דון יוסף נשיא בונה טבריה

מחבר: ד"ר יעקב הרוזן

סיני, גיליון ל'

 תאריך לידתו של דון יוסף נשיא אינו ידוע לנו. לפיכך מוטב לציין, כי בן האנוסים חי בתקופת ביניים - אחרי דוד הראובני ושלמה מולכו ולפני שבתי צבי.

הופעתו של דוד הראובני, הסעירה את תפוצות ישראל. נסיך המדבר בא בשם אחיו המלך יוסף, היושב על כסא מלכותו במדבר חבור, "כדי לנהל משא ומתן עם האפיפיור יר"ה", תוך כוונה לכבוש את ארץ ישראל בחרב מידי התורכים - אויביו של רועה הנוצרים, כמפורט ביומני דוד הראובני.

רושם לא קטן מזה עורר שלמה מולכו בעל הנפש הסוערת (פקיד גבוה בממשלת פורטוגאל), שעבר ביעף את כל הארץ והטיף בהתלהבות עצומה לטובת הגאולה. שליח הגאולה הגיע עד צפת וזעזע בדרכו את כל הקהילות היהודיות. לבסוף נפגש עם דוד הראובני ויחד אתו התיצבו לפני שארל-קינט הוא קארל החמישי, אך זה סלק עד מהרה את שני היהודים ושם קץ לתכנית הצבאית של דוד הראובני, תכנית שהאירה לרגע את מבואות הגיטו החשכים...

בשנת 1666 מכריז עצמו שבתי צבי כמלך המשיח וגואל עם ישראל.

בין היזמה הצבאית של דוד הראובני ובין הכרזת הגאולה (בכוח המיסטי) של ש"צ, נשמע צעדו המדיני של דון יוסף נשיא. זה האחרון אמר לקבץ את נדחי ישראל למדינת ישראל, שצריכה היתה לקום על תילה בטבריה בהסכמת השולטן ובהתאם לפתווה (פסק דין דתי מושלימי) שניתנה על ידי המופתי הגדול של הקיסרות העותומנית.

לשם בירור הדברים, יש להקדים ולהסביר, כי דון יוסף נשיא, שנולד נוצרי כבן להורים אנוסים ונקרא ג'אן מיגז או ג'ון מיק, ניסה תחילה לפתור את הבעיה היהודית, מחוץ לגבולות ישראל. הוא הציע לקהילת ווינציה, להטות את זרם המהגרים היהודים, שנעו ונדו בארצות אירופה (אחרי גירוש ספרד) לאחד האיים, שהיו נתונים לריבונותה.

בן האנוסים ידע כבר את הטרגדיה היהודית. הוא אמנם, היה עוד מקובל כנוצרי בחברה והסתופף בארמונות מלכים ורוזנים, אך הוא שם לב לכל הגזרות, שהיו מתפרסמות בשערי העיר נגד המהגרים היהודים, אלה היו עוברים דרך אנוורס (אנטוורפן), עיר הנמל והסחר שעלתה ופרחה בימים ההם. לפיכך נתגלע סכסוך חריף בין מעמד הסוחרים ובין שלטונות האינקוויזיציה. הראשונים אמרו לתת מעבר חפשי וגם זכות ישיבה בתוכה "לנוצרים החדשים". והאחרונים התנגדו בכל תוקף והוסיפו מפעם לפעם גזירות קשות על אלו שכבר היו קימות.

ג'ון מיק, הוא דון יוסף נשיא לאחר זמן, שם לבו למערכה, שנתגלעה בין הרשויות הנוצריות, אך שתק והבליג. האציל הפורטיגיזי היה אז נוצרי מיוחס בחברת השרים והאצילים, שנהנו מזכויות רבות בקיסרות קארל החמישי. אציל זה ידע כבר, כי בעורקיו זורם דם יהודי וכי מוצאו מזרע היהודים.

הטרגדיה היהודית, הלכה ונחשפה לעיני בן האנוסים בכל מוראה. לטרגדיה זו צריך לשים קץ, אך בינתיים יש להזדיין בסבלנות וכוח הבלגה.

נסיון טריטוריאלי במאה השש עשרה

כדי להציל את ריינה בת דונה גרציה מידיו של דון פרנציסקו דה ארגון ברח ג'אן מיגיז עם ריינה לונציה, שם למד לדעת עד כמה גדול כוחה של הקהיליה הווינצאית במסחר וסבר, כי אם יציע לסינאט של ונציה, לתת מקום למגורשי ספרד ופורטוגל על אחד האיים שברשותה - בודאי תסכים קהיליה זו להצעתו. כי איך יתכן, שמדינה, אשר כלכלתה מושתתת על המסחר, תסרב לקבל אליה סוחרים, שחוללו רבות בשטח המרכולת?... ג'אן מיגיז לא האמין כי השנאה לישראל היא עצומה כל כך עד שבכוחה לאטום אזני מושלים להצעה שהיתה יכולה להיות סם חיים גם לראשי הקהיליה הוונציאית. ברם, תכנית ג'ון מיגיז לא זכתה לתשומת לב ונדחתה.

סרוב זה פקח את עיניו של ג'אן מיגיז. הוא הבין אז כמה גדולה ועמוקה האיבה ליהודים מצד הנוצרים וכי אין שום תקנה לישראל מחוץ לגבולות ארצו.

רק אז הבין, כי הפתרון לבעיית היהודים יכול להימצא רק בתחומי המולדת, בארץ ישראל. וכאן יש לראות את ההתחלה והמסד של הציונות המדינית.

צרפת ארץ מעבר לתורכיה

אחרי שתכנית ג'אן מיגיז נכשלה בונציה, הבין האיש, כי אין כל תוחלת בארצות הנתונות למרותה של הנצרות. עליו, אפוא, לחתור אל חופי תורכיה, כשם שעשו רבים מפליטי ספרד ופורטוגל. אולם, כיון שלא חיסל עדיין את כל עסקי משפחתו הגדולים והרבים הוצרך להשאר עוד לזמן מה באירופה הנוצרית, אך הבין שעליו להתרחק מגבולות שלטונו של קארל החמישי.

בימים ההם רצתה צרפת להרחיב את מסחרה מעבר לגבולותיה ולהעמיד סיגים לבת-תחרותה, ונציה. לפיכך ניסה הנרי השני מלך צרפת למשוך אליו את היהודים. לכן גם הרשה ליהודי מנטו לנסוע באופן חופשי בערים ולסחור כאות נפשם בצרפת וגם העניק להם זכויות מסוימות, כמפורט בספרו של יוסף הכהן.

לא יפלא אפוא אם ג'אן מיגיז, מבני "הנוצרים החדשים" עבר לצרפת. משם אמר לחסל את כל מסחר משפחתו באירופה ולמצוא לבסוף מקלט בטוח, בתוכו יחיה כרצונו...

לשם כך היה עליו לעביר תחילה את כל רכוש משפחתו מאנוורס, שהיתה נתונה למרות קארל החמישי (זה חמד תמיד את רכוש בית מנדס), אחרי כן צריך היה להדק את הקשרים בין כל הסניפים של בנק מנדס, המפוזרים באירופה ולחזק במיוחד את סניפי הבנק, שפתחו בערי התעשיה של צרפת: ליון ומרסיל. ההצלחה האירה לו פנים. עלה בידו, להגדיל את קשרי המסחר בין צרפת וכל ארצות המזרח הקרוב. בינתים התפתח הבנק מנדס בליון והפך להיות מכשיר כספי ניכר. השפעתו של "האציל" הפורטוגזי הלכה וגדלה ואישיותו נתפרסמה גם מחוץ לתחומי צרפת.

ולבנק מנדס (בליסאבון ובאנטוורפן) היתה מסורת פינאנסית מכובדת. הבאנק היה מלווה כספים למלכים, שנזדקקו לו. בזכות ההלוואות הצליחו לעתים לבטל גזירות קשות, שהוטלו על היהודים ועל האנוסים. אפילו קארל החמישי - הקיסר הגדול - שבגבולות מדינותיו "לא שקעה השמש", לא היה יכול לוותר על הסיוע הכספי, שהיה בידה של משפחת מנדס להושיט לו. לא ייפלא, אפוא, אם הבנק מנדס בצרפת הלווה גם להנרי השני 150.00 זהובים. סכום ניכר בימים ההם. הלוואה זו היתה במרוצת הימים מקור לסיכסוכים שנסתיימו באומברגו המפורסם, שדון יוסף נשיא, לא היסס לשים על כל הספינות אשר חצו את ים התיכון, ודגל צרפת מונף עליהן...

ג'אן מיגיז היה חוצה את אירופה לארכה ולרחבה לרגל עסקיו. שמו הלך וגדל מיום ליום. ושרי צרפת החלו רואים בו אדם המזרים הון למדינה ועוזר להגדלת היצוא שלה. כבודו של הבנקאי גדל גם בעיני המלך, עד שנעשה אחד מאנשיו, המספק כסף לאוצר המדינה בשעת הצורך.

לא עבר זמן רב, וג'אן מיגיז נתמנה כציר בקושטא, ובאמתחתו המלצות ממושלים שונים ומרבי המדינה. גם שם הצליח במהרה לקשור קשרים עם הווזירים, והפך להיות אחד מבעלי ההשפעה הגדולים בקושטא.

ג'אן מיגז נעלם ודון יוסף נשיא עולה על הבמה. בן האנוסים הצליח להעביר לאט לאט את כל רכוש משפחתו לבירת הקיסרות העותומנית. הוא הוציא אף את דודתו-חמותו מונציה (ביחד עם אחותה) וברוב פאר והדר הגיעה הגבירה לקושטא.

בינתים נתקרב ג'אן מיגיז אל השולטן בכבודו ובעצמו ונעשה לאחד מאנשיו הקרובים ביותר. השפעתו על השליט הלכה וגדלה והגיעו הדברים לידי כך, ששום דבר לא היה נעשה בקושטא מבלי שהאציל היהודי יתן את הסכמתו.

בבירת הקיסרות העותומנית, זרק מעליו שליחו של מלך צרפת את מסוה הדת הנוצרית, שהעיק עליו קשות, וחזר ליהדות בפומבי. צעד זה הסעיר אז את כל הצירים והמדינאים של מדינות אירופה, שהיו בקושטא. כולם מסרו דוחי"ם לשולחיהם על התגירותו של הבנקאי.

באותו זמן, התחיל דון יוסף, נושה את חובו ממלך צרפת. המלך שהתקשה בפרעון חוב גדול כל כך, היה דוחה את ציר השולטן בלך ושוב. לבסוף פקעה סבלנותו של דון יוסף והוא תפש את האניות, שהפליגו בחסות הדגל הצרפתי והטיל אומברגו על כל הסחורות, כדי לקבל בחזרה את כספו.

האומברגו נגד מלך צרפת נתקיים ב- 1568 באלכסנדריה, הסחורות הוחרמו לטובת דון יוסף נשיא, למרות מחאות הסוחרים. החוזה הקודם של 1535 (המבטיח את זכויותיהם של סוחרי צרפת ומשחרר אותם מבתי דין תורכיים ומערכאות הקיסרות העותומנית), הופר. הסעיף המיוחד, האוסר על כל "שופט, קאדי, סגנו או בעל סמכות אחרת לשפוט בעניינים פליליים, אזרחים או כל סכסוך שיכול להתגלע בין סוחרים ובין נתיני המלך" לא הגן עוד על סוחרי צרפת ורכושם הוחרם.

פעולת ההחרמה של דון יוסף נשיא נגד מלך צרפת, הכניסה בסך הכל 42000 זהובים. 16000 קבל הפשה, חוכר המיסים. יוצא אפוא, כי על חשבון 150.000 הזהובים נגבו רק 26.000. לפיכך נתקיים, כנראה, האומברגו עוד כמה פעמים. עד שנגבה הסכום בשלמותו. הדברים העלו את חמתם של צירי צרפת בתורכיה. וראוי להאריך במקצת בפרשת החוזים, כדי להסביר כהלכה את הסכסוך, שנתגלע בין צרפת ותורכיה.

החוזה הראשון של 1535 נחשב כתחילתן של הקפיטלציות. הוא אף החשוב ביותר בין החוזים. 19 סעיפי האמנה הנזכרת העניקו לספינות הצרפתיות זכויות מיוחדות, הספינות היו רשאיות להפליג במימי הימים העותומניים, לעגון בנמלים ובחופים התורכיים ולסחור ככל אשר ירצו בתורכיה.

הסעיף ה- 19 של אותו חוזה מחלק תהילות ותשבחות למלך צרפת. בקיצור אפשר לסכם: צרפת הצליחה, באמצעות החוזה האמור לקבל זכויות רבות לטובת סוחריה ונתיניה, אשר חיו בקיסרות העותומנית. אלה האחרונים, לא היו נתונים למרות החוקים העותומניים ובמקרה של משפטים וסכסוכים פעל לטובתם בית דין צרפתי, לפניו התדיינו הצדדים השונים.

עברית לשון מדינית

האומברגו, שהטיל דון יוסף נשיא על כל האניות, אשר הניפו את דגל צרפת הפר את החוזה המפורסם של 1535. הפרת החוזה היתה רצינית מאד. אלמלא חששה צרפת מפני תורכיה, היתה בודאי מכרזת עליה מלחמה. אך מכיון שקארל החמישי איים על צרפת, היתה זו מוכרחת להמשיך ולקים את בריתה עם תורכיה. לפיכך צריך היה מלך צרפת לבלוע את הגלולה המרה של דון יוסף נשיא ולבקש חוזה אחר - עליו יחתמו מחדש שני המעונינים, בכדי לקים את הסעיפים המחייבים את שני הצדדים.

הצעת החוזה נעשתה מיד אחרי הטלת האומברגו. מו"מ ארוך ומיגע, נפתח אז בין שתי המעצמות, שבסופו חתמו שני היריבים על חוזה חדש ב- 18 לאוקטובר 1569. חוזה זה נחשב בהיסטוריה של הקפיטלציות לאחד החוזים המפורסמים ביותר. החוזה נכתב עברית ונשאר מסמך מענין ביותר בתולדות ההסכמים. עליו באו חתימותיהם של דיבורג, ציר צרפת והווזיר של השולטן. החוזה תורגם לצרפתית ולתורכית, בכדי שצירי צרפת ושרי תורכיה יבינו את תכנו....

מתעוררת השאלה: מדוע נכתבה האמנה עברית - לשון, שלא היתה מובנת לשני הצדדים?

הסבר קצר על המאורעות יפיץ אור על כל הפרשה.

שליח מיוחד מטעם השולטן הופיע בחצר המלך הצרפתי ותבע את חובו של דון יוסף נשיא, הוא ג'אן מיגיז. הנתבע לא מהר לפרוע את חובו והצטדק, כי אין לאל ידו לשלם את החוב, כיוון שמהומות זעזעו את צרפת. כשהגיעה תביעה שניה בקש מלך צרפת חשבונות, המפרטים ומסבירים את ענין ההלואה, החשבונות הגיעו, אך החוב נשאר כמקודם. לבסוף ניתן "הסבר" לאי סילוק החוב:

דון יוסף נשיא היה יהודי בסתר "וליהודים לא היתה זכות המסחר מותרת בצרפת", לפיכך אין מלך צרפת, חייב לפרוע את חובו.

תשובה זו העלתה את חמתו של דון יוסף נשיא. היא, כנראה, לא הניחה אף את דעתו של השולטן. ופקודה ניתנה אז לעצור את כל אניות צרפת כאמור.

החרמת הסחורות, הפרה את האמנה הקודמת. צריך היה לערוך חוזה חדש - לפיו יוסדרו כל הענינים המסחריים והאזרחיים בין צרפת ותורכיה.

בגלל דון יוסף נשיא, הופר החוזה הקודם ומובן מאליו, שרצה להטביע את חותמו על החוזה החדש. לכן השמיט נשיא את סעיף 19, שבחוזה הקודם המכיל תהילות ותשבחות למלך צרפת. וביטל את הזכויות הרבות שהיו לצרפת. זהו חוזה שכפו אותו על צרפת ויתר על כן: הוא נכתב עברית. יש לראות כאן מגמה בולטת מצד דון יוסף לנקום באויבו, מלך צרפת, נקמת עלבונו כיהודי. לא חוזה כניעה בלבד, אלא דוקא בלשון היהודים רק כך נוכל להסביר מדוע נכתבה האמנה המפורסמת עברית.

במשך הזמן אבדה כנראה, תעודה זו. חקירותי המרובות בכיוון זה לא נתנו פרי בתחילה. מצאתי אמנם, כמה וכמה העתקות, אך קשה היה לסמוך על התרגומים ונתעורר גם חשד, כי לא הדייקנות או הקפדנות שלטו במלאכת התרגום. לא עלה על דעת שום מומחה, כי החוזה נכתב עברית...

חידת החוזה נפתרה, כשהצלחתי לחדור לאריכיון של משרד החוץ הצרפתי בפריס, אשר דלתותיו נפתחות בקושי ורק במקרים מסוימים. בין יתר המסמכים מצאתי באותו ארכיון את הפתשגן הנושא את המספר (Ms N. 2.956-T599 p.179 fol) תעודה זו נשלחה לפריס ב- 12 לנובמבר 1782 ע"י הרוזן סט. פריאסט ציר המלך בקושטא, אל סמונין מנהל הגינזך של עניני חוץ. תורגם מן המקור, שהנו בלשון העברית, ע"י דומינקו אוליברי, מתרגם ומליץ המלך באותה לשון. מועתק בדיוק משם בשנת 1783 ע"י האדון גוטפייר דה לה קיירון, כדי לקבעו בדו"ח של קונסטנטינופול...

והעתק מ...     וכן תרגום...

כאן באים 18 הסעיפים. לבסוף סעיף מיוחד, החוזר ומסביר שנית, כי החוזה המקורי נכתב עברית ותורגם וכן הלאה. ההבדל בין שני החוזים (הצרפתי משנת 1535 והעברי מ- 1569) שונים גם בתוכנם. השני כולל רק 18 סעיפים, ואילו בראשון 19. הסעיף האחרון, המחלק תהילות ותשבחות למלך צרפת, נעלם. גם הזכויות של צרפת צומצמו.

רוב ההיסטוריונים, שכתבו על דון יוסף נשיא, לא ידעו על מציאות החוזה המפורסם, שנכתב עברית, ולא יכלו גם להעריך כראוי את המסמך החשוב, שקצץ בזכויות צרפת, אף לא היה בידם להשוות את שני החוזים ולעמוד על ההבדל ביניהם.

נצחונו הגדול של דון יוסף נשיא, נרשם על ספר דברי הימים לבית נשיא, ברם גם הספר אבד.

רושם החוזה העברי

הראשון, שהעריך את חשיבות החוזה העברי (אחרי שנתגלה מחדש) היה הפרופיסור י. קלוזנר. בשני מאמריו, שנדפסו ב"דאר היום" (1936) הסביר את ערך התגלית.

וגם בספרו "כשאומה נלחמת על חרותה" (הוצאה שלישית) מקדיש הפרופ' קלוזנר מקום מכובד לתולדות החוזה שלנו ומציינו "כתגלית גדולה". גם יתר העתונים הרחיבו את הדיבור על תעודה זו וגוללו לפני הקוראים - באותה הזדמנות - את תולדות דון יוסף נשיא, לאור החקירות החדשות.

ר' שלמה רוזאניס ז"ל, ההיסטוריון של יהודי תוגרמא, הגדיל לעשות. הוא סיפח ציון מיוחד לספרו, בכדי לתת מקום נרחב לדיון על החוזה, בו תרגם קטע מן המגילה לשם הסברת הפרשה כולה וגם צילם את העתק החוזה (שבא בספרנו, ע' 176) והסביר לקוראים את חשיבות התגלית.

ר' יעקב ברמן מכניס בחיבורו, המוקדש להיסטוריה של יהודי צרפת, את חוזה 1569 ומציין, כי העברית הפכה לשפה דיפלומטית במאה השש עשרה. וכן עשה מר גלנטה, הפרופיסור להיסטוריה בקושטא (מחברן של כמה וכמה עבודות מענינות, הנוגעות ליהודי תורכיה), הפרופסור מיסטנבול כותב בספרו "מסמך משונה יחיד בהיסטוריה, כך הוא החוזה של 1569, שנחתם בין סלים השני ושרל התשיעי מלך צרפת - תעודה זו הנה יצירת דון יוסף נשיא וכתובה עברית. היא נשארה עד 1782 בארכיונים של הצירות הצרפתית".

שואת אנקונה

המלחמה, שהתנהלה בין בית נשיא ובית בורבון, לא היתה הראשונה. קדמה לה מערכה אחרת, שהרעישה בזמנה את כל תפוצות ישראל. כבר הסברנו במקצת את עצמתו של דון יוסף נשיא, בקושטא. השפעתו במערכות השולטן הלכה וגדלה, למורת רוחם של כל צירי המעצמות הנוצריות. כמה מכתבים מענינים שנתגלו ע"י פרופיסור גלנטה, נותנים מושג מכוחו ועוצם שררתו של הנסיך היהודי ומסבירים את התערבות השולטן לטובת היהודים, כשנתבע לכך ע"י דון יוסף נשיא ודונה גרציה.

באחת מן האגרות הללו, פונה השולטן אל הבי של סמנדריה (עיר בסביה על חוף הדנובה - היתה מרכז מסחרי) ודורש ממנו לחקור כיצד אבדו ששת האנשים, שהיו בשרות דונה גרציה ועברו לרגל עסקים בארצות הבלקן.

אגרת אחרת נשלחה אל הבי של נקסוס, ולא רק אל הביים, שהיו כפופים למרות השולטן נשלחו צווים ופקודות. אף לקהיליה הוויניצאית נשלחה אגרת נמרצת בצורת אולטימטום, מאת השולטן, בדרישה לשחרר את דונה גרציה ביחד עם כל רכושה. ולבסוף התערב שליט תורכיה לטובת דון יוסף נשיא, גם בענינים שבינו לבין צרפת, עד שהוחזר לדון יוסף הכסף המגיע לו מן הכתר הצרפתי.

בימים ההם כיהן האפיפיור ברומא פאולוס הרביעי, המכונה, המטורף הוא ציוה להעלות באש את משכנות ישראל. אך גזירה זו לא הוצאה לפועל. לבסוף ניתך כל קצפו של האפיפיור על האנוסים באנקונה. בעיר זו, נמצאו כמה מאות מרננים, שנסבלו ע"י האפיפיורים הקודמים. ב- 1555 נאסרו כל בני עדת האנוסים, רכושם החרם והם עצמם נידונו לשריפה והועלו על המוקד.

אסון אנוסי אנקונה זעזע את כל תפוצות ישראל. חרדת מות עברה בקהילות. כולם קמו כאיש אחד ורצו להציל אנשים חפים מפשע, לעלות בלהבה השמימה...

בראש ובראשונה, נתבקש השולטן, להתערב לטובת האומללים של אנקונה. בתשיעי למרץ 1556, הורצה אגרת אל פאולוס הרביעי - בה נתבע לשחרר את היהודים ולהחזיר להם את רכושם. אחרת יתנקם השולטן בנוצרים החיים בקיסרות העותומנית.

מעשה זה הבאיש את ריחו של פאולוס הרביעי גם בעיני נוצרים רבים. שלא יכלו לסלוח לו על מעשיו האכזריים, מעשים שהעטו גם חרפה על הכנסיה כולה.

כמה מלומדים נוצרים, ניסו אח"כ ללמד זכות, על הפעולה האכזרית של האפיפיור. ומשלא עלתה בידם, החליטו להכחיש את כל הענין המחריד כאילו לא היה.

במאה ה- 19 פרסם הכומר ציזר גריבלדי את חיבורו - un asserto autadate Sotto paolo iv, בו הוא מתאמץ להוכיח, כי שרפת 24 הקדושים לא נתקימה. אך קל מאד להוכיח את ההיפך, על יסוד מקורות רבים, המאשרים את מעשה האכזריות.

ראשית, אפשר להסתמך על מכתבי השולטן אל פאולוס הרביעי. אף שורותיו של ר' יוסף הכהן (בן דורם של קדושי אנקטנה), בספרו "עמק הבכא", הקוראות לנהי ולמספד, הן עדות מזעזעת למה שקרה.

סופר אחר, המתאר כיוסף הכהן את צרות ישראל, הנו גדליה איבן יחיה. הוא מביא בספרו "שלשלת הקבלה" את הסיפור המזעזע של שרפת 24 הקדושים.

מחקר על קדושי אנקונה פרסם מר זונה בכתב העת הצרפתי במאמר זה מתברר, לפי תעודה נוספת, כי שרפת 24 הקדושים היתה עובדה היסטורית. וזונה מסביר גם, את פרשת יעקב מורו, סוכן בית מנדס. אומלל זה לא יכול היה לשאת את העינויים הנוראים וזרק עצמו מבעד לחלון. לפיכך אין מוצאים את שמו של יעקב מורו בין הנשרים ואף לא בין הניצולים.

בכתב יד זה, מתאשרת באופן ברור, השואה שירדה על היהודים באנקונה. מכל התעודות מתברר, כי האפיפיור חילק את כל הנאשמים בכפירה, לשנים. א. היהודים ליוואנטינים. ב. מרנים פורטיגזים. הראשונים שוחררו וקיבלו אפילו את נכסיהם (נכסים אלה לא יכלו לעבור לכנסיה, לצערם הרב של כהניה), אך האנוסים, הנחשבים כמומרים המקיימים את האמונה היהודית והם בבחינת כופרים - דינם למות.

האגרת מביעה תשואות חן לשולטן, המבטיח לשמור יפה על זכויות הנוצרים הסוחרים בארצות הקיסרות העותומנית ומסיימת בתקוה, שכל הנכרים יקבלו עליהם במהרה את דת ישו (הסיום המקובל באגרות הנשלחות למלך שאינו נוצרי). האגרת מוסיפה ומבקשת יחס טוב יותר לנוצרים שבמזרח וביחוד לפרנציסקאנים של הר ציון, אשר סבלו עלבונות רבים וגורשו אפילו ממנזרם.

מלחמת דוד וגלית במאה השש עשרה

אחרי שכל ההשתדלויות להציל את יהודי אנקונה עלו בתוהו, צריך היה לפעול פעולה נמרצת, כדי לשלם לאפיפיור כגמולו. אז הכריזו דונה גרציה ודון יוסף נשיא, מלחמה על פאולוס הרביעי. בפעם הראשונה בהיסטוריה הגלותית מתיצבים יהודים בשער ומגינים על עצמם קבל עם, תחת להריע בקול שופר ולשבת בתענית, כדי להעביר את רוע הגזרה, כמנהגם. תכנית מלחמתית נערכה אז במטה הראשי, ששכן בארמונו של נסיך נקסוס, בבל וודר, על חוף הבוספור. לפי תכנית זו צריך היה להכניע את פאולוס הרביעי ויועציו באנקונה באמצעים יעילים, שרק מדינה, מוקפת גבולות ממשיים, משתמשים בהם.

בפעם הראשונה בתולדות הגלות מתקוממים יהודים כנגד רציחות ונוקטים באמצעים מלחמתיים, במקום קינות ותחינות.

חרם הוכרז אז על אנקונה ועל חופה הטבעי, שהיה נוח מאד למעגן אניות. כל הצי של דון יוסף נשיא וכל האניות היהודיות, הקשורות עם סוחרים יהודים, צריכם היו להפליג לפיזארו.

נשאלת, אפוא, השאלה: מי היה יכול להכריז על החרם האמור, כדי להטות את כל האניות לעבר נמל אחר? (להחרים את אנקונה לטובת פיזארו). הכרזה כזאת או צו לחרם, יכולה לקיים רק ממשלה השופכת את שלטונה על מדינה בגבולות המסוימים. ממשלה זו יכולה לחוקק חוק במסגרת התחוקה, כדי להוציא לפועל את החרם. ממשלה כזאת, לא היתה לדון יוסף נשיא ולדונה גרציה. לפיכך נזדקקו השנים לבית דין של רבנים, שסמכותו מוכרת בתפוצות ישראל. בין דין זה נתבקש להכריז על החרם, שאפשר יהיה להטותו נגד אנקונה.

בית ישראל נתפלג אז לשנים: קהילת פיזארו והנספחים אליה עודדו את החרם, אך יהודי אנקונה והקרובים אליה התנגדו לו ודחוהו בשתי ידים.

יהודי פיזארו, שרצו לקיים את החרם כהלכה, חשבו שעירם תלך ותגדל ע"י ירידת אנקונה. העיר תמשוך אליה את כל אניות המסחר, שהיו עוגנות באנקונה, והיהודים הנעים ונדים יוכלו למצוא מקלט בפיזארו.

יהודי אנקונה חששו פן יעלה החרם את חמתו של פאולוס הרביעי ועי"כ יחריף המצב יותר ויסכן מאד את מצבם של היהודים בכל הערים הנתונות למרותו של האפיפיור.

פילוג זה, גרם גם לפרוד הלבבות ונתעוררה מחלוקת קשה. כמה מן הרבנים, לא רצו להכיר בחרם וסרבו לתמוך בו. דון יוסף נשיא נכנס רגע במבוכה, אך מיד נקט באמצעים נגד מפירי החרם. לצידו עמדו ר' יוסף קארו (הסתופף זמן מה בארמון דונה גרציה) ור' משה מטראני מישיבת צפת. שני המאורות הגדולים העריכו כראוי את מלחמת דון יוסף נשיא ולא היססו אפילו רגע לתמוך בו.

החרם נתן את אותותיו באנקונה. העיר שותקה והמסחר נדם. בחוף לא עגנו יותר אניות והמצב הכלכלי היה בכל רע.

הסינאט ובעלי הסמכויות העירוניות, ניסו לשדל את פאולוס הרביעי, שישנה את דרכו וירפה מן היהודים, "המכניסים רוח חיים למדינה", אך הכל היה לשוא.

ברם, פיזארו לא יכלה למלא את מקום אנקונה. חופה לא היה מן המשובחים והעגינה בו היתה קשה. רבי החובלים והסוחרים, קימו בקושי את החרם ולא ברצון ויתרו על אנקונה. בינתים נודע, כי שלמה בינסניור, המכונה יוסף הדרה, הכניס בסתר אניות (שפניהן היו מועדות לפיזארו) לאנקונה.

ידיעה זו הכניסה מבוכה בישראל וגבולות החרם נפרצו. לפתע מת פאולוס הרביעי. ועל כסאו עלה פיוס החמישי. בשנאתו אל היהודים לא היה זה האחרון שונה מן הקודם, אך בינתים רפתה המלחמה הנטושה. ראוי בכל זאת לציין, כי תכנית הכרזת המלחמה והמערכה עצמה, גרמו לשינוי ערכים בקהילות ישראל.

דון יוסף נשיא "נסיך נקסוס, מושל האיים ובעל ים התיכון"

עם מות השולטן סולימן המפואר (1566) עלה בנו סלים על כסא המלוכה. עם עליתו גברה השפעתו של דון יוסף עשרת מונים. באחד הטקסים המפוארים בשער העליון - אחרי "נשיקת היד" שנתקימה קבל עם - במעמד כל הווזירים ושרי הצבא של הקיסרות, הכתיר השולטן את דון יוסף נשיא כ"נסיך נקסוס ואיי הציקלדים" (אנדרוס, פרוס, אנטיפארמס, מילו, סירא, סנטורין - בס"ה 12 איים, שהחשוב ביניהם היה נקסוס).

6000 דוקאטים היה צריך הנסיך היהודי לשלם לאוצר השולטן תמורת המסים והארנוניות, שהיה רשאי לקבל מאוכלוסית האיים.

בן האנוסים, שהיה נע ונד ממקום למקום, לבקש מקלט, ונרדף על ידי שלטונות האינקוויזיציה באכזריות, הצליח כעבור ט"ו שנים (מיום הגיעו לקושטא), להיות אחד מן המושלים בעלי ההשפעה הגדולים ביותר בבירת תורכיה, עם שנים עשר איים בתחום שלטונו. את גדולת דון יוסף נשיא מפאר ומשבח ר' משה אלמושנינו בספרו ודבריו מתאימים לתאור המזדקק גם כן לפרשת גדולתו של הנסיך היהודי.

מימי חורבן המרכז המדיני בארץ ישראל לא ידעה ההיסטוריה היהודית להצביע על כוח עצום כל כך, שנתרכז בידים יהודיות. היו אמנם בארצות הגלות השונות, כמו ספרד וכדומה, יהודים, שהצטיינו בכשרונותיהם המעולים ושרתו במשרות גבוהות. ר' חסדאי איבן שפרוט ור' שמואל הנגיד היו בעלי השפעה עצומה בחצר המלך, אך השפעתם נצטמצמה במקום ובזמן. בה בשעה שדון יוסף נשיא, מלא תפקיד עצום ומכריע בקיסרות העותומנית הגדולה והרחבה, עד שגם מעצמות אירופה חרדו מפניו ומושליהן בקשו לא פעם את עזרתו.

דון יוסף נשיא שלח את נציגיו לאיי הציקלדים. אלה שלטו שם בשמו ופקודות שונות נחתמו בגושפנקא של הנסיך היהודי.

אחת התעודות הניתנת בזה מצאנו בפריס. בה מדובר על שלטונו של הנסיך היהודי ומובאת החותמת של "מושל האיים ובעל ים התיכון".

שאר התעודות והמכתבים שנמצאו בארכיונים השונים (ורבים עדיין מונחים כאבן שאין לה הופכין בארכיונים) נותנים מושג נאמן מכוחו והשפעתו של דון יוסף נשיא בשער העליון.

השולטן בדרך קיסר פרס

מתן "טבריה ושבע ערי הפרזי אשר סביבותיה" לדון יוסף נשיא הנו פרק ידוע ומענין. רוב ההיסטוריונים העמידו על נס את החסד, שגמל סולימן המפואר (והוכר אח"כ גם ע"י השולטנים סלים ומוראד) לידידו היהודי, שישב בשער המלך.

יוסף הכהן, הרופא מאוויניון ובן דורו של דון יוסף נשיא, כותב בספרו "עמק הבכא" (ע' 145):

"ויבוא דון יוסף הנשיא בתוך היוצאים מכור הברזל מפורטוגאל פיררה וישב שם ימים אחדים וילך משם תוגרמתה וימצא חן בעיני שולימאן המלך ויאהבהו מאד. ויתן לו המלך את חרבות טבריה ושבע מערי הפרזי אשר סביבותיה ויתנהו לשר ולקצין עליהן בעת ההיא. וישלח דון יוסף שמה את ר' יוסף בן אדרט משרתו לבנות את חומות העיר וילך וימצא גם הוא חן בעיני המלך ויתן לו 60 אספרי (מטבע תורכית) דבר יום ביומו" וכו'...

המשך הדברים מתאר לנו איך התנהלה העבודה בטבריה, וכיצד החלו בהקמת החומות. שורות הדומות במקצת לתאור הקמת חומות ירושלים בימי נחמיה. לבסוף מספר לנו הרופא מאווניון, איך קם "השריף הישמעאלי" (ר"ל ערבי) והחל להטיף למרד. פרצה אז שביתה, וכל העבודה נפסקה.

תאורו של יוסף הכהן מעמיד לפנינו תמונה ברורה. דון יוסף נשיא, נסיך נקסוס, מושל האיים, בעל ים התיכון ולבסוף מלך קפריסין, אמר להקים את סוכת דוד הנופלת, באמצעות המדינה היהודית, שצריכה היתה לקום על חוף הכנרת.

גם תכנית מעובדת כהלכה היתה קימת כבר. לפי אותה תכנית צריך היה לנטוע עצי תות במדינה היהודית ולגדל תולעי משי, לפתח תעשיה מיוחדת ולהתחרות בונציה, שעמה היו לנסיך דין ודברים. אף בתי חרושת לטוית צמר (קשורים עם גידול צאן), עמדו להקים לפי התכנית בטבריה. צמר, שצריך היה לעלות בטיבו על צמר פורטוגל וספרד.

ציר צרפת בקושטא, פטרמול כותב אל חברו דה בואסטייה בענין דון יוסף נשיא: "למיק (יוסף נשיא) ניתן הרשיון מאת האדון הגדול באישורו של השולטן סלים ובנו מוראט. רשיון זה מאפשר לו לבנות עיר למטה מצפת על חוף ים כנרת. שם יוכלו לגור יהודים בלבד"... "כמו כן אומר הוא להכריז עצמו כמלך היהודים לפיכך דורש הוא בתוקף את כספו".

שסנאו מזכירו של ארמון מוסר את אותם הדברים בספר המסעות. גם נוסעים אחרים, שעברו את כל המזרח הקרוב והתעכבו בא"י, מיחדים את הדיבור על הכרזת טבריה כמדינה יהודית.

על הלך הרוח בקרב היהודים יכולים אנו ללמוד ממכתבה של קהילת קורי (איטליה), שגילה הפרופיסור קאופמן. כל העדה הקטנה, שמנתה רק 200 יהודים, החליטה לעלות ארצה. יהודי קורי שמעו על הנס הגדול, שנתרחש לישראל. לפיכך רוצים הם לחונן את עפר ארץ האבות ולשים קץ לחיי הגלות.

חברי קהילת קורי כותבים באותו מכתב, כי רובם ככולם הנם בעלי מלאכה ונפשם יוצאת לארץ אבותיהם. לפיכך משבחים הם בוקר, ערב וצהרים את ריבון העולמים, ששלח להם את המושיע השר דון יוסף, הפועל לטובת עמו למען הגאולה. הם בחרו ב"כ שעליו הוטל לארגן את העליה. האחרים קיבלו עליהם את התפקיד להשיג אמצעים למימון הנסיעה. נראה, אפוא, כי ענין טבריה עשה רושם חזק בעולם היהודי. הבשורה גרמה להתלהבות עצומה בתפוצות ישראל. קהילות עמדו להתחסל ולעלות ארצה. שמם של דונה גרציה ודון יוסף נשיא נתפרסם בכל רחבי הקיסרות העותומנית ומחוצה לה והיה לתהילה ולתפארת. נדמה היה לרגע, כי פעמי הגאולה כבר נשמעים בכל תפוצות ישראל. הקהילות היהודיות, המפוזרות בכל רחבי הקיסרות העותומנית, ידעו מזמן על כוחו והשפעתו של דון יוסף נשיא בחצר השולטן. גם עשרו הרב היה מפורסם ברבים. אניותיו חצו את הים התיכון ומעל תורנן התנוסס לתפארת הדגל הנערץ של הנסיך היהודי עם סמל "גור אריה יהודה". הכל חכו לספינות הללו, שעליהן צריכים היו העולים להפליג ארצה.

לפי התכנית עמדו פזורי הגולה להתכנס בטבריה ובערי השדה. מלכות דוד תקום אז מחדש בחסותה של הקיסרות הכבירה. ראש הקיסרות, השולטן, שפתח את שערי ארצו לפני מגורשי ספרד (הכונה לביזיד השני). וסולימן המפואר הולך בדרכי כורש מלך פרס, ואומר לקבץ נדחי ישראל בא"י. לא גרץ ולא דובנוב, מיחסים חשיבות גדולה לישובה של טבריה במאה השש-עשרה. הם אינם סבורים, כי היה שם נסיון להקים מדינה יהודית - מדינה שצריכה היתה לקבץ גלויות. אף ברסלבסקי אינו מעריך כראוי את המקורות המעידים על נסיון מדיני חשוב.

לדבריו, אין התעודות שבידינו מספיקות להוכיח, כי באמת נתכוון דון יוסף נשיא להקים מדינה יהודית בגליל.

עמדה שלילית זו, לגבי תכנית המדינה היהודית של דון יוסף נשיא, מחייבת אותנו לברר יותר את הפרשה האמורה ולפזר ככל האפשר את הערפל, הפרוש על פרשת הנסיך היהודי מושל האיים.

ההיסטוריה היהודית נתאכזרה במקצת על בן האנוסים. איש זה שהיה חלק מחייו נוצרי שלא באשמתו עבר ליהדות בהיותו כבר גבר בעמו. עד אשר לא נתיהד, לא היה יכול לקיים את מצוות התורה. הספרות היהודית מזכירה אמנם, את פרשת דון יוסף ומציינת אותו לעתים קרובות לשבח, אך פרקים רבים מחייו לוטים בערפל והספק מרובה בהם על הודאי. לא נשמרו כל התעודות, המכתבים והאסמכתות הנוגעים לאותו פרק. ספרים רבים וכתבי יד הלכו לאיבוד במרוצת הזמן. עד שאין אנו יודעים אפילו בדיוק מתי נולד דון יוסף נשיא ומוכרחים להסתפק בהשערה (ראה לעיל).

מקורות זרים לא נתגלו במידה ניכרת. והמעט, העומד לרשותנו, הוא מן הארכיונים הצרפתיים, המשמיצים עפי"ר את שמו של דון יוסף, כי גילה יד חזקה ביחסיו עם צירי המעצמות הזרות. לא יפלא אפוא, אם רוב האגרות שכתבו צירי צרפת למלך, מלאות זעם ודברי חרפות וגידופים כלפי היהודי. הצירים גם העלילו עליו עלילות שונות, בכדי לשים קץ להשפעתו אצל השולטן. גרץ מושפע כנראה, מן התעודות הללו ומצייר את דון יוסף נשיא כרודף שררה ובעל יצרים. גם אם נסמוך על תעודות אלו בלבד, ניווכח, כי דון יוסף חשב לעשות את טבריה ל"מרכז מדיני לישראל ואמר להניח כתר מלכות על ראשו", אך בשום פנים אין לומר, כי מצאנו כבר את כל התעודות הנוגעות לענין זה ולאישיותו של דון יוסף בכלל.

כשם שגילוי החוזה של 1569, שנכתב עברית, מפיץ אור על פרשה נעלמת הן בחיי דון יוסף והן בדברי ימי הקפיטלציות, כן הביא פרסומם של מכתבי הקיסר קארל החמישי לאחותו לפתרון הבעיה מניין קיבל זה כספים לניהול מלחמותיו. ונתברר, כי בנק מנדס סיפק לו את הממון הנדרש. קרוב לודאי, כי תעודות אחרות, מונחות עדיין בארכיונים שונים וצופנות בחובן סודות נעלמים על דון יוסף נשיא, חייו ותכניותיו. מר ברסליבסקי מתמרמר במאמרו הנזכר על כי לא נתגלו לנו תעודות נוספות ושאפילו הפרופיסור גלנטה, "הקרוב למקורות תורכיים" מפגר בגילוי חדשות.

האמת ניתנה להאמר, כי ההיסטוריון של יהדות תורכיה, לא נזדקק לפרשת דון יוסף נשיא באופן ישר ורק בדרך מקרה (כפי שהוא מציין) מצא כמה תעודות מענינות, הנוגעות לאישיותו של נסיך נקסוס. המחקרים העברים על דון יוסף נשיא לקויים אף הם בחסר. המונוגרפיה של הפרופ' קלוזנר אשר נכתבה עוד לפני 40 שנה עשתה רושם גדול בימים ההם. ואכן יש בה הערכה נתונה של האיש ופעלו, אך ברור, שהיא חסרה את המסקנות של התגליות האחרונות.

גם ר' בן ציון כץ נחשב בין הסופרים הראשונים, שנתפשו לאישיותו של נסיך האיים, וכתב עליו דברים מענינים. לפי כמה שנים נתפרסם ספרו של ד"ר יום טוב בטו, בו מנסה המחבר לתאר לפני הקורא את פרשת חייו של השר היהודי, שחי בארמונו בבל וודר על שפת הבוספור בגרמנית נתפרסם ב- 1895 ספר חשוב על דון יוסף נשיא מאת ד"ר מ. א. לוי. ספר זה הנו אחת העבודות הרציניות שנכתבו על השר היהודי, מעט המחזיק את המרובה.

פרקים חשובים על דון יוסף נשיא מוצאים אנו בספרו של ר' שלמה רוזאניס ז"ל, שהקדיש מקום רחב לאיש ולמפעליו. אף מר ברזליבסקי פרסם מאמר רציני ב"ציון" ושני ב"ארץ כנרות".

בצרפתית יש החוברת של פרופיסור גלנטה ושל כרמולי וספרו של כותב הטורים הללו (י"ל בשנת 1936).

באנגלית הופיע לא מזמן ספרו של ההיסטוריון ססיל (בצלאל) רוט, שלא הגיע עדיין לידי.

מחקר כולל ומקיף את חיי דון יוסף נשיא לא נכתב עוד בעברית. ודונה גרציה מנדס, היא חנה נשיא, נשכחה. מה הפלא אפוא, אם הפרק המזהיר של הקמת טבריה כמרכז מדיני - כתחילתה של המדינה היהודית - לוטה בערפל? אך מתוך הערפל של מכמני הדורות עולה אורה של טבריה ההיסטורית - היא אחת מ- 4 הערים הקדושות שאיכסנה את הסנהדרין ובה נעשה הנסיון המדיני החשוב לפני 4 מאות שנה.

לנסיון זה נקדיש את החלק השני של מאמרנו.

טבריה בירת ישראל במאה השש עשרה

כבר נגעתי בפרשת טבריה בפרק הקודם והבעתי את דעתי, כי בניתה מחדש היתה מתוך כונה ברורה לעשותה מרכז מדיני של מדינת ישראל מחודשת. אנסה לבסס דעה זו על יסוד המקורות אשר בידינו. ר' יוסף הכהן, הרופא מאוויניון, מספר לנו בספרו עמק הבכא, איך נבנתה טבריה, כיצד החלו בבנינה וכו'... באותו פרק מסופר גם על החומה, שנבנתה מסביב לטבריה, על עצי התות שניטעו, בכדי לגדל תולעי משי ולהקים שם מרכז תעשיתי חשוב ועל גידול צאן לתעשיית צמר. תכניות כאלה לא הונחו ביסודה של אף אחת מן העליות הקודמות של יהודים לארץ. גם על השביתה, שהוכרזה אחרי התעמולה אשר נהל "השריף" אנו מוצאים באותו פרק.

שריף זה הזעיק את "יושבי הארץ" וקרא באזניהם: "אל תתנו לבנות את העיר הזאת, כי מרה תהיה באחרונה; כי מצא מצאתי כתוב בספר עתיק יומין כי בהבנות העיר אשר שמה טבריה, תאבד אמונתנו והיינו חטאים"

דברי השריף עשו רושם והשביתה הוכרזה. שביתה זו גרמה להתערבות הפשה של דמשק. הוא תלה את השריף ונושא כליו והעבודה חזרה ונמשכה. בנין טבריה נסתיים ב"כסלו בשנת חמש ועשרים ושלש מאות וחמשת אלפים"

נבדוק מחדש את הנתונים:

א. בנין החומה מסביב לטבריה, מזכיר את בנין החומה בירושלים בימי נחמיה. ואם קיבל דון יוסף נשיא את טבריה, כשם שקיבל את האיים הציקלאדיים - כאשר טוען מר ברסלבסקי - לשם מה צריך היה להקים חומה על חוף כנרת?

שום מרכז יהודי בארץ (בימי שליט מבית עותמן), לא ניסה להתבצר גם שום אי (מ- 12 האיים) שניתן לנסיך היהודי לא הוקף חומה ואוכלוסיתו לא נקראה לביצורים.

אליבא דאמת, צריכה היתה החומה לא רק להגן על המדינה היהודית אלא גם להפגין את שלטון ישראל.

ב. בשום מרכז יהודי בארץ לא תוכננה כל תכנית להחיאת המולדת כמו בטבריה. וכל הסותרים את הדעה, כי דון יוסף פעל מתך הכרה ברורה להקים מדינה יהודית, אינם שמים לב לעובדה, כי לא בצפת ולא בחברון, לא נעשה שום נסיון לנטוע עצי תות ולגדל תולעי משי וכו'...

ג. איך להסביר את ענין השביתה הערבית, שלא פרצה לא בירושלים ולא בשום מקום אחר, עת החלו היהודים לבנות בתים ולהקים מוסדות? השביתה הערבית הראשונה פרצה בטבריה דוקא, כיון שהערבים לא התנגדו מעודם למרכז רוחני בצפת או בחברון, אך הם התקוממו, או יותר נכון הוסתו נגד מרכז מדיני. השריף נהל תעמולה בקרב הישמעאלים (הערבים) והצליח "להסביר להם את הסכנה, הנשקפת לעיר, אם תבנה החומה. החומה היתה סמל העצמאות לשם הבלטת הסכנה והדגשתה מסתמך השריף על כתב יד "עתיק יומין", כמפורט ב"עמק הבכא".

ד. בנין החומה נגמר בכסלו והזכיר את נס חנוכה. מה, שהלהיב ביותר את היהודים, שהאמינו בתקומת טבריה וקיוו לכך בכל מאודם.

ה. ברסלבסקי טועה בהשוותו את מתן טבריה למתת איי הציקלאדים. בשביל אלה צריך היה דון יוסף נשיא, לשלם כך וכך אלפים ולשולטן - תמורת המסים, שגבה לטובתו, אך תמורת טבריה לא שלם מאומה. הנ"ל, מסתמך אמנם על הנוסע (פנטיליאו דה אבירו) הכותב: "שמעתי מאי אלה יהודים פורטוגזים איך שיהודיה פורטוגזית, אשר ברחה ממלכות זו, ברכוש גדול וע"י זה נעשתה לבעלת כח ועצמה ושמה גדול במדינות הללו, קנתה את עיר טבריה זו מאת התוגר", - ברם, לדעתי אין ליחס חשיבות לדבריו של הנוסע הפורטוגזי, הכותב לפי השמועה (אגב, אף הוא מתאר את מתן טבריה או קנית טבריה, בלשונו כצעד משיחי) ויש להתפלא על מר ברסלבסקי, הפוסק הלכה בענין טבריה על יסוד מקור מפוקפק של איזה נוסע פורטוגזי ומבטל תעודה של ציר צרפת פטרמול שמתפקידו היה לעקוב אחרי דון יוסף נשיא ולהודיע על כך למלך צרפת. וציר זה כותב מפורש: "אותו מיק (הוא דון יוסף קודם שנתגיר), קבל רשות מן האדון הגדול (הוא השולטן, המתרגם) שנתאשר ע"י שולטן סלים ובנו שולטן מוראד לבנות את העיר טבריה מלמטה לצפת על חוף ים כנרת. בעיר זו יוכלו לגור רק יהודים... שם רוצה האיש להיות מלך היהודים" וכו'.

ברור, שתעודה רשמית זו היא בת-סמך לאין ערוך יותר מ"שמועה" של נוסע פלוני. על יסוד כל האמור אנו מניחים, כי דון יוסף נשיא ודונה גרציה לא שילמו מאומה לשולטן תמורת טבריה. להיפך, השולטן היה מוציא 60 אספרי ליום כדי לשלם ליוסף בן ארדוט - נושא כליו של דון יוסף - שהיה מפקח על בנין טבריה - מאורע המזכיר אף הוא את פרשת נחמיה בן חכליה, שהיה שר למלך פרס ובתור שכזה נשלח ירושלימה להקים את חומת ציון.

ו. יש הטוענים נגד דון יוסף נשיא, שלא התיחס ברצינות לתכנית טבריה. אחרת, היה מבקר אותה ונשאר לחיות בה. טענה זו אינה עומדת בפני הביקורת. דון יוסף נשיא, לא היה יכול לעזוב את קושטא. מתנגדיו בשער העליון היו מרובים ועל שונאיו נימנו כל צירי המעצמות האירופיות. הם היו מאושרים לראותו מתרחק מקושטא ובאים לקטרג עליו ביתר עוז. ואילמלי נסע לטבריה, לא רק שהשפעתו היתה מתמעטת בעיני השולטן - אלא גם תכנית טבריה עלולה היתה להתבטל. אף פעולותיו של דון יוסף נשיא, לטובת קהילות ישראל אצל השלטונות רתקה אותו לקושטא.

ז. אף המקורות הזרים, שהזכרנום לעיל משלימים את התמונה ומצביעים על תכניתו של דון יוסף נשיא "להיות מלך בטבריה", בהתאם לרצון השולטן. בענין זה נכונה היא תפישתו של הפרופיסור קלוזנר, המסביר בספרו "כשאומה נלחמת על חרותה" כי תכנית מדינית וכלכלית שלמה עמדה לפני דון יוסף נשיא בגישתו לבנות את טבריה.

בקטרוג על דון יוסף נשיא מצדדים שונים נאשם האיש בהרפתקנות. בבגידה, ברדיפה אחר בצע וכו'...

עוד גרץ ביקר את דון יוסף נשיא וציין, כי הוא סגר את בית דפוסו "אשר גרם לו הפסדים". ידיעה זו שאב ההיסטוריון מפטרימול ציר צרפת ובאותה שעה הבליט את עבודתו המסורה של הנסיך לטובת תלמוד תורה. למטרה זו פזר האיש כסף תועפות. לפיכך קנה גם כתבי יד רבים והדפיסם על חשבונו. על יסוד העובדות הללו, מסכם גרץ ואומר: נסיך נקסוס היה יהודי חרד לדבר ה', אך הוא לא ידע "להגדיל תורה".

בנקל אפשר לסתור גם הנחה זו: לא יתכן כי האיש פתח בי"ס לילדי ישראל; קנה כתבי יד ופרסמם בדפוס על חשבונו ובעת ובעונה אחת סוגר בית דפוס "על כי לא הכניס רוחים". בכלל אין להניח, כי פתיחת בית הדפוס נעשתה בשל רוחים וסגירתו - בגלל הפסדים. ידיעה זו מוטעית מיסודה. בית הדפוס הנזכר נתקיים גם אחרי מותו של הנסיך. ריינה אלמנתו הקדישה את שארית חייה למפעל בעלה. היא אפילו פתחה דפוס נוסף בקורו טהמה סמוך לקושטא, כדי להרבות בהדפסת ספרי קודש, שחסרונם הורגש בישראל. יש להניח, האלמנה לא היתה מבזבזת את שארית הונה על מפעל, שלא היה יקר לבעלה.

הספרים, שנדפסו בדפוס דון יוסף נשיא, נושאים עליהם את חותם הנסיך. ב"הכרמל" (כתב עת שהופיע בווילנא ב- 1871) אנו מוצאים את מאמרו של רש"י פין, החולק כבר אז על דעת גרץ וסותר את הנחותיו.

כל המבקרים לא שאלו את עצמם שאלה פשוטה: אם דון יוסף נשיא רדף אחרי השררה והכבוד וכל מה שפעל היה למען בצע כסף - מפני מה נתן ספר כריתות לנצרות שהיתה אמונתו במחצית חייו הראשונה? האם לא ידע מה נכון לו כיהודי? ואם שאף לרכז בידיו כוח ועצמה בחצר השולטן - כלום לא היה משיג זאת בקלות אילו התאשלם? המרה דתית מעין זו היתה מקובלת בקיסרות העותומנית, ואפילו בחצרות השולטנים. כך עשה גם הנוצרי הערום ובעל היצרים מוחמד סוקולי, שהיה יוני קודם שעלה למעלת ווזיר והיה כל העת יריבו של דון יוסף.

על יסוד האמור לעיל יכולים אנו לסכם בבטחה:

א. דון יוסף נשיא חזר ליהדות משום שמאס בנצרות, אשר היתה בשבילו דת האינקוזיציה, דת הדיכוי והכפיה.

ב. חזרתו ליהדות, קרבה אותו לבעית ארץ ישראל, ומתוך נדודיו בארצות אירופה הגיע להכרה, כי גאולת ישראל תתקיים רק במולדתו הקדומה.

ג. טבריה ניתנה לדון יוסף נשיא, כדי להניח בה את יסודות המדינה היהודית.

ד. מתן טבריה היה צעד מדיני נועז, אך לא סתר את מדיניות הקיסרות העותומנית. צעד זה נעשה ברוב פאר והדר, והכרז עליו בפומבי, כרגיל במערכת השולטן וכדוגמת ההכרזה על מתן האיים לאציל היהודי, שהשולטן חפץ ביקרו.

ה. לצעד מדיני זה, קדם צו שולטני, שבא אחרי הפתווה (פסק דין דתי) של המופתי הגדול, שייך אל אישלם. פתווה זו הודתה בקיבוץ גלויות והכשירה את הקרקע לצו של שליט תורכיה, כנהוג בקיסרות העותומנית.

ו. הפתווה הנזכרת של אבו סועוד, שייך אל אישלם, המופתי הגדול של הקיסרות השולטנית, הכירה בזכויות ישראל על א"י וסותרת את דבריהם של צוררי הציונות, הטוענים כי א"י קדושה גם למושלמים. הפתווה היא תעודה היסטורית בעלת חשיבות עצומה, אשר לא ידענו להעריכה כראוי. תעודה זו אבדה במרוצת הימים ושום מאמצים לא נעשו על ידינו לגלותה ולהציגה לעיני העולם הנאור.

לשם מה נבחרה טבריה כמרכז מדיני? כל המעמיק להתבונן בתולדותיו של דון יוסף נשיא ובמניעים הנפשיים אשר כיוונו את דרכי פעולתו מוכרח להגיע לידי מסקנה, כי הוא בקש פתרון ריאלי לבעיה היהודית. תחילה ניסה לשים קץ למצוקת עמו בדרך טריטוריאלית - על אחד מאיי ונציה. שם אמר לרכז את אחיו הנודדים. אך משנדחתה הצעתו, נתפש לציונות המדינית, היינו: לשאיפה להחזיר את המוני ישראל לארץ-ישראל.

מה שקרה בדורנו להרצל (אשר הלך לבקש מקלט ארעי באוגנדה) אירע בשעתו לדון יוסף נשיא. ההשגחה העליונה בטלה את התכנית הארעית כאז כן עתה.

אך מפני מה נמשך דון יוסף נשיא לטבריה דוקא? זאת ועוד: היתכן כי הוא, המדינאי ואיש העסקים רחב האופן, ששמו ועסקיו פשטו למרחוק, באירופה כולה, יצטמצם דוקא בבואו לפתור עת בעיית עמו ויסתפק רק בטבריה וסביבתה?

על השאלות הללו יש להשיב בכובד ראש. - אין לשכוח, כי בן האנוסים הפורטוגזי, חזר ליהדות וקיבל עליו את מרותם השלמה של הרבנים. בארמונו הסתופפו גדולי התורה (ביניהם גם ר' יוסף קארו זצ"ל), אשר השפיעו עליו ועל דודתו דונה גרציה השפעה עמוקה.

אחרי שריפת 24 הקדושים של אנקונה, החליט דון יוסף נשיא להטיל חרם על אנקונה. היו אלו הסנקציות של בית נשיא נגד האפיפיור. בהתאם לחרם ההוא, אסור היה לשום רב חובל, להשיט אניה יהודית אל חוף אנקונה (וספינות יהודיות רבות חצו בימים ההם את ים התיכון). חרם זה אושר ע"י כמה וכמה רבנים - וביניהם ר' יוסף קארו ור' יוסף מטראני.

דון יוסף ודודתו סברו, שגם עניני הגאולה הנם בסמכות הרבנים. והללו האמינו, לפי המסורת, כי הגאולה עתידה לבוא מטבריה. "ארבעים שנה עד שלא חרב הבית, גלתה לה הסנהדרין וישבה לה בחנויות" (שבת טו); "אמר ר' יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה - מקראי... וכנגדן גלתה סנהדרין - מגמרא: מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי ומצפורי לטבריה" (ר"ה לא).

טבריה איכסנה את אחרוני הנשיאים. היא נשארה בעיני העם השריד האחרון של עצמאותו. בטבריה חי גם רבי יהודה הנשיא, שבגלל בריאותו הרופפת, התרחץ במעינותיה ובה כינס את ששת סדרי המשנה. שם, בטבריה, נשמרו קרני הזוהר האחרונות של שלטון יהודה ומשם עתידה לבוא הגאולה ולשפוך שלטונה על כל ארץ הצבי כמקובל: "וטבריא עמוקה מכולם ומשם עתידין ליגאל" (ראש השנה, לח, א-ב). לפיכך אפשר לחשוב, שרבים ממגורשי ספרד, הלכו לצפת על שום סמיכותה לטבריה. והוא הדין ביחס למקובלים. גם הללו העפילו למרומי הגליל, כיד להיות בין הראשונים לגאולה. ב"כ קהילות קורי כותבים, כי ממנה (מטבריה) תבוא הגאולה "כמו שפסק הרמב"ם בספרו סנהדרין סוף פרק ארבע עשר"...

טבריה נמנית על ארבע הערים הקדושות שבארץ. בתחומה נקברו רבי עקיבא והרמב"ם.

מצד שני נתברכה טבריה במעינות-מרפא נפלאים. דון יוסף נשיא, הכין תכנית מענינת לניצול מעינות המרפא ולהפוך עי"כ את בירת ישראל לאחד המרכזים החשובים, תחת חסות השולטן.

כל התכונות והסגולות הנזכרות, הכשירו את הקרקע לאמונה, כי בטבריה וסביבתה יונחו היסודות למדינת ישראל. השולטן לא ראה כל רע בהקמת המדינה היהודית. להיפך - מדינה מעין זו עתידה לשמש ראש גשר, ממנו אפשר יהיה לפקח על מצרים הרחוקה מקושטא, שלא תתמרד יום אחד ותקרע עצמה מגוף הקיסרות העותומנית. לשולטנים התורכים היתה גם מסורת טובה לגבי היהודים. ביזוד השני, פתח את שערי הקיסרות העותומנית לפני מגורשי ספרד. שולטנים רבים שמרו חסד ליהודים ונתנו להם האפשרות לחיות כרצונם ולפי דתם בארצות תורכיה. סולימן המפואר קירב אליו את דון יוסף נשיא ועשאו לאחד מן הגדולים היושבים בשער העליון. עסקי מסחרו המסועפים של דון יוסף נשיא ואוצרות משפחתו גרמו לפריחה כלכלית בתורכיה.

השולטן מבית עותמן, שהיה בעל הלכי רוח דתיים, קרב אליו כהנים בני אמונות שונות. אלה היו מתדינים ביניהם מפעם לפעם בעניני שמים. עי"כ יכול היה סולימן המפואר גם לדעת את פרשת כורש מלך פרס, שהרשה ליהודים לחזור לארץ אבותם. בדון יוסף אפשר היה לראות דמות כנחמיה בן חכליה.

לפיכך נוכל לבוא לידי כמה מסקנות:

א. מתן טבריה לדון יוסף נשיא היה מאורע חשוב שהרעיש בזמנו את כל צירי המדינות האירופיות בקושטא וגרם להתלהבות עצומה בקרב המוני ישראל.

ב. השולטן שלח פקודות נמרצות לכל הפחות, לקיים את צו הכליף ולעזור ליוסף בן ארדוט (נציבו של דון יוסף), להוציא לפועל את תכנית המדינה היהודית. מה שמוכיח, כי אף השולטן חפץ ביקרה של מדינה זו.

ג. את מתן טבריה החשיב השולטן יותר מן האיים הציקלאדים. אלה ניתנו "לנסיך נקסוס, מושל האיים ובעל ים התיכון" תמורת סכום שנתי, שצריך היה לשלשל לגנזי השליט התורכי. שם לא היתה בעית העברת אוכלוסים קימת מספיק היה רק לטפל באוכלוסית האיים. לחוף הכנרת צריך היה להעתיק את פזורי ישראל, לקים קבוץ גלויות. מפעל ענקי, שאף השולטן עצמו הסכים להשתתף בו ולחייב את אוצרו, כמפורט לעיל.

ד. צו המיוחד של השולטן הכריז על הקמת המדינה היהודית. מדינה זו היתה נשארת בחסות השולטן והוא נתחייב בהגנה עליה.

ה. החומה שנבנתה ע"י דון יוסף נשיא והקיפה את טבריה העניקה אוטנומיה מסוימת ועצמאות ידועה, שבאה לה מאת השולטן.

ו. בתחומי שלטונו יכול היה דון יוסף נשיא לפעול לטובת מדינתו, שתשאר בחסות הקיסרות העותומנית. קיסרות זו לא הצרה מעולם את צעדיו של נסיך נקסוס. להיפך, היא שמרה לבל יאונה לו כל רע. וכך אמרה לנהוג גם לגבי מדינתו.

ז. צו השולטן התפרסם תמיד רק לאחר שניתנה פתווה מאת המופתי הגדול של הקיסרות העותומנית. לפיכך יש לחשוב, שאבו סועוד "שייך אל אישלם" וידידו של יוסף נשיא, פרסם פתווה כזו, שנתנה תוקף לצו השולטן ואף הכירה בזכויות ישראל על ארץ ישראל. פתווה זו לא הצלחנו אמנם למצוא, אך קרוב לודאי שהיא מונחת בלא יודעים בארכיונים אשר בקושטא - ועל כך יש להצטער.

הנסיון להקים מדינה יהודית במאה השש עשרה (בחסות שליט מושלימי), הנו אחד הפרקים המענינים ביותר של ההיסטוריה, שלא נחקר כהלכה. ג'ימס מלקולם (יוזם המדיניות של הצהרת בלפור ויו"ר הועדה לעניני המזרח במלחמת העולם א') התעכב על פרשה זו ובמכתב מיוחד העיר את תשומת לבו של לורד פעיל יו"ר הועדה המלכותית שנשלחה לא"י, כי אנגליה אינה הראשונה לעודד את שיבת ישראל לארצו. השולטן התורכי קדם בכמה מאות שנים למלך ג'ורג' החמישי שחתם על הצהרת בלפור.

תעודות נוספות על דון יוסף נשיא בארכיונו של מר גרינבאום-בלין (יועץ ממשלת צרפת לשעבר), אשר הרבה לחקור בפרשת חייו של דון יוסף נשיא, הצטבר חומר רב, השופך אור חדש על אישיותו ופעלו. ברם, רק מועט מן המועט מחומר זה נתפרסם. שני כתבי יד מתוך אוסף זה, אשר את צילומם קיבל כותב הטורים האלה במתנה, מובאים כאן בפעם הראשונה לרשות הקורא.

א. כתב היד הראשון, מן השמיני לנובמבר 1571, כתוב וחתום ע"י שמואל כהן וזה תרגומו:

ב. התעודה השניה נכתבה שבע שנים מאוחר יותר וחתומה בכתב ידו של הנסיך עצמו. בתאריך זה היה כבר נשיא זקן ושבע ימים. ידו היתה רועדת ומושכת בקושי את הקולמוס כפי מה שניכר מן החתימה.

וזה נוסח כתב היד המתורגם לעברית:

שתי התעודות האמורות, רק מאשרות את אשר ציינו כבר בספרנו על כוחו והשפעתו של דון יוסף נשיא - אליו נזדקקו שרים, מלכים וצירי מדינות שונות. חיפושים רציניים בארכיונים השונים באירופה, בכדי לגלות חומר נוסף על אישיות מופלאה ויחידה בדורה ובדורות זו, לא נעשו עד כה והפרשה ההיסטורית המזהירה של משפחת מנדס-נשיא מחכה עוד לגואל.