מחלוקת אם בארץ ישראל חוגגים שני ימים ר"ה
מנקודת השקפה של ההלכה התלמודית נחלקו הראשונים, אם בזמן שמקדשים את החדשים על פי החשבון ובקיאין בקביעא דירחא, צריכין בני ישראל לעשות ראש השנה רק יום אחד כשאר החגים בארץ ישראל שעושין רק יום אחד, או שיש הבדל בין ראש השנה לשאר החגים, ובראש השנה גם בני ארץ ישראל צריכין לעשות שני ימים כבני חוץ לארץ.
שיטת גאוני בבל: צריכין לעשות ראש השנה שני ימים
רוב הפוסקים הלכו בשיטת גאוני בבל, הסוברים שגם בני ארץ ישראל צריכין לעשות ראש השנה שני ימים כבני חוץ לארץ. וטעמם: שני ימים של ראש השנה היה נהוג בארץ ישראל מזמן קדום, בזמן שנהגו לקדש החדשים על פי הראיה. כי גם אם באו עדים וקדשו בית דין את יום שלושים לאלול, אי אפשר היה מפני קדושת החג לשלוח שליחים חוץ לתחום מושב הב"ד להודיע שנתקדש החג, והוכרחו לעשות שני ימים, ובזמן שנהגו לקבל עדות החודש כל היום (היינו: לפני שנתקלקלו הלויים בשיר, ואחרי תקנת ר' יוחנן בן זכאי) אפשר שבאו עדים סמוך לחשיכה ולא הספיקו להודיע אפילו בתוך התחום, ורק "בבית הועד" עשו ראש השנה יום אחד, ובכל ארץ ישראל, אפילו בירושלים, עשו שני ימים. והדבר יצא מכלל ספק ונעשה מנהג קבוע. ולכן לדעתם יש לקיים המנהג גם בזמן שבקיאין בקביעא דירחא.
שיטה אחרת יום אחד:
ויש חולקים וסוברים, כיון שבבית הוועד כשבאו עדים עשו רק יום אחד, מה שעשו בשאר ארץ ישראל שני ימים עשו מטעם ספק. וכשבקיאין בקביעא דירחא, יש לכל ארץ ישראל דין של בית הוועד, ואין לעשות רק יום אחד.
איך היה המנהג בא"י הלכה למעשה?
וכדאי לחקור, איך היה המנהג בא"י הלכה למעשה. והנה בתלמוד ישנם מאמרים שאפשר להוציא מהם ראיות לכאן ולכאן, וכבר נתפרשו באופנים שונים ע"י בעלי השיטות השונות, וקשה להביא מהם ראיה.
אבל מתקופת הגאונים ואילך יש לנו ידיעות יותר ברורות על המצב בא"י בעניין זה.
אין בדעתי לטפל במאמרי זה בצד ההלכה שבשאלה זו, וחלילה לי להכניס ראשי בין ההרים ולהכריע בין החולקים. ביחוד, כי לכל הדעות, המנהג של שני ימים ר"ה הוא עתיק יותר משמונה מאות שנה.
רצוני לטפל בעניין זה רק מנקודת-השקפה היסטורית ולבדוק את המקורות מתקופת הגאונים ואילך. כיצד נהגו בארץ ישראל בעניין זה הלכה למעשה.
רב האיי גאון וגאונים אחרים: שני ימים
רב האיי גאון היה בין הסוברים שמצד הדין יש לבני ארץ ישראל לעשות ראש השנה שני ימים, ובאחת מתשובותיו בעניין זה השתמש רה"ג בסגנון המשתמע שבני ארץ ישראל נוהגים למעשה ראש השנה של שני ימים. ורב נסים פנה אליו בשאלה: "ואמר אדוננו, כי בני ישראל תופסין ראש השנה שני ימים, ואנו רואים עד עתה אין תופסין אלא יום אחד". ורה"ג בתשובתו מאריך לברר דעתו בהלכה זו והוא מוסיף כמתנצל:
"ואשר אמרנו בעבור בני א"י בי"ט של ר"ה, כך אמרנו: בדין הוא שיעשו כראשונים, ולא ישנו ממנהג אבותיהם נוחי נפש".
הננו רואים, שגם רה"ג ידע שבארץ ישראל נוהגים ראש השנה רק יום אחד, אלא שלדעתו לא כדין נהגו כן.
בחילוף מנהגים שבין בני ארץ ישראל ובין בני בבל (סי' מא) נמצא: "בני בבל עושין שני ימים טובים, בני ארץ ישראל יום אחד כמצות התורה", אף שכתוב ימים טובים סתם, ואפשר להוציא ראש השנה מהכלל, אך לאור הידיעות של רה"ג ור' נסים מסתבר, שגם ראש השנה בכלל. וכן פירשו כוונת הדברים חוקרי החילופים רב"מ לוין וד"ר מרגליות, וסמכו לחילוף זה החומר השייך לראש השנה.
רבינו חננאל בפירושו לביצה כותב: "ש"מ שאפילו בני א"י צריכים להיות עושין ר"ה שני ימים". מדברי הר"ח נשמע הד דברי רה"ג שבני א"י "צריכין" לעשות שני ימים, אבל אינם עושים כן.
גם הרי"ף בריש ביצה, כותב: "ושמעינן מהא דבני ארץ ישראל צריכי למעבד שני ימים של ר"ה".
הרא"ש (שם) מעתיק דברי הרי"ף ומוסיף:
"ורבינו אפרים תלמידו נחלק עליו, וכתב דהני מילי בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה, אבל עכשיו שאנו סומכין על סוד העיבור, חזר כל ארץ ישראל להיות בית הוועד, שאין להן ספק בקדושת היום, ואין להם לשמור אלא יום אחד".
דברי רבינו אפרים במקורם לא הגיעו לידינו, אך גם בעל המאור מזכירם.
הרמב"ם (ה' יום טוב פרק א, כא; ה' קדוש החדש ה, ח) פוסק שגם בארץ ישראל יש לעשות ראש השנה שני ימים, אבל אין לדעת מסגנון לשונו, כיצד נהגו בארץ ישראל בימיו.
בעל המאור: יום אחד
לנושא מחקרנו מעניינים בייחוד דברי בעל המאור בריש ביצה. הוא חולק על הרי"ף וכותב:
"בדורות הללו מאחר שהותקן סדר העיבור ע"פ המנהג שנהוג בידינו, הרי חזרה כל א"י להיות כבית הוועד שאין להם ספק בקדושת היום ואינן חייבין לשמור כי אם יום אחד בין בר"ה בין בשאר ימים טובים, וכן נהגו לעשות בא"י כל הדורות שהיו לפנינו, עד עתה חדשים מקרוב באו לשם מחכמי פרובינציאה והנהיגום לעשות שני ימים טובים בר"ה על פי הלכות הרי"ף".
הוא מזכיר, שגם ר' אפרים סובר כמותו וכן הוא מביא תמצית דברי רבינו נסים ורה"ג, שמהם מוכח בימיהם לא היו נוהגים בארץ ישראל רק יום אחד.
הרמב"ן במלחמת ה' חולק על בעל המאור ומחזק את דעת הרי"ף, ובנוגע למנהג ארץ ישראל אינו מכחיש עדותו של בעל המאור והוא כותב:
"ואשר אמרו בעבור בני ארץ ישראל בדורות שלפנינו, אינה טענה, לפי שגלינו גלות שלמה ובעונותינו לא נשאר בארץ בימים ההם אלא מעטים, ואינן בני תורה, בנדנוד אחר נדנוד וטלטול אחר טלטול, והוחלף להם בשאר ימים [טובים]".
והנה לפנינו שתי השקפות שונות. לדעת הרז"ה בעל המאור נהגו בני ארץ ישראל כל הזמן כדין, רק בתקופה מאוחרת קרוב לזמנו של הרז"ה השפיעו עליהם חכמי פרוביציאה לקבל עליהם החומרה של שני ימים. ולדעת הרמב"ן, משך זמן ארוך נהגו בני ארץ ישראל שלא כדין, עד שבאו חכמים מחוץ לארץ והחזירום למוטב.
דיון בשתי ההשקפות
איזו משתי השקפות הללו מתקבלת יותר על הדעת? לדעתי, דעת הרז"ה מתקבלת יותר, כי קשה להסכים לדעת הרמב"ן שבתקופה ארוכה מתקופת הגאונים, ואולי עוד לפניהם עד קרוב לזמנו של הרז"ה, לא היו בארץ ישראל בני תורה, וכי כולם נהגו שלא כדין. כן לא מסתבר שמפני "עם-הארצות" בטלו את יום טוב שני של ראש השנה ועשוהו חול. יותר מסתבר דעת הרז"ה, שהמנהג של ראש השנה יום אחד, היה מקובל בידם מקדמת דנא. רק בתקופה מאוחרת, בזמן עלייה גדולה, והעולים החדשים היו רוב מנין ורוב בנין של הישוב בארץ, והם לא רצו לוותר על הרגלם לעשות ראש השנה שני ימים, ובייחוד שגדולי הפוסקים שבחוץ לארץ סוברים שגם בארץ ישראל צריכים לעשות שני ימים, ועמדו על דעתם והנהיגו כן הלכה מעשה, והישוב הקטן שבארץ ישראל נכנע וקיבל עליו חומרא זו.
וכדאי להביא דברי ה"מגיד משנה" (ה' יום טוב א, כא):
"וענין ר"ה שהוא שני ימים טובים, בכל מקום מפורש בהלכות. ויש חולקים, ודברי ההלכות ורבינו עיקר, וכן נוהגים אף בארץ ישראל לעשות שני ימים ר"ה".
מדוע קיבלו בני ארץ ישראל יומיים ר"ה?
ולדעתי, אפשר למצוא מצע פסיכולוגי "לכניעה" זו של הישוב. בני ארץ ישראל היו רגילין לעשות ראש השנה רק יום אחד מזמן קדום וכשחל ראש השנה בשבת תקעו שופר גם בשבת, אך מנהג זה של תקיעת שופר גם בראש השנה שחל בשבת, התקיים רק כל זמן שהיו בית-דין סמוכין בארץ ישראל. כשנפסקה שלשלת הסמוכים, חדלו לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת, והקהל היה מתגעגע למצוות תקיעת שופר, והגעגועים הללו התערבו גם בפחד, לרגל המאמר הידוע של ר' יצחק: "כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה. מאי טעמא דלא איערבב שטן" (ר"ה טז, ב). וכמובן, שברוב השנים שלא תקעו, באו צרות על בני ישראל שתלו באי התקיעה בראש השנה. חכמי הדור שהיה בתקופה שבין הפסקת בית דין סמוכין שאז חדלו לתקוע שופר בראש השנה שחל בשבת, השתדלו להרגיע את הציבור, ולדעתי רק בתקופה זה נוצר הפירוש לדברי ר' יצחק: "לאו דמיקלע בשבתא אלא דאיתייליד אונסא".
פירוש זה הנמצא לפנינו בהלכות גדולות ומובא בתוס' ראש השנה שם, אינו מתקבל כלל על הדעת שנחדש בחוץ לארץ במקום שנהגו שני ימים ראש השנה, כי שם לא קרה כלל שנה שלא תקעו בתחילתה, כן אין מקום לפירוש זה בארץ ישראל בזמן שתקעו גם בשבת על יד בית דין סמוכין. אבל בארץ ישראל שחדלו הסמוכין, ועדיין נהגו לעשות ראש השנה יום אחד, ראו חכמים צורך לפרש כוונת ר' יצחק באופן שירגיע את הציבור. וכדאי לבקר כתב יד של הלכות גדולות כדי לברר, כיצד נתגלגל פירוש זה לבה"ג. סעד להשערה זו מצאתי בס' המנוחה על הרמב"ם, שמיחס פירוש זה לדברי ר' יצחק ל"גרסינן בירושלמי", ואין כוונתו לירושלמי ממש, אלא למקום ארץ ישראל כידוע.
וכדאי לשים לב להבדל שבין הירושלמי והבבלי בנוגע לטעם שאין תוקעין בשבת. בירושלמי (ר"ה פ"ד ה"א) נאמר הטעם: "כתוב א' אמר יום תרועה, וכתוב א' אמר זכרון תרועה". דרשה זו נזכרת גם בבבלי (ר"ה כט, ב) אך גם שם בשם אמוראי ארץ ישראל: "רבי לוי בר לחמא בשם רבי חמא בר חנינא", והבבלי דוחה זה ומסיק שאין תוקעין בשבת משום גזירה דרבה.
ונראה שבבבל שנהגו ראש השנה שני ימים ואף פעם לא היה ביטול התקיעות לגמרי אלא דחייה למחר, די הייתה גזירה דרבה לבטל התקיעה בשבת. בארץ ישראל שנהגו יום אחד וביטול התקיעה בשבת הוא ביטול מוחלט לאותה שנה, מצאו סמך בתורה לביטול זה. וכבר נחלקו חכמים אם זוהי דרשה גמורה או אסמכתא.
ומעתה נבין, כי בני ארץ ישראל קיבלו ברצון את החומרא של שני ימים ראש השנה, כדי להיפטר מן האפשרות של אי-תקיעה בתחילת השנה, וקוו לשנה טובה ומבורכת.