיית המתים... ולמגדר מילתא יצאתי מגדרי ונשבעתי בקדשי באמת וצדק".

האפיקורסים מגלים דעותיהם החפשיות בגלוי, אך הצדוקים אין פיהם וליבם שווים: "ע"כ באתי בדברים האלה לומר להם... כי תמירו ותחליפו דתכם, או תלכו אחרי לבבכם כתאוותכם".

כוחה של הדת

ובהערה לעמ' קיד ע"ב הוא דן בגישת המשכילים להפיץ השכלה בישראל. אין בשום עם בעלי-השכלה, שמכריחים את האבות לתת השכלה מסוימת לילדיהם. האב עצמו דואג לטובת ילדיו ובוחר בשבילם את הטוב, עיקר השכלתם של משכילי ישראל מתבטאת "בשנוי נימוסי מנהג דת ואמונה". והנה באנגליה נשמרת הדת "ולא יבינו בחכמה להיות אפיקורסים", פעולת המשכילים היא

"להרבות כופרין, לעשות בני אדם פראים בלא אמונה כלל... לבסוף איש את רעהו חיים בלעו... כי יד הממשלה היא רק על הגלוי, אבל על דברים שבסתר מה שעושין דברים מכוערין ומזויפין מה שלא שמעתן אוזן מימים ימימה, על זה היה רק כח להדת לעשות מורך בלבבם, כי אמרו הפלוסופין (מובא בהקדמת המתרגם פירוש המשניות להרמב"ם סדר נשים), הרגו למי שאין לו דת, כי כאלה הם מופקרים בלא רסן".

ההכרעה אינה בידי הרוב

תורת ישראל אינה משתנית ואין בזה לדון מבחינת "אחרי רבים להטות" כי דבר זה חל רק על דברים שבספק, אך לא במה שברור וודאי. ואפילו אם נראו גם רבנים "חדשים" בגרמניה אין זה משכנע. "יסוד ושורש אמונתנו התחיל מאבינו הראשון, אשר לבדו עמד נגד העולם כולו, ואיך אתה באת לדון מן העולם, על דת שלנו החי וקיים לעולם".

מקלט לתורה ולישראל בארץ ישראל

בשנת תר"ל עלה לארץ ישראל מתוך הכרה, שאין ליהדות תקנה בגולה ומתוך תקוה למצוא לה מקלט בטוח בא"י מפני אויביה.

"מדוע לא יהיה גם מקום להשם יתברך וליהודים החפצים ללכת בדרכי התורה ולהחזיק במנהגי אבותיהם? מדוע לא ימצאו גם הם מקלט להם ולתורתם העתיקה לכל הפחות בארץ ישראל, שגם המבול שהציף את כל העולם כלו אליה לא הגיע"?

חידוש תכניתו לייסוד חברה

גם בארץ לא שבת מריב עם פורצי גדר הדת. המשיך להלחם במשנים מן המנהגים המקובלים שקבעו קדמונים ומשך לצד קנאי-הדת באונגריה גם את רבני-ירושלים. בשנת תרל"א חתמו רבני ירושלים על פסק-הדין, שיצא חמש שנים לפני כן במיהיאלוביץ נגד "שינוי ממנהג ישראל והטפה בשפות לועז בבתי הכנסיות והתפילה". בארץ חידש את מאמציו להקים הסתדרות חזקה, שתאסוף אל תחת דגלה את כל הנאמנים ליהדות. בגולה לא מצא תומכים לרעיונו גם מפני שהכניס לימוד אומנויות. בהצעתו בעניין החינוך בירושלים חידש את תכניתו ולמרכז פעולתו קבע את בית המדרש שיסד בדירתו הפרטית. תכלית החברה הייתה: "לשוב אל המקור הראשון. מקור, שממנו האומה חצובה, בניגוד לשאיפת המחדשים לשנות את צורתה העצמית ובעמים תתבולל".

החרדים עשו מאמץ להקים מסביב לאומה חומה, לגדור גדרים ולהציב סייגים מבדילים בינה ובין החיים אשר מסביב. אך עלינו לדון מתוך מבט אובייקטיבי על תנועה זו, רע"י שלזינגר יודע, שהחיים בעצמם וצרכיהם המרובים גורמים לירידת התורה "כי לא כח אבנים כחם אחרי אריכת הגלות הזה עול הפרנסה וגודל התרעובת ורבו המסיתים", אולם אסור "לותר על קוצו של יוד שבתורה ח"ו או לפקור בשם ולשון או בכל מנהג של יהדות או ללמוד חכמת האדמות". אך רבים אפשר להשיב אל הדת המקובלת ואף מצוה "להראות להם פנים יפות לדבר על לבם ולתת להם יד ולהחזיקם כמה דאפשר" כי יש מזלזלים בחוקים ומנהגים שלא מדעת או מתוך אונס פרנסה והרגל מקום ומצוה לקרבם.

להסתדרות שלו לא יתקבלו אלה העוברים על דין השו"ע ומשנים ממנהגי ישראל הקדמונים. מי שאינו מציית "לפסק הדין, שנעשה באספת חכמי ישראל" (אספת מיהאלוביץ), ומשחק בקוביא, מבקר תיאטרון ובתי קפה, מושב לצים, ובכלל כל עובר בשאט נפש על דת ודברי סופרים ומלעיג עליהם, וכל מי שנמצא בתערובת אנשים ונשים, כל אלה יבדלו מן הכולל, אבל השופטים יהיו מתונים בדינם, ידקדקו בגבית העדות ויפתחו שער לחוזרים בתשובה, חוץ ממסית ומרגל, שאין להם חלק בהסתדרות עולמית זו.

קנאי ירושלים פגעו בו

בתכנית ישובית כבירה בא הרב שלזינגר לחרדים וקיווה, שיתנו ידם להגביר את כוח הדת בארץ ע"י הרחבת הישוב אבל אלה לעגו לו, ולסוף יצאו להילחם בו בקנאות ובעזות.

בשנת תרל"ה נדפס בירושלים החלק הראשון של ספרו "בית יוסף חדש" להבדיל מ"בית יוסף" של בעל השו"ע, והוא מלא קנאה לדת. הוא חוזר ומפרסם את פסק הדין של אסיפת מיהיאלוביץ, שהביא אותו קודם לכן ב"לב העברי", וקטעים שנשמטו מפסק הדין בשעת פרסומו בחו"ל "מפני מורא המלכות". הוא פוסק, שכל המשנה ממנהגי ישראל בבית התפילה ובחיי המשפחה ובעניני אישות, אלה המשנים את "שמם שפתם ומלבושם, מופרשים ומובדלים הם מכלל ישראל ולא יבואו בקהל, פתם פת כותי ויינם יין נסך, שחיטתם נבלה ובניהם ממזרים וספריהם ספרי קוסמין, אסורים בחיתון ובניהם אינם נמולים בשבת".

כל מקרה לא טהור ומאורע של גנאי בחיי המשפחה היהודית הוא זוקף על חשבון ההשכלה ורואה אותה תוצאה ישירה של לימוד הלשונות הנפוץ בין הצעירים. השכלה ולימוד לשונות הם מקור כל הקלקולים המתגלים בחיים.

אם אשת ת"ח מתאהבת באדם שני, חבר בעלה, ואלה שמים רעל במאכל הבעל, אשמה ידיעת לשון המדינה: האישה והזר היו משאילים זה לזו ספרים לקריאה. ואם אישה רוצה להמית עוברה, מייעץ רעי"ש לבער את ספרי הלועז מן הבית כדי שלא תקרא בהם.

אולם ספר זה "בית יוסף החדש" היה לו לרועץ. החרדים שהתנגדו לתכנית ההתיישבות שפרסם מפני שראו בה סיכון רציני למעמדם, מצאו בו פגמים רבים. רעי"ש נלחם בהם במתחסדים והם התקיפו אותו על שהתיר לעבור על חרם דרבינו גרשום, לפי רעי"ש איש הרוצה לעלות ארצה ואשתו מונעת אותו מזה, יקח אחרת בלא שיצטרך להיתר של מאה רבנים כתקנת רגמה"ג. כי גם פה רואה רעי"ש את לשון המדינה כגורם, הנשים שלמדו את לשון-המדינה והן בעלות השכלה, אינן מסכימות לעזוב את אירופה וללכת לעיר חרבה בא"י. ומיד התחילה פרשת הרדיפות והחרמים נגדו.