למחשבת הקרבנות

מחבר: קלמן כהנא

סיני, גיליון נ"ב, 1963

תוכן המאמר:
• לטעמי המצוות בכלל
• טעמא דקרא וטעמי המצוות לפי בעל 'מנחת חינוך'
• הגבלת טעמי המצוות לפי הרמב"ם
• דברי רמב"ם ב'מורה נבוכים' והשגת רמב"ן עליו
• בין 'יד החזקה' ל'מורה נבוכים'
• הסבר הריטב"א לשיטת המורה
• דרגות בטעמי המצוות בכלל ובקרבן בפרט
• הערכת הקרבנות לפי הרמב"ם

תקציר: המאמר מסכם את שיטתו של הרמב"ם בטעמי המצוות בכלל, ובטעמי הקרבנות בפרט.

מילות מפתח: רמב"ם, טעמי המצוות, קרבנות.

 אין מחשבת ישראל אשר לא יהיה בה מתורת הנסתר; אשר תורת הקבלה לא תהא גולת הכותרת שלה. לצערי הרב, לא הגעתי לאותה דרגה של מילא כרסו בש"ס ופוסקים, שאוכל לבוא ולדרוש בחכמת הנסתר. היו אמנם בתקופה אחרונה אנשים הרחוקים מדרגא זו וחשבו שברשותם לעיין ולדרוש בנסתר, וחשבו אף את עצמם למפענחי נעלמים. אך יודע אני, כי לא זו המידה. עד כדי כך למדתי, שיודע אני שבלי ביסוס מספיק בש"ס ופוסקים, אין מקום לדבר על קבלה ועל תורת הנסתר. ועל כן אצטמצם במסגרת הנושא שהטלתי עלי.

לטעמי המצוות בכלל

ישנה מימרא חריפה ופשוטה כאחת מבעל חת"ם סופר. הוא נשאל: אילו כוונות יש לכוון בשעת תקיעת שופר? וענה: בשעת תקיעת שופר יש לכוון כוונה אחת, שהבורא ציווה בתורתו לתקוע בשופר. זהו היסוד הראשוני של כל טעמי המצוות. אך זה יותר מהיסוד. זו בעצם המסקנא, שבסופו של דבר יש להגיע גם אליה. אחרי כל המחשבות וההתעמקויות, צריך להגיע בקשר לכל מצווה להבנה, כי טעמה היסודי והעיקרי זוהי מצות הבורא. 'צו את בני ישראל'.

מאחרוני העוסקים בסוגיא זו של טעמי המצוות היה רבי שמשון ב"ר רפאל הירש, זצ"ל. את ספרו "חורב" ייעד לטעמי המצוות. בו השקיע כוחות מרובים וניסה להקים שיטה מקיפה ושלימה של טעמי כל המצוות. אחד הדברים האופייניים של שיטה זו הוא לראות את המצווה לכל פרטיה, ולנסות לתת טעם למצווה שיתאים לכל פרטי ההלכות, הדינים ודקדוקי אותה מצווה. בהקדמתו לספר "חורב" הוא מדגיש יסוד חשוב אחד: אין סוגיא זו של טעמי המצוות אסוקי שמעתתא, ואין טעם המצווה שמעתתא, אין היא ברורה כהלכה הברורה והמחייבת. אין טעם המצווה אלא השערה; וכהשערה סוביקטיבית אין היא יכולה לחייב, ואין לנו רשות להסיק מסקנות מעשיות מאותה השערה, מאותו טעם המצווה. אין אנו יכולים על יסוד טעם המצווה לשלול או לחייב דבר בקיום המצווה או בקיום פרטיה.

רעיון זה הוזכר רבות בראשונים ובאחרונים. נביא לדוגמא דברי בעל תויו"ט. שנינו:

"האומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו" (ברכות פ"ה, מ"ג).

פירוש, משתקין את האומר בתפילה כי טעם המצווה של קן הצפור שלא לקחת אם על הבנים הוא מתוך רחמים. ובתויו"ט, שם:

"וז"ל רש"י האומר בתפילתו וכו'; וטעמייהו דוקא בתפילה (משתקין אותו), שכשאומר (את טעם המצווה) בתפילה, מחליט הדבר (כשבן אדם אומר משהו בתפילה, הרי הדבר כאילו מוחלט, ואין הוא יותר בגדר השערה גרידא), ולהכי משתקין אותו, משא"כ דרך דרש או פשט".

ובכן, יש הבדל גדול בין אם אומרים את טעמי המצות בדרך החלטית, שאין לאומרם בדרך זו, לבין שאומרים אותם בדרך דרש או פשט, בידענו את המגבלה שבסוביקטיביות המחשבתית שלנו, כלומר, כהשערה בעלמא.

טעמא דקרא וטעמי המצוות לפי בעל "מנחת חינוך"

בקשר לכך עלינו לעמוד על דברי בעל "מנחת חינוך", שנאמרו לעניין עיר הנדחת (מצווה תסד).

עיר הנדחת

שנינו: "אין עושין עיר הנדחת בספר" (סנהדרין פ"א, מ"ה). בספרי (ראה פיסקה צג) נלמד הדבר מהכתוב (דברים יג, יד): 'יצאו אנשים בני בליעל מקרבך' - "ולא מן הספר". הדברים הוזכרו כטעם למשנה "אין עושין עיר הנדחת בספר - מאי טעמא? 'מקרבך' אמר רחמנא ולא מן הספר" (שם טז, ב), ומובאים בברייתא (שם קיא, ב): 'מקרבך' - "ולא מן הספר". ופירש רש"י, דגזירת הכתוב היא, "שאם היתה עיר של ספר בין מחוז גויים למחוז ישראל אינה נעשית עיר הנדחת". מאידך, שנינו בברייתא (שם טז, ב), שאין עושין עיר הנדחת סמוכה לספר "שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל", ומסבירה הגמרא, שברייתא זו אינה לומדת את הדבר מן הכתוב 'מקרבך', אלא "ר' שמעון היא דדריש טעמא דקרא".

והנה הרמב"ם (הל' עבודה זרה פ"ד, ה"ד), פוסק: "ואין עושין עיר הנדחת בספר, כדי שלא יכנסו גויים ויחריבו את ארץ ישראל". על דברי רמב"ם אלה הקשו הכסף משנה והלח"מ, הרי הרמב"ם אינו סובר כר"ש דדריש טעמא דקרא? ותירצו, שכיון "שזה טעם מתקרב אל השכל" ואין בו נפקא מינה לדינא, "ראה רבינו לכותבו".

בעל "מנחת חינוך" טוען לעומתם, שיש הרבה נפקותות לדינא בטעמו של ר"ש. ובכל מקום שר"ש דרש טעמא דקרא נשתנה הדין על ידי הטעם. לדעתו

"בודאי היו דורשין התנאים כל הפסוקים ולא מביא הש"ס רק אלו דנ"מ לדינא... וכי ס"ד דנדרוש טעמא דקרא? הלא דרכי התורה הקדושה עמקו ורמו ואין ביד שכל האנושי להשיג כטיפה מן הים. אלקים הבין דרכה. רק במקום דנ"מ לדינא דריש טעם, ועל ידי זה נשתנה הדין והנגלות לנו ולבנינו. אבל במקום שלא נשתנה למה נדרוש? ושבעים פנים לתורה".

לדעתו, פוסק הרמב"ם כר"ש דדריש טעמא דקרא, ואין להניח שכתב בדין עיר הנדחת בספר טעם לקרב הדבר אל השכל יותר מבשאר פרטי דיני עיר הנדחת - אלא שיש כאן נ"מ לדינא.

מכל האמור משתמע, שאין בעל "מנחת חינוך" בא לשלול לגמרי עניינם של טעמי המצוות - הוא מעמיד רק מחלוקת של ר"י ור"ש בעניין "דרשינן טעמא דקרא", על היסוד שיש נפקותא לדינא, והתנאים "ודאי היו דורשים כל הפסוקים". ב"השמטות" שם, אף הוא מסתמך על דברי התוס' גיטין מט, ב, ד"ה ור"ש, שאין ר"י ור"ש חולקים אלא במקום שיש נ"מ לדינא. לעומת זאת אין הוא מתעלם מנתינת טעמים למצוות גם ע"י ראשונים וכמובן, שבהם, כמו בדברי התנאים ש"בודאי היו דורשין כל הפסוקים" אין הוא רואה שיש בהם נ"מ לדינא כלל.

הקפת פאת הראש

הדבר משתמע גם מהנאמר על ידו בקשר להקפת פאת הראש (מצווה רנא). הטור (ביו"ד קפא) הביא דעת הרמב"ם, שאסר הכתוב הקפת פאת הראש והשחתת הזקן מפני שעושין כן עובדי כוכבים, וכתב על זה: "וזה אינו מפורש ואין אנו צריכים לבקש טעם למצוות, כי מצוות מלך הם עלינו אף לא נדע טעמן". ב"טורי זהב" (לשו"ע יו"ד שם, סק"א) מסביר דברי הטור, שלדעתו סובר הרמב"ם, כשם שמותר לפעמים משום שלום מלכות ללבוש לבושיהם ואין בזה משום חוקות הגויים, כן יותר לפעמים משום שלום מלכות איסור הקפה והשחתה. והטור חולק על זה, שכיון שאין מפורש שטעם ההקפה הוא משום חוקות הגויים, אין בזה גם ההיתר של חוקות הגויים. ואם תאמר: כיון שאין אנו יודעים טעם לאיסור זה הרי הוא כאילו מפורש - על כן מסביר הטור, ש"אין אנו צריכים לידע טעם למצוות".

בעל "מנחת חינוך" הבין מדברי הט"ז, שלדעתו, כשם שהאיסור ללבוש לבושי עכו"ם הוא רק באלה שנוהגים בו בזמן, אבל אלה שחדלו העכו"ם ללובשם ואין נוהגים בהם - מותרים, כן נצטרך לאמר, שהקפה והשחתה אסורים רק כל זמן שנוהגים בהם עכו"ם, וכשינהגו לגדל פאת הזקן ופאת הראש יהיו ישראל מותרים, ח"ו, בהשחתה ובהקפה. והוא מוכיח מלשון הרמב"ם, שכתב בקשר להקפה (הל' ע"ז פי"ב, ה"א): "כמו שהיו עושין עובדי כוכבים" ובקשר להשחתה (שם, הי"ז): "דרך כהני עובדי כוכבים היה להשחית זקנם" - שאין כן דעת הרמב"ם, ומתוך כך הוא דוחה את הסברו של הט"ז. לדעתו, אין כאן אלא נתינת טעם למצוות התורה, ואין טעם זה יכול להשפיע השפעה כל שהיא בקשר לקיום המצווה.

הרי שגם בעל "מנחת חינוך" לא התעלם מהעובדה, שהיו נותני טעמים למצוות; ודעתו היא, שאין לטעמים אלה כל השפעה בקשר לקיום המצווה ופרטיה. ומה שאמר בקשר לעיר הנדחת, כוונתו ל"טעמא דקרא" השנוי במחלוקת בדברי התנאים, ובהם יש הדורש ויש שאינו דורש.

הגבלת טעמי המצוות לפי הרמב"ם

לאמיתו של דבר אנו מוצאים דברים אלה גם אצל הרמב"ם עצמו. שכך יש להבין, לדעתי, את דברי הרמב"ם, המובאים ע"י רבינו בחיי בפירושו לפרשת נצבים: "ושמעתי בשם הרמב"ם ז"ל בפירוש כתוב זה 'הנסתרות לה' אלקינו', יאמר, סודות התורה הנסתרים, טעם המצות, לשם יתעלה הם; ואם יזכה אדם שיקח אזנו שמץ מנהם בידיעת שורש המצווה ועיקרה בנסתר שבה, אל יפטר בכך מן הנגלה, שלא יעשה המצווה בענין גופני, אין לו למנע מזה, שהרי 'הנגלות לנו ולבנינו לעשות'". הרי, שטעמי המצוות אסור להם שישפיעו על קיום המצווה. אמנם, חולק רבינו בחיי על הרמב"ם בפירוש הכתוב, אבל מצד שני, את עצם הרעיון הוא מקבל ומשבח, באמרו: "והפירוש הזה בעצמו שהם יקר והספיר, אבל אינו בענין הפרשה".

דברי רמב"ם ב"מורה נבוכים" והשגת רמב"ן עליו

ראינו צורך להקדים דברים אלה, כיסוד להרהורים על מחשבת הקרבנות. כעת נעמוד על דברי הרמב"ם והרמב"ן, אותם "שני עמודי עולם, חכמים גדולים ונבונים, בעל שכל מזוקק, ובסתרי התורה מקובלים" - בפרשה זו.

הרמב"ן בפירושו לויקרא א, ט עומד על השאלה של טעמי הקרבנות, והוא מביא את דברי הרמב"ם:

"ואמר הרב במורה הנבוכים (ג, מו), כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם, היו עובדים לבקר ולצאן... בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא ובו יתכפרו הכוונות, כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש, כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפאו כי אם בהפכן".

הרמב"ן יוצא חוצץ נגד דיעה זו, שלפיה טעם הקרבן הוא "רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם". לדעתו: "חלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללת לעבודת כוכבים מדעת השוטים". הוא מביא ראיות מן הכתובים לערך הקרבן, וכן ראיות מהעובדא שקדמונים, כמו הבל, הקריבו קרבנות, בעת אשר לא היה עדין שמץ של ע"ז. הרמב"ן נותן טעמים אחרים לקרבן. אחד, בדרך דברי אגדה מושכים הלב, אשר בה מודגשת הסמליות שבקרבן והאדם המקריב צריך לראות בכל מעשה הנעשה לקרבן כאילו הדבר נעשה בו בעצמו. טעם אחר נותן הרמב"ן בדרך האמת, לפיה יש "סוד נעלם" בקרבנות.

עד דורנו האחרון נמשך הנסיון להמליץ על הרמב"ם בפני הרמב"ן בעניין זה ולהסביר את דבריו. הרי אברבנאל (בפירושו לתורה) מנסה למצוא יסוד בדברי ר' פנחס בשם ר' לוי (בויקרא רבה כב, ה). אך כבר הוכיח רד"צ הופמן זצ"ל (בפירושו לספר ויקרא, מהדורה עברית, עמ' ס), כי נוסח משובש במדרש נזדמן לו לר"י אברבנאל, ולפי הנוסחאות שלנו אין כל ראיה ממדרש זה לדברי הרמב"ם.

סתירה בין "יד החזקה" ל"מורה נבוכים"

הבאנו עד עתה את התנגדותו של הרמב"ן לטעמי הקרבנות שניתנו ע"י הרמב"ם. אך לא בזה כל הקושי. מצאו גם סתירה בדברי הרמב"ם בין מה שהוא כותב על טעמי הקרבנות במורה הנבוכים ובין מה הוא כותב ב"יד החזקה". בסוף הלכות מעילה מדגיש הרמב"ם את חשיבותם של החוקים אשר אין טעמן גלוי, ומונה, בין השאר, את מעשה הקרבנות בכלל החוקים. זה עומד, לכאורה, בניגוד להטעמת הקרבנות שניתנה במורה הנבוכים.

הרב ד"ר יחזקאל אפשטיין במאמרו "לשיטת הרמב"ם בטעמי הקרבנות" (בספר "יד שאול" ספר זכרון להרב ד"ר שאול ווינגורט ז"ל - ת"א תשי"ג) מציע פתרון לסתירה זו. לדעתו, דן הרמב"ם בספר יד החזקה בקרבנות חובה. אלה הם חוקים, אשר טעמם אינו ידוע. לעומת זאת, הטעם הניתן במורה הנבוכים, כדי למנוע את האדם מעבודה זרה, אינו אלא טעם האמור בקרבנות נדבה.

לדעתנו, אין הפרדה זו יכולה לעמוד בפני הבקורת. מדברי הרמב"ם עצמו נראה, הן ביד החזקה והן במורה הנבוכים, שהוא מתכוון לתת בשני המקומות טעם לכלל הקרבנות ואין הוא מבדיל בין קרבן לקרבן.

לכאורה אפשר למצוא חזוק להבדלה בין קרבן לקרבן, כדי ליישב סתירה זו, אף בספר "משך חכמה" להגרמ"ש מדווינסק. בהערה מסכמת למאמרו של הרב אפשטיין הנ"ל מציין העורך, שבעל "משך חכמה" מבדיל "בין קרבנות בבית המקדש, שערכם מוחלט, ובין קרבנות הבמות, שערכם רק יחסי" - "להרחיק ע"ז מלבבות עמו ישראל". לדברי העורך מבאר בעל "משך חכמה" בדרך זו את הסתירה "בצורה נפלאה".

ברם, כל המעיין ב"משך חכמה" יראה, כי אין הדברים כן. אין הוא דן כלל בסתירה שבדברי הרמב"ם. הוא רק "מכריע" בין דיעות הרמב"ם והרמב"ן. את דעת הרמב"ן הוא מקבל לקרבנות בבית המקדש, ודעת הרמב"ם - כטעם לקרבנות שהקריבו בבמה. והדבר ברור, שאין למצוא סמוכים בדברי הרמב"ם עצמו להבדיל בין הטעמים האמורים לסוגי קרבנות שונים.

ואם נתבונן באמור בסוף הלכות מעילה, נראה, שאין כל אפשרות להפרדה זו. הרמב"ם אומר לנו שם: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה, ולידע סוף ענינם כפי כוחו, והדבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה, אל יהי קל בעיניו", והוא מוסיף ואומר בקשר

"למצוות שחקק לנו הקב"ה, שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם".

וממשיך הוא ומזהיר, שלא ידמה האדם שהחוקים הם פחותים מן המשפטים:

"והמשפטים הן המצוות שטעמן גלוי, וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם; והחוקים הן המצוות, שאין טעמן ידוע... כגון איסור בשר חזיר, ובשר בחלב, ועגלה ערופה, ופרה אדומה ושעיר המשתלח... וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן. אמרו חכמים, שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד. שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא. והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר: 'ושמרתם את חוקתי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'".

בין החוקים מונה כאן הרמב"ם איסור בשר חזיר, בשר בחלב, עגלה ערופה ושעיר המשתלח. לאלה נתן הרמב"ם טעם בספר מורה הנבוכים: לבשר חזיר - בח"ג, מח; לבב"ח - שם; לעגלה ערופה - שם, מ ולשעיר המשתלח שם, מב. ההסברים המפרידים בין קרבן לקרבן, ה"פותרים" את הסתירה שבין הי"ד והמורה - אין כל מקום להשתמש בהם כלפי ה"חוקים", שמנה הרמב"ם נוסף על הקרבן בהלכות מעילה. לפיכך אין זו הדרך להסברת דברי רבינו.

הסבר הריטב"א לשיטת המורה

שלוש הן הבעיות העומדות לפנינו בטעם הקרבנות לרמב"ם. על שתיים מהן העיר הרמב"ן, והן:

א. אין זה מתקבל על הלב, כי הקרבן בא "רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם";

ב. הקרבנות נתקבלו ע"י השי"ת עוד לפני שהיו יכולים לשמש כמחאה נגד הע"ז. ניתווספה עליהן הבעיא השלישית - והיא, הסתירה בין מה שנאמר ברמב"ם הל' מעילה, לבין נתינת טעם לקרבן ב"מורה".

מוצאים אנו נסיון לפתרון הקושי בדברי אחד מגדולי הראשונים, והוא: הריטב"א. הוא הקדיש ספר קטן בכמות, בשם "ספר הזכרון", להליץ על הרמב"ם מקושיות הרמב"ן בפירושו לתורה, והוא מלוה מקומות אלה, בהם משיג הרמב"ן על דעת הרמב"ם. הוא מנסה להסביר את דעת הרמב"ם, אפילו במקום שאין הוא סובר כדעתו; אפילו כשדעת הרמב"ן נראית לו יותר, בספרו זה דן הריטב"א רק בשתי בעיות שעורר הרמב"ן, אך דרך אגב גם בעיית הסתירה מוצאת פתרונה.

הבאנו לעיל, שהרמב"ן מביא בשם הרמב"ם כטעם לקרבנות, את הרצון למחות בהקרבת בעלי חיים מסוימים לשם, נגד השימוש במינים האלה למטרות של ע"ז. ואמנם, כתב הרמב"ם דברים כאלה במורה ג, מו, אך לדעת הריטב"א "לא נתנו טעם לכלל הקרבן", אלא רק למה התייחדו שור וכשב ועז יותר משאר המינים להקרבה. ואגב, מינים אלה לא שימשו כלל כקרבן לשאר האומות, אלא האומות עבדו להם, ע"כ נבחרו דוקא הם לקרבן כמחאה נגד הע"ז.

ובכן, לא בא עצם הקרבן, לדעת "המורה", "להוציא מלבם של רשעים וטפשי עולם" - "המצרים והכשדים". וכנראה, אין הריטב"א רואה כל פגם בכך, שבפרט בפרטי מצוות הקרבנות בא "להוציא מלבם של רשעים".

ומהו הטעם שניתן ע"י "המורה" לעצם הקרבן? אותו מביא הרמב"ם במורה נבוכים ג, לב, ועל כך מעורר הריטב"א. הקרבן לא בא "אלא להוציא הטעות מלב אומתנו, שהיו ג"כ שטופים בעבודות ההם", וכיון שהקרבת קרבנות היתה העבודה המקובלת בעולם ולא היתה אפשרות לשרש אחריה לגמרי, כי טבע האדם נוטה למורגל, ע"כ נצטוו ישראל על קרבנות לשם.

גם על הקושיות ההיסטוריות משיב הריטב"א. לדעת הרמב"ם החלה עבודת ע"ז כבר בימי אנוש וע"כ יכלו לשמש הקרבנות לשם, כבר בעת הקדומה, לריח ניחוח לו יתברך.

דרגות בטעמי המצוות בכלל ובקרבן בפרט

ר' יוסף דיטראני, בספרו "צפנת פענח" (ויניציאה תי"ג, דרוש ראשון לס' ויקרא, דף קה), מביא דברי "ספר הזכרון" ומתפלמס עמו, והוא כותב: "ולי יותר קשים דבריו בפ' ל"ב". אך המעיין בדברי הריטב"א יראה, שנזהר בדבר, והוא כותב בפירוש:

"ודעתי ברב המורה ז"ל בטעם זה ובטעמים רבים אחרים שכתב במצוות, כי לא מאשר יאמין הוא שהוא עיקר טעם המצווה ההיא, אלא שרצה לתת קצת טעם בהם, עד שאפילו ההמון ידע להשיב בהם את האפיקורוס בדברים שכליים קצת".

בדרך זו מתיישבת גם "הסתירה" שבין דברי הרמב"ם ב"י"ד" ובין דבריו ב"מורה" - ולא בקשר לקרבנות בלבד, אלא אף בקשר לשאר מצוות, ובכללם אלה שהוזכרו בהל' מעילה. אין הרמב"ם בא לתת בטעמי המצוות השונות, שנותן במורה, את הטעם העיקרי, אלא הוא בא ללמד איך להשיב את האפיקורוס בטעמים שכליים. ואולי רומז הרמב"ם לזה אף בהל' מעילה, באמרו: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כוחו". הטעמים למצוות הם "כפי כוחו" של אדם, ויש המשיג בהם יותר מחבירו.

סניף לדבר אפשר למצוא גם בס' "הי"ד" עצמו. בהל' תמורה (פ"ד, הי"ג) כותב רבינו:

"אע"פ שכל חוקי התורה גזרות הם, כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהם וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם".

הרי שלדעתו, הטעמים הניתנים בחוקים - בחוקים דווקא, ובכלל חוקים הן הקרבנות ושאר מצוות שמנה לדוגמא בהל' מעילה - אינם עיקר הטעם, כי עיקרם גזירות; ואין הוא רואה סתירה בין עובדת היותם חוקים, כלומר גזירות, לבין ההתבוננות בהם כדי לתת בהם טעם.

אם נעתיק דברי הריטב"א ללשוננו אנו, נאמר כך: ישנם טעמים וישנם טעמים. יש טעמים שכליים ויש טעמים על-שכליים; יש דרגות בטעמי המצוות, ובדרגות הללו לא כל אחד יכול לעלות ההרה ולהגיע לטעם הנעלה שבמצווה.

ננסה להסביר זאת מנקודת-מבט נוספת. אומרים לנו חז"ל (בראשית רבה א, ב):

"התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דפתראות ופנקסנות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פלטין. כך היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם".

העולם נברא בהתאם לתכנית, שהקב"ה כינן אותה מראש. הטבע וכל הבריאה הותאמו לחוקי התורה, משום שהעולם והחיים נבראו לכתחילה על יסוד תכנית התורה. יש הרבה דברים תועלתיים בחיים הנובעים משמירת התורה. משמירת המצוות נובעת תועלת גם בדרך ארץ ובהנהגתו של אדם. לפיכך יכולה להיות במעשה קרבנות גם תועלתיות של מניעה מע"ז; ואותה מניעה מע"ז יכולה להיות, בדרגה מסויימת, טעם למצוות קרבנות; אבל אין אנחנו ממצים בזאת את טעם הקרבן. ישנם שטחים אחרים ודרגות אחרות, אשר בהם יכולים להאמר טעמים אחרים לגמרי, מחשבה אחרת לגמרי, של קרבנות. יכול להאמר טעמו של הרמב"ן, שכאשר אדם מקריב קרבן, אז הוא במחשבה, בדיבור ובמעשה משעבד את עצמו ואת מחשבתו, לבו ואת תאוותיו, לבורא. יכולים להיות טעמים הרבה יותר נעלים, טעמים אשר בהם אנו מתחילם להכיר, שבבריאה ישנו ערך לכל נברא, ישנה קדושה לכל נברא, ויש ערך גם לנברא זה הנקרא בהמה. הרי התורה מטילה אף אחריות מסויימת על הבהמה וזו נידונה על מעשה מסויים בפני סנהדרין של עשרים ושלשה - אף לעונש מוות; וכלפיה נאמר (בראשית ט, ה): 'מיד כל חיה אדרשנו' - בה במידה יכולים גם לומר שהאדם יכול להעלות את נפש הבהמה למקורה. על ידי שהוא מקריבה לקרבן הוא מעלה אותה לתחליף לאדם, לנפשו, והוא מקדש את הבהמה בהקרבתה.

ישנן אפשרויות של שטחים ודרגות בטעמי המצוות. לפיכך, כשהרמב"ם עומד במורה הנבוכים על דרגה מסויימת של טעמים, אין זה צריך לעמוד בסתירה לטעמים שנרמזו על ידו בספר היד החזקה כשהוא מדבר על החוקים שבתורה.

הערכת הקרבנות לפי הרמב"ם

עצם הערכת הקרבנות על ידי הרמב"ם ניתנה בעובדא, שהשקיע מאמץ כה גדול, כיחיד בכל הדורות, ליצור קודקס הלכות של הלכתא למשיחא, של כל מקצוע הקרבנות וללמדם לישראל.

כשהרמב"ם דן (בהל' מלכים פי"א ה"א) על ביאת המשיח ומתאר לנו את הייעוד הנעלה של אותם הימים המקווים, הוא אומר: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד לישנה לממשלה הראשונה ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה".

כשהוא רוצה להביע לפנינו תקוות עת קץ, קובעת העובדה שהוא מזכיר בראש ההבטחות והמאוויים: "מקריבים קרבנות", משום שאחרי כל מחשבה ומחשבה, שישנה במחשבת הקרבנות, הרי המחשבה העיקרית היא זו שהתחלנו בה, והיא המצווה של 'צו את בני ישראל'.