לטעמי הקרבנות

מחבר: ש.ז. כהנא

סיני, גיליון נ"ב, 1963

תוכן המאמר:
• טעמי המצוות
• שיטתו של הרמב"ם
• חלומו של אבא זצ"ל
• תמיהות רעיוניות
• המציאות המקדשית
• בימי הבית השני
• הבעיה בדורנו
• פינתו של אלוקים בעולם
• לקרב לאלוקים
• הקרבה עצמית
• אור חדש

תקציר: המאמר עוסק בסקירת טעמי מצוות הקרבנות, ומנסה לתת דרכים להבנת מצווה זו בדורנו.

מילות מפתח: קרבנות; קורבנות; טעמי המצוות; טעמי הקרבנות

אנשי הסוד משתדלים להסביר את עניין הקרבנות והשפעתם בהוויה ובעולמות העליונים, לפי השקפתם, מתוך השפעת פעולותיו של האדם בעולם הבריאה והיצירה. אבל לנו אין עסק בנסתרות. העניין נוגע לנו מבחינת השפעתו על בני אדם, ושטח זה מתרכז בעיקר בטעמים. טעמי הרמב"ם בעיקר הם שליליים, להרחיק את האנשים מהשפעת הע"ז, ויצאו כנגדו מתוך קטרוג או מתוך סנגוריה. בשטח זה ברצוני להדגיש כלל אחד עקרוני, כהקדמה לכל ניתוח.

טעמי המצוות

בספרי על הרמב"ם הסברתי, שכל טעמי הרמב"ם אינם טעמים למצוות, אלא טעמים מהמצוות, ועפ"ר נושאים הטעמים הללו אופי תקופתי ומותאמים לצרכי הזמן. אין אף אחד מנותני הטעמים שיחשוב שהמצוות תלויות מהטעם ובמקום שאין הטעם נמצא אין המצוה חלה - לא מניה ולא מקצתיה. המצוה אינה תלויה בשום טעם. הטעם הנהו בבחינת הסבר למצווה; מוסר השכל או ערך חיוני, שמוציאים ממנה לצרכי לימוד, חינוך, התעלות והשלמות. הטעם נושא, משום כך, אופי תקופתי ונוגע לאדם לפי צרכי הזמן ואף מתחדש עם צרכי הזמן. על כגון זה נאמר: ע' פנים לתורה, וכל אחד ואחד לפי תפיסתו, השכלתו ומעמדו. בכוון זה יש לדון את טעמי הרמב"ם בקרבנות ובשאר הדברים.

שיטתו של הרמב"ם

הטעם העיקרי שהרמב"ם נותן לקורבנות הוא פסיכולוגי היסטורי: צמצומם של הקורבנות מתוך מגמה לבטל דעות ונוהגים נפסדים שבטבע האדם והרגליו, כדי להרחיק את בני ישראל מאלילות ועבודה זרה, "להקריב קורבנות אליו ולא לזולתו", להימנע מלהקריב זבחי אדם אשר הורגלו בהם העמים הקדמונים וכדי להרחיק מזבחי מתים 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם'.

הסבר היסטורי זה מקובל כהסברו של הרמב"ם הואיל והרמב"ם מבסס את כל שיטתו על נטיה זו. אבל הנכון הוא שגם הסבר זה לקוח מחז"ל, כמו שמצטט האברבנאל את המאמר בשם רבי ישמעאל: לפי שהיו ישראל אסורין בבשר תאוה במדבר ולפיכך הזהירן הכתוב שיהיו מביאין קורבנותיהן לכהן, ומדברי ר' פינחס בשם ר' לוי, שנותן משל לבן מלך שגס לבו עליו והיה למד לאכול בשר נבלות וטרפות, אמר המלך זה יהיה תדיר על שולחני ומעצמו הוא נדור - כך לפי שהיו ישראל להוטים אחרי ע"ז במצרים והיו מביאים קורבנותיהם לשעירים, ואין שעירים אלא שדים, והיו מקריבין באיסור אמר הקב"ה: יהיו מקריבין לפני באוהל מועד ויהיו נפרשים מע"ז. הסבר זה, המתבסס על טבעו של האדם לכבד את אלקים בצורה אנושית כדרך שמכבד מלך בשר ודם - נתקבל על ידי הרבה מפרשים ונדחה על ידי רבים.

אולם הרמב"ם עקבי בכל דרכיו וכל מגמתו להרחיק את בני ישראל מאמונות תפלות ומדתות אחרות. ומשום כך הוא נותן טעמים היסטוריים - כדי להתרחק מנוהגי ע"ז ואלילות שנתחבבו על הציבור. לגבי טעמו של הרמב"ם יש פירכות ושאלות, ואף מעיני הרמב"ם לא נעלם שאדם הראשון, נח ואברהם כבר הביאו קורבנות לפני שהתפשטה האלילות. הוא מביא את זה בעצמו ובכל זאת הוא נותן את הטעם הזה, הואיל וכל מגמתו בעיקרים, באגרותיו ובהסברת הטעמים היא להרחיק את בני ישראל מדתות אחרות שלחצו את היהודים. זהו צורך התקופה, תקופתו הרת המבוכה, לשמור על העם נגד טמיעה רוחנית ורוחות זרים ונטיה זו הוא מדגיש בהזדמנויות שונות.

הטעמים שנתנו אלה שקדמוני, נוגעים לדורם, לתפיסתם של ת"ח המתעניינים בשטח של הקורבנות, שגם להם היו שאלות ופירכות והתלבטויות כמו שהיו לנביאים, לתנאים ולאחרים וחיפשו הסברים וטעמים.

חלומו של אבא זצ"ל

זכורני כשהתחלתי, בעקבותיו של ה"חפץ חיים", ללמוד סדר קדשים ודיני הקורבנות, לא עורר בי הלימוד התלהבות רבה. רצה אבא לעודד אותי ושח אתי פעם על נושא זה. הסברתי לו את רגשותי בנידון. ואז הוא סיפר לי, שגם אצלו היו פעם רגשות מוזרים בנידון הקורבנות ואלה באו לידי ביטוי בחלום מוזר שחלם פעם. היה זה בליל שבת קודש פרשת צו, כל הלילה ישב ולמד מסכת זבחים ודיני קורבנות ונרדם. נשען בראשו על הגמרא וחלם אז חלום, שאף פעם לא שכחו. הוא חלם שהוא עולה למקדש, עולה ועולה בלי סוף וכל מה שעולה, המקדש מתעלה עוד יותר ואינו מצליח להשיגו ולבו דפק בחזקה, הרגיש: עוד מעט שבת והוא צריך להגיע לשם לפני השבת, שלא להישאר בשבת בדרך. והנה קפץ קפיצה גדולה והשיג ונכנס למקדש כשלבו דופק בחזקה והוא כולו חרדה, חרדת קודש, ועיניו יוקדות מהתרגשות, אולם, כשרק נכנס קפץ תיכף אחורנית. הוא ראה לתמהונו הגדול טיפוסים מוזרים מסתובבים במקדש, הלוך וחזור; כהנים יחפים אוחזים סכינים בידיהם ובגדיהם מלוכלכים בדם, אחרים שוחטים ומורקים וזורקים דם, הכל היה מלא דם ואיברים ומעלים אש, ובפינה אחרת ישבו ואכלו את בשר הקדשים והכל היה כה מוזר ושונה. השתומם על המצב, שכח איפה נמצא והתחיל לצעוק: יהודים, מה אתם עושים, הלא שבת היום? התעורר בו בחלום הזכרון ממה שלמד, שהעבודה דוחה שבת, זכר את ההלכה ובכל זאת לא היה יכול להתאפק והוסיף לצעוק: שבת, יהודים! והנה לפתע רואה הוא כהן חשוב ובעל הדרת פנים נגש למנורה ומעלה אש. נרתע כולו, מדליקים בשבת? זהו המקדש? והתחיל לצועק בכל כוחותיו וברוגז: שבת היום! - חייכו לעומתו: שבת! שבת! זוהי שבת! הוא כולו רוטט וצועק והכוהנים יחפי הרגלים מחייכים לעומתו. לא היה יכול לסבול את המצב, כל האוירה היתה דחוסה ומעיקה ורץ לדלת לצאת מהר. כשהגיע לדלת, סיפר לי אבא, נפגש באיש בעל הדרת פנים מאלה שראה על הדגלים של שמחת תורה. הוא הלך, אמנם, יחף אבל המעיל הסתיר את רגליו היחפות והוא עכב אותו: מה אתה רץ ככה? ומה אתה נרגז? סיפרתי לו על מה אני נרגז, והוא ענה: "המקדש תחילתו אולי בדברים שנראים לך כחילול שבת, אבל סופו כל כולו שבת, כולו שבת, שבת שבתון, כמו יום הכיפורים". כשהוספתי ללמוד סיים אבא, הגעתי להבין את דבריו זהו המקדש, שבת-שבתון, וברכני אבי, זצ"ל, שאגיע אף אני להבין את זה.

סיפור זה מעיד על התלבטויות. ואף הדור שהיה כולו קדושה וטהרה ותורה אף הוא התלבט בעניין הקורבנות.

תמיהות רעיוניות

המקדש ומעשה הקורבנות עוררו תמיהות בעיני רבים וטובים. המקדש נראה להם כצמצום לאלקים, שכבודו מלא כל הארץ, כל העולמות וכל ההוויה, וכך אומר הנביא (ישעי' סו, א): 'השמים כסאי והארץ הדם רגלי, אי-זה בית אשר תבנו לי ואי-זה מקום מנוחתי?'.

הקורבנות המתוארים כמנחה לה', 'אשר הריח ניחוח', פוגמים בתפיסה הדתית הרצופה, המרחיקה כל מושגי הגוף מאלקים ועל זה נאמר (תהלים נ, י-יב): 'כי לי כל חיתו יער... אם ארעב לא אומר לך' כי לי תבל ומלואה'.

והאור של המנורה - אע"פ שהאור מחמם את הלבבות העלה את השאלה, וכי לאורה הוא צריך? לנו אתה אומר שנאיר לפניך?

השאלות הללו עוררו תמהון והחכמים השתדלו להסבירן ולהעביר את נקודת הכובד מאלקים לאדם, שכל אלה הדברים אינם לצרכי שמים "לא שאני צריך לכם", אלא לצרכי האדם, והביטויים אינם אלא אנושיים, לשבר את האוזן, בבחינת "דברה תורה כלשון בני אדם".

המציאות המקדשית

וכמו שהתורה דברה כלשון בני אדם, כך היה לפעמים גם המקדש עצמו כדרך בני אדם ולא כמלאכים. וכל עבודת המקדש נערכה על ידי בני אדם עם כל חולשותיהם ויצריהם והליקויים והפגמים שבהם, ולא פעם היו צלליו מרובים מקרני האורה. בני עלי הכהן הגדול היו 'בני בליעל' והנביאים היו נאלצים לצאת נגד המקדש וכהניו הזדוניים ולהתנגד בשל כך לכל עניין הקורבנות, כמו שאומר שמואל לשאול (שמואל-א טו, כב): 'החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים'. וישעיה (א, יא) מעלה ברוגז: 'למה לי רב זבחיכם יאמר ה', שבעתי עולות אילים וחלב מריאים, ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי'. ובדומה לו אמר ירמיה (ו, כ): 'עולותיכם לא לרצון וזבחיכם לא ערבו לי'. ונעים זמירות ישראל: 'האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה?' (תהלים נ, יג); 'כי לא תחפץ זבח ואתנה, עולה לא תרצה' (שם נא, יח). וכך אומר מיכה (ו, ו-ז): 'האקדמנו בעולות, בעגלים בני שנה? הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן?'. ואחרים, כמו ירמיה ועמוס, מודיעים, שבתקופת משה, בדור המדבר, לא דיבר ה' על עולות וזבחים. 'כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח' (ירמיהו ז, כא) ולפניו אומר דברים אלה הנביא עמוס (ה, כה): 'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר?'.

חכז"ל מסבירים את הסתירות שבנבואות הללו לבין ספר ויקרא בצורה חיובית, כתביעת עלבון-המקדש, הואיל ובמדבר הגישו קורבנות לה' לבדו, בשעה שבתקופת הנביאים נעשו הקורבנות לדבר משותף לכל המקדשים שהיו בזמנם, בין לה' ובין לאלילים השונים, 'את סכות מלככם ואת כיון צלמיכם, כוכב אלהיכם אשר עשיתם לכם' (שם כו).

אולם, איך שלא נפרש את הדברים, אפשר תמיד להכיר בנימה של אי-שביעות רצון.

בימי הבית השני

לא פחות חמור היה המצב בזמן הבית השני, בתקופה בה היתה כל העבודה וסדרי המקדש ברובה בידי כהנים שאינם הגונים, והמטרה העיקרית של המקדש לא הושגה. להלכה 'שפתי כהן ישמרו דעת' כי 'ה' הוא נחלתו', אבל למעשה היו ברובם אנשים חלשים, והכהנים, הרבה מהם לא ידעו תורה ורדפו אחרי הבצע, הקלו במשמרתם וביזו את המקדש והכהונה, כמו בני עלי, השתמשו בכוח הזרוע והכסף, היו חוטפים את המתנות והמיטו חרפה על עבודת ה' ועליהם אומרים חז"ל (פסחים נז, א): "אוי לי מבית בייתוס... שהם כהנים גדולים ובניהם גיזברין וחתניהם אמרכלין ועבדיהם חובטין את העם במקלות", ומספרים (שם) על הצווחות שהיו יוצאות מן העזרה: "צאו מכאן בני עלי!... צא מכאן יששכר איש כפר ברקאי!". וכאשר החלו הכהנים לבזות את הכהונה חשדו בהם החכמים שנתערבו בהם עבדים ופסולים, ואמרו (קידושין ע, ב): "ארבע מאות עבדים, ואמרי לה ארבעת אלפים עבדים, היו לו לפשחור בן אימר וכולם נטמעו בכהונה". המצב המציאותי של המקדש תואר בחז"ל במעשה חוניו, שנתקנא באחיו שמעי שהורם לכהן גדול: "אמר לו: בוא ואלמדך סדר עבודה, והלבישו באונקלי וחגרו בצלצול והעמידו אצל המזבח, אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו" (מנחות קט, ב). ואלה שהביאו את הקורבנות לא עמדו על הגובה הדרוש ולא לחינם מספרים חז"ל, שהקב"ה מתאונן כביכול: "בין טוב לרע אינן מבחינים והם מביאין קרבן לפני" (ברכות כג, א).

נמצאו כבר אז בין החכמים כאלה, שהפנו את לבם למקדש עליון רעיוני-עיוני והעלו את התפילה ואת הלימוד בתורה למעלת קרבנות ותיקנו תפילות במקום קורבנות, בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו'. נטיה זו התבלטה בעיקר לאחר החורבן, אבל היא כבר הועלתה עוד לפני החורבן וקבעה יחס מסויים לעבודת המקדש שבידי הכהנים שבזמנם.

אולם, כל אלה התמיהות והצללים לא המעיטו את ערך המקדש בעיני החכמים והעם, שראו במקדש את עוזם ותפארתם, 'בית קדשנו ותפארתנו' (ישעיהו סד, י), אבן השתייה של היקום; ואת הקורבנות - כמצוות ה' בבחינת "חקה חקקתי, גזירה גזרתי". ואף החורבן לא הרחיקם מן המקדש. להיפך, עוד הגביר את הגעגועים והכיסופים, וחז"ל קבעו ארבעה ימי צום וזכרון ועשרות הלכות כזכר למקדש, והתפילה לבניין המקדש וחידוש הקורבנות טובעה בכל תפילות ישראל כתפילה יסודית. אמנם, מצאו תחליפים למקדש, בתפילה, בלימוד התורה ובמעשים טובים, מעשה צדקה וחסד, אבל אחרי ככלות הכל ראו בתחליפים רק עניינים ארעיים וזמניים עד אשר יבנה המקדש ולא שימלא את מקומו הלכה למעשה.

הבעיה בדורנו

התמונה שתארתי לגבי הדורות שעברו ולגבי חכמים, שהמקדש, לימודו ומשנתו, היה חלק מחייהם, מצות ה' משיבת נפש, הבעיה העומדת לפנינו היא איך להסביר את ענייני המקדש לדורנו? מה ההסבר והטעמים שניתן לבנינו ולבנותינו הלומדים ענייני המקדש והקורבנות בבתי-הספר?

והואיל והטעמים הם לדעתי בדרך כלל היסטוריים ומטרתם חינוכית, אשתדל להעלות מהאוצר הגנוז של מדרשי חז"ל ופרשני המקרא את אלה הטעמים המתאימים לדורנו ושיש בהם משום ערך חינוכי לגבי תקופתנו. דורנו נתפס יותר לגישתו הלאומית של רבי יהודה הלוי מאשר לגישתו השכלתנית-היסטורית של הרמב"ם, והוא יבין יותר את הסברו של הלוי, שראה בעבודת המקדש את "אש אלקים" את הרוח הנבואית המעלה אותנו לאלקים. וברצוני להעלות כמה הסברים עקרוניים. אין בדעתי לחדש, אלא להעלותם בצורה נאותה, לשבר את אוזן תקופתנו - שכן משתנית ההקשבה הפנימית בכל זמן ותקופה - הסברים שבהם יוכל כל מדריך-נוער להשתמש בשעה שיצטרך להסביר את עניין הקורבנות ושמהם נוכל גם להוציא הנחיות חינוכיות כיסודות להדרכה.

פינתו של אלקים בעולם

המקדש שימש כפינתו של אלקים בשביל האדם, 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שמות כה, ח), כמקום בו מתייחד האדם עם קונו ומעמיד עצמו לפניו. אלקים נמצא בכל מקום, אבל לא בכל מקום יכול האדם להתייחד אתו יחוד לשם כבאוירה שהיא כולה קודש. המקום שבו הקדיש עם ישראל את חייו לה' יום יום, נהיה למשכן כבוד ה', ושם היתה שורה רוח הקודש. המקדש תופס בממד המקום אותו היסוד שיום הכיפורים תופס בממד הזמן. שניהם קודש קדשים בשביל האדם. המקדש בממד המקום הוא כנשמה בגופו של האדם ובלבו.

הנשמה בלב האדם דופקת ואף היא נמצאת בכל הגוף, ומאידך - האם אין הלב בדומה לכל הגוף, עצם גשמי, בשר דם ועצבים, מקום כל המקומות? ובכל זאת נקבע הלב-הדופק כמרכז הנשמה הבלתי נראית והנמצאת בכל מקום. וזהו המקדש - מקום ככל המקומות לאלקים "דלית אתר פנוי מיניה" - מקום ריכוז, הדופק הרוחני של ההווייה.

המקדש רכז בתוכו את כל הנעלה והנשגב לפי תפיסתו של כל דור ודור, והוא גם צריך לרכז את הנעלה והנשגב של דורנו. אין לחפש למקדש ולקורבנות הסבר יחיד, הסבר כזה רק יצמצם אותו ולא יקיף את יעודו. כמה וכמה הסברים לו כצריכה הרוחניים של תקופתנו, ייתכן, שבנקודה האחרונה נמצא רעיון יחיד ומאוחד המאחד את כל ההסברים, בדיוק כמו שבנקודה הסופית מתרכזים כל צרכי האנושיות בצורך מרכזי אחיד, הנובע מיחודו של הבורא. אולם יחוד זה, אע"פ שהנהו לפי כללי ההגיון והרגש, אינו ניתן להיתפס ועלינו לטפל בהרבה הסברים ובע' פנים של התורה שאינם אלא עין אחת, עין ה'.

לקרב לאלקים

את מטרת הקורבנות רואים בעצם השם "קרבן", שפירושו: לקרב את האדם לה', לקרבת ה', אשר היא טוב לאדם 'ואני קרבת אלהים לי טוב' (תהלים עג, כח); להוציאו מהשיגרה היום יומית וממסגרתו הטבעית ולהעמידו לפני אלקים באווירה שמימית ועל-טבעית; להעלות את האדם ומחשבותיו דרך החוויה הדתית המעשית לאלקים בורא העולם ואב לבריותיו. התורה והתפילה מקרבים את האדם לאלקים בדרך עיונית, והמקדש עם קורבנותיו - בדרך מוחשית ומעשית, שהשפעתה בחינוך ההמונים הרבה יותר חזקה. ולקרב לאלקים פירושו: לקרב לתורתו של אלקים, לאמת ולטוב ולכל אלה היסודות הנעלים שעליהם העולם עומד, ושאלקים בתואריו משמש להם כדוגמה, בבחינת "מה הוא רחום אף אתה רחום". וקרבתו של אלקים מציאותית ונחוצה בכל פינות החיים הנעלות והבהמיות - בכל, כמו שאלקים מקיף הכל ונמצא בכל. ומשום כך היה המקדש מקום חיים ולא מקום עיון ובו השתקפו החיים המציאותיים, בו שחטו, זרקו דם ואכלו בשר ונסכו יין - לקדש הכל בקדושת אלקים ועבודת ה'. לא הקרבן בלבד היתה עבודה, גם דישון המזבח היתה עבודה; והטבת הנרות - היתה חשובה יותר "כעבודה" מאשר העלאת האור. והאוכל שבמקדש נתעלה לאוכל לפני ה', כדי להעלות את הבהמיות שבאדם ואת יצריו הפשוטים והגסים ולקדש את חיי האדם הפשוטים והיום יומיים בקדושה עליונה, מתוך אמונה עמוקה במציאותו של אלקים וקרבתו אליו, נמצא לידו מסתכל בו ורואה את כל מעשיו. ומכאן רעיון החטא והוידוי שהוא יסודי במעשה הקורבנות. הרגשת החטא והתשובה שהיא תופעת לוי לענין הקורבנות נובעת מהרגשת אלקים. אין חטא ואין תשובה בלי הרגשת אלקים, מציאותו וישותו. החטא הנהו כלפי אלקים, נרגש בקרבתו; והתשובה היא מתנת אלקים, המתעוררת באדם ברגע שהוא שב לה' ומתקרב לאלקים. מבחינה עיונית יכול האדם להתקרב לאלקים בנפשו ובלבו, אבל מבחינה חינוכית מתעוררים אותם הכוחות ביתר שאת ברגע שהאדם מתחיל להתקרב לאלקים באופן מעשי ומוחשי, כשבא למקום בו הוא מועמד בפני אלקים ומוכן להשתחרר מכל הבלי עולם הזה ויצרים רעים המצמצמים אותן, ולשמוע בקול ה'. כאן נפתח לבו ומכאן מרגיש ברוח ה'.

בנוכחותו של אלקים מתעלה האדם, אבל בנוכחותו הוא גם מכיר באפסותו הוא ובאפסות החיים היום יומיים החולפים. מתעורר בו רצון להתמזג עם אלקים ועם כל בריותיו להקריב את עצמו על מזבח ה', שהוא מזבחו של כל היקום; לבטל את רצונו הוא בפני רצונו של אלקים ולהתמזג ברצון העולם כולו.

הקרבה עצמית

לקרבן יש עוד הוראה שנייה - הקרבה עצמית. הקורבנות לימדו את האדם בדרך מוחשית ומעשית את תורת ההקרבה העצמית, כי החובה הדתית של כל אחד ואחד, החובה הנובעת מקרבת אלקים היא, הנכונות להקריב את עצמו בעד אלקים, שפירושו; בעד יציריו שנולדו בצלם אלקים ובעד תורתו, שהיא תורת המוסר האלקי. הקורבנות בכללם ובפרטם נועדו לצרף את הלבבות ולזכך את הנפשות ולהחדיר בתוכן נטיות מוסריות נעלות, שיש בהן משום ערך עצמי כלפי נפש האדם ושלימותה, וערך חברתי כלפי חיי החברה ואהבת הזולת.

המקדש האיר לא רק במקומו, בהר הבית; הוא האיר גם למרחוק על פני כל העולם. החלונות שלו היו צרים ורחבים בחוץ, כדי שהאור שמבפנים יאיר החוצה למרחקים. ההרגשה שאי-שם בארץ ישנה פינה המוקדשת כל כולה לאלקים, עוררה כיסופי נפש וגעגועים עזים לאלקים והשרה השראה רוחנית על כל אחד ואחד, רצון עז לעלות לבית ה' וצורך נפשי פנימי להיטהר ולהיזכך, כדי להיות ראוי לעלות לבית ה' ולהתקרב אליו, וכך דרשו המפרשים את הפסוק ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם - בתוכם ולא בתוכו, המקדש מופנה לאדם להעלות אותו לאלקים.

ומכאן התשובה לשאלה לגבי בית המקדש בימינו. האם עלינו להתכונן לבנין המקדש? - בהחלט שכן.

בין אגדות הר ציון ישנה אגדה על האנחה הנשמעת בהר בעליה הגדולה של חג הסוכות. הציבור רוקד ושר ושמח, אבל הזקנים שבהר מקשיבים לאנחה המלוה את כל השמחה ואומרים, שהאנחה באה ממרומים. בסוכות כל אחד נמצא בדירה ארעית וכשנגמר החג חוזר לביתו; אבל לשכונתו של אלקים אין עדיין בית. לאן תלך? איפה ביתו? והאנחה נובעת מסוכתו של אלקים, בה הקב"ה עומד 'כביכול' ומתפלל: הלואי ויבנו בני את ביתי!

המקדש כבית, נחרב; אבל המקדש חי בתוכנו ורעיונותיו ממלאים את כל ההוי שלנו. ועל כל צעד ושעל אנו נזכרים בו, בכל אתר ואתר לומדים דיני המקדש ובהר ציון אף סדרנו ישיבה "פרחי כהונה" מיוחדת ללימוד דיני המקדש. כל בית הכנסת משמש כמקדש מעט והסידור הוא ספר העבודה, ולפי מסורת ישראל עומד המקדש מוכן ומזומן ברקיע העליון ומיכאל השר מקריב עליו קורבנות וכשיבוא הזמן ירד למטה ויתגלה לפנינו בכל הדרו ותפארתו. המקדש הוא לא שאלה של המבנה, אלא שאלה של חיים. כל הארץ היא מקדשו של ה'. עלינו להפוך את הארץ למקום מנוחתו, וממילא יוקם בית המקדש. הבונים את הארץ ומשכינים את שכונת אלקים בתוכו - בונים את המקדש למעשה והופכים את האנחה לתרועת שמחה.

המקדש הראשון והשני לא נחרבו לא על ידי נבוכדנצר ולא על ידי טיטוס, אלא על ידי מלאך מן השמים, שנתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן, וקרא ואמר: בואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו... ויכנסו לכרם שהשור הניחו והלך לו.

המקדש נעזב על ידי אלקים, הואיל והעם עזב אותו. הוא נעזב בגלל האווירה הכללית שנערכה בזמן החורבן בגלל חטאות העם והוא ייבנה על ידי המלאך בתשובת העם. וכמים הפנים אל פנים. כשנתחיל להתקרב לאלקים יתקרב הקב"ה אלינו וניפגש לפתע במקדשו "עלינו יזרח אורו וכבודו עלינו יראה" ותקויים בתפילה "ותחזינה עינינו בשובך לציון". עינינו תפתחנה לראות בתהליך השיבה ההולך ומתהווה בדורנו ולנגד עינינו.

אור חדש

היה לי פעם ויכוח מוזר בהר-ציון עם רב אחד קפדן, שאינני יודע משום מה הקפיד על שהציבור שר והתפלל בקול רם את התפילה "אור חדש על ציון תאיר", התרעם על כך והתריס כנגדו. בהתחלה לא הבינותי אותו ושאלתיו לסיבת הרגזו והוא אמר, שזהו בניגוד להלכה.

לא הבינותי את דבריו. אולם, לאחר גמר התפילה הסביר לי, שלפי דעת רבים, ורב סעדיה גאון בתוכם, אין לערבב בקשה לעתיד בתוך הברכות של קריאת שמע ולפיכך אומרים תפילת "אור חדש על ציון תאיר" בלחש ולא בקול רם ובשירה. חייכתי לעומתו, ואמרתי לו: זה היה פעם, היום נשתנו פני הדברים. אין זו תפילה לעתיד, האור החדש כבר מאיר ומאיר, התפילה היא שאלקים יפתח עינינו ונראה באורו.

המקדש הולך ונבנה עם שיבת העם. עלינו להעמיק בשיבת העם והוא יתעלה לפנינו בכל עוזו והדרו.