אור חדש על הסיפור החסידי

מחבר: גדליה נגאל

סיני, גיליון ק"ד, 1989

מילות מפתח: סיפורי חסידים

 מן המפורסמות הוא, שהספרות החסידית נחלקת לשני סוגים עיקריים: ספרות הדרוש העיונית וספרות הסיפורים. חקר החסידות עסק בדורנו בשני סוגים אלה, אך דומה כי דווקא הסיפור החסידי, הפופולארי כל כך בציבור הרחב, לא זכה לעיון הראוי והמעמיק. על הסיפור החסידי כתבו אומנם מספר מחקרים חשובים, אך אף על פי כן נראה לי שעדיין רבות השאלות שיש לתת עליהן מענה.

בדבריי הבאים ברצוני לעסוק בשאלות הקרדינאליות הבאות:

א. מתי החל הסיפור החסידי?

ב. מהי מהותו של הסיפור החסידי?

ג. מה הם המקורות מהם שאב וכיצד השפיעו הללו עליו?

למעשה קשורות כל השאלות הללו זו בזו, ונתינת תשובה לאחת מהן מהווה ממילא תשובה חלקית לשאלות האחרות.

חוט-השני המאגד את דיוננו בשאלות הנ"ל הוא דמות הבעש"ט, שאישיותו קשורה קשר בל ינתק להופעתו של הסיפור החסידי ואשר השפיעה רבות על מהותו.

עובדה חשובה, שטרם הודגשה כראוי, היא, שלסיפור החסידי-שבדפוס קדם סיפור שבעל-פה. העדויות לכך הם אותם רמזי-סיפורים, ואף אותם הסיפורים המלאים, שבבוא היום הפכו להיות ספרות שבדפוס. שהרי אלמלא כן, לא היינו כמובן יודעים מאומה אודות הסיפור שבעל-פה. עדויות מסוג זה יש לנו למכביר. אזכיר, למשל, את דברי נכד הבעש"ט, ר' אפרים מסודילקוב, בעל "דגל מחנה אפרים" על סיפורי סבו, את דברי ר' אהרן שמואל הכהן בספרו "קורא מראש" על ביקור הבעש"ט בבית חותנו וכישורו של הבעש"ט להבין את ציוץ הציפורים. גם מסיפורים שבאוספי סיפורים חסידיים, מתחוור לקורא שהבעש"ט אכן סיפר סיפורים בחייו, וביניהם גם - ואולי בעיקר - סיפורים אודות עצמו.

עדות רבת חשיבות להכרת הסיפור החסידי שבעל-פה, שקדם לסיפור הנדפס, מצויה בכתבי ר' יעקב יוסף מפולנאה, ספרי החסידות הראשונים, אשר נדפסו כידוע בשנים 1780 - 1782. המחקר עמד זה מכבר, ובצדק, על מרכזיותם של הספרים הללו בנושאי ההגות החסידית, אך התעלם, משום מה, מחשיבותם בנושא הסיפור החסידי, חשיבות עליה אצביע בהמשך דבריי. היו מי שראו בשנת הדפסתו של ספר "שבחי הבעש"ט" את ראשיתו של הסיפור החסידי שבדפוס, ובכך התעלמו למעשה מששת הסיפורים המפותחים והחשובים שבספר "כתר שם טוב" לר' אהרן מאפטא, אשר קדמו ל"שבחי הבעש"ט" בכעשרים שנה. והנה מתברר שרמזי הסיפורים אשר בכתבי ר' יעקב יוסף לא זו בלבד שהם מלמדים על כך שהסיפור החסידי שבעל פה היה נפוץ בימי הבעש"ט, אלא שהם מהווים אף את ראשיתו של הסיפור החסידי שבדפוס. אכן, בגין אופיים המיוחד של רמזי-הסיפור לא הושם לב אליהם במידה המתבקשת, ואף אני אספתי - בשעתו - בספרי "מנהיג ועדה" רק את המשלים שבכתבי ר' יעקב יוסף, ולא עמדתי על רמזי הסיפורים המסתתרים בתוך הדרשות הארוכות.

רמזי הסיפורים בכתבי ר' יעקב יוסף, חברו ותלמידו של הבעש"ט, מתאפיינים בשלושה מרכיבים:

א. הם קצרים מאוד ונוטים לרמיזה.

ב. הרמיזה עוסקת באירוע שאירע בעבר, דהיינו בסיפור-מעשה הקשור - על פי רוב - בבעש"ט.

ג. הסיפור הנרמז מובא כאסמכתא, כהדגמה או כאילוסטראציה לנושא מיסטי או מאגי, המשתלב בהגות ראשית החסידות.

אדגים במספר דוגמאות:

א. בספר "צפנת פענח" טוען ר' יעקב יוסף שעולמנו מלא קליפות, ולולא אותן קליפות היינו יכולים לראות מסוף העולם ועד סופו, וכן היינו מסוגלים לשמוע כרוזים, קולות שמימיים. להוכחת קביעה זאת כותב ר' יעקב יוסף: "ומורי יוכיח, שראה מרחוק ושמע הכרוזין, כאשר נתברר לאמיתו"

ב. בספר "תולדות יעקב יוסף" דן המחבר בכושרו של מורו הבעש"ט לדעת את העתיד ומוסיף: "וכעין זה שמעתי ממורי זלה"ה, כשהיה אחד לומד איזה משנה היה אומר לו מה שיהיה לעתיד בגשמי, כמעשה שהיה וכו'".

ג. בדרשה אחרת שב"צפנת פענח" נדונה שאלה פילוסופית: האם עצם כישורו של הצדיק להמתיק דינים, דהיינו לבטל גזירות, מעידה על שינוי רצון של האל. בפיסקה מובא תירוצו של אחיה השילוני, מורו השמיימי של הבעש"ט, עליו הרחבתי את הדיבור במקום אחר. ר' יעקב יוסף מסיים את הפיסקא במלים: "וכן שמעתי שהעידו במעשה אחת בשמו בענין הנ"ל".

בכל הפיסקאות הנ"ל אנו נרמזים בקצרה, אך בהבלטה רבה, על אירועים שאירעו. לר' יעקב יוסף, שלא נטה לנאראטיבה, לא היה עניין להביא את הסיפורים המלאים על פרטיהם, אך אין ספק שרמזי-הסיפורים מצביעים על אירועים ריאליים, ושהסיפורים המלאים סופרו בחוג הבעש"ט, והן אף מוכיחות את הקשר ההדוק שבין הסיפור החסידי לבין ההגות החסידית כבר בראשית ימיה של התנועה. קשר זה, שחוקרים מסויימים הטילו בו ספק, מוכיח בבירור, כי הדעה שהסיפור החסידי קשור בתורת הצדיק המאוחרת, ואף התפתח כתוצאה ממנה אינה מתקבלת על הדעת. רוב רובם של המוטיבים והנושאים שאנו מוצאים בסיפור החסידי המאוחר כבר מצויים בסיפור החסידי הקדום, והגישה החיובית, המתבטאת גם ברעיון 'קידוש הסיפור', כבר קיימת בראשית החסידות. ההבדל בין הסיפור החסידי בדור הראשון לבין זה שבדורות המאוחרים אינו הבדל מהותי, כי אם כמותי.

שני המשלים הידועים, אותם המשיל הבעש"ט על עצמו, כבר נדונו במחקר, אך כאן יש להדגיש, כי בהמשלת משלים על עצמו נבדל הבעש"ט מדרשנים ומבעלי הגות אחרים, שהיו רגילים להמשיל משלים לצרכיהם הדידאקטיים, אך לא קשרו בין המשל לבין חייהם הפרטיים. כאמור לא הסתפק הבעש"ט במשלים אודותיו, והוא סיפר על עצמו גם סיפורים, אשר חזרו וסופרו על ידי אנשיו. אף בכך נבדל הבעש"ט מדרשנים ומאנשי הגות רגילים, והוא קרוב בענין זה לטיפוס של בעל-השם, בו נדון בהמשך.

בדוגמה השלישית של רמזי-הסיפורים שהבאתי לעיל מוזכרת דעתו של אחיה השילוני. אין זאת הדרשה היחידה בכתבי ר' יעקב יוסף בה מוזכר מורו של הבעש"ט, ומי שלימד את הבעש"ט עניינים שונים שבהגות. לתשומת לב החוקרים זכו דווקא שתי פיסקאות קצרות, אך חשובות, שבסוף ספר "תולדות יעקב יוסף" המדברות על נסיון עליית הבעש"ט לארץ ישראל. למעשה, אף פיסקאות אלה הן מסוג רמזי-הסיפורים, המאחדים בתוכם אירוע ונושא הגותי. אם נוסיף לכל המידע הזה את איזכורו המרומז של אחיה השילוני באיגרתו הידועה של הבעש"ט לגיסו ר' גרשון מקיטוב, שנדפסה בסוף ספר "בן פורת יוסף" איזכור המניח שזהות המורה-השמיימי ידועה הן לר' גרשון מקבל האיגרת, הן לר' יעקב יוסף, מוביל האיגרת, והן לאחרים, הרי מותר לנו להניח שסיפור מלא ומפותח על קשרי הבעש"ט עם אחיה השילוני התהלך בין מקורבי הבעש"ט בעוד הבעש"ט בחיים, ושהמספר הראשון והעיקרי של הסיפור היה הבעש"ט עצמו.

כאן יש להדגיש כלל גדול, והוא שעובדת הדפסתו של סיפור מסויים בתקופה מאוחרת אינה מעידה בהכרח שהסיפור איננו קדום. סביר להניח, שרבים מסיפורי "שבחי הבעש"ט" מקורם בתקופת חייו של הבעש"ט, והם סופרו כסיפורים שבעל פה עד שהגיעו לידי המלקט ר' דוב בעיר מליניץ. כדוגמה לכך עשוי לשמש סיפור, מפי ר' יעקב יוסף, המובא בספר "שבחי הבעש"ט" סיפור זה המתאר את פיגורו של ר' אלכסנדר, סופר הבעש"ט וחותנו של מלקט "שבחי הבעש"ט" בעת הליכת הבעש"ט ומלוויו בגן עדן, נמצא גם בדרשותיו של ר' יעקב יוסף, שנדפסו כשלושים וחמש שנים לפני שנדפס ספר "שבחי הבעש"ט". לפנינו אפוא סיפור מפי מספר אחד, שפעם אחת נרשם על ידי המספר עצמו, ואילו במקור הספרותי השני הוא נרשם על ידי השומע. דוגמה נוספת: יש הרואים בסיפורים אודות נסיון העלייה של הבעש"ט לארץ ישראל והמשבר שפקד אותו באותו זמן, סיפורים מאוחרים, פרי דמיונם של מיכאל לוי רודקינדון, הרי מקומרנה ואחרים. והנה מתברר, כי בנוסף לרמזי הסיפורים שהזכרנום לעיל, שלכאורה די בהם כדי להעיד על נסיון עליית הבעש"ט לארץ ישראל, יש בידינו חומר סיפורי חשוב נוסף אודות הנסיעה והמשבר שחל בה. כוונתי לדברים שנכתבו על ידי ר' יעקב יוסף בספרו "כתונת פסים", אשר נשאר - כידוע - בכתובים עם מות מחברו, ונדפס רק בשעת 1866 בלמברג. וזה לשון הפיסקה הרלונטית, המתאימה להפליא למה שסופר בסיפורים המלאים, המאוחרים כביכול: "ואם רואה הוא [שהוא] בסוד הקטנות ואינו יכול לכוון [בתפילתו], שמתגברין עליו מחשבות זרות, אזי יתפלל כתינוק בן יומו מתוך הכתב, כאשר העיד מורי על עצמו, שהיה בארץ אחרת זמן מה בבחינה זו, שנסתלק ממנו הנ"ל [המדרגה הגבוהה] והיה מדבק עצמו על האותיות וכו'... וכך ציוה לאיש פרטי שיעשה כך עד שחזר למדרגתו העליונה וכו'... כמו ששמעתי ממורי על עצמו: אחרי ירידתו הנ"ל היה לו עליה כפולה גם בגשמי...".

אף פיסקה זאת היא מסוג רמזי-הסיפור המתקשרים לנושא הגותי. אם איני טועה, הרי נרמז כאן המשבר הרוחני שפקד את הבעש"ט. נראה לי, שהסיפור המאוחר-כביכול בדבר הבקשה שביקש הבעש"ט מאת סופרו לומר עמו את אותיות האלף-בית, וחזרתו של הבעש"ט למדרגותיו בעקבות זאת, כבר נרמז בפיסקה שב"כתונת פסים".

בכל מה שאמרנו עד כה יש כבר כדי להעיד על מהותו של הסיפור החסידי, אך כדי להשלים את התמונה עלינו לעיין במקורותיו של סיפור זה. כבר הדגשנו לעיל שראשית הסיפור החסידי קשור באישיותו של הבעש"ט. בבעש"ט נתמזגו במיזוג יחיד מסוגו מספר דמויות, והן: דמות בעל השם, דמות ההוגה ודמות המנהיג. את הנטיה לספר סיפורים על עצמו, ובמיוחד סיפורי מופתים, ירש הבעש"ט מבעלי שם שקדמו לו. היו - כפי שעוד נוכיח בהמשך - בעלי שם, אשר לא הסתפקו בעשיית הנס, אלא היו מעוניינים שהמידע על מופתיהם ייודע בציבור הרחב, ולפיכך פעלו להפצת המידע ברבים.

אם נבחן היטב את הסיפור החסידי, הן בראשית דרכו והן בהמשך קיומו, ניווכח לדעת שעיקרו הוא נס, המתחולל בזכות פעולותיה של אישיות מיסטית, או מאגית, אישיות שהיא בעל כישורים על-טבעיים. מי שנזקק לאותו נס עשוי, אומנם, להיות אותה אישיות עצמה, אך לרוב אלה הם אנשים אחרים הסובלים ממחסור כלשהו, אם בתחום הצאצאים, הבריאות, הפרנסה וכדומה. לכאורה נמצא מודל זה של סיפורי-נס כבר במקרא, כאשר הנביאים הם פועלי הנס ובעלי הכישורים העל-טבעיים. ברם, מאז תקופת הגאונים, ואולי עוד מלפני כן, מכונים האישים מחוללי הנסים בדרך כלל בעלי-שם, כינוי שאיפיין אף את מייסדה של החסידות. אם נבדוק בשיטתיות את אלפי הסיפורים החסידיים שבידינו, נגלה בהם את מרבית המוטיבים והנושאים המופיעים בסיפורי בעלי השם לדורותיהם. אין זאת אלא שבעקבות הבעש"ט, תפסו הצדיקים החסידים בתודעת ההמון את מקומם של בעלי-השם. האחרונים פעלו בעזרת "שמות קדושים" והביאו ישועה ליחיד ולכלל, ואילו בתקופת החסידות עברו אמנם הפונקציות של בעלי השם אל הצדיק החסידי, אך נעלם הכינוי בעל שם. לאט לאט נוצרה רתיעה מן השימוש בשמות קדושים, בסגולות וקמיעות. את מקומם של הללו תפסו מעתה יותר ויותר ברכת הצדיק ותפילתו, אם כי המאפיינים של בעל השם ההיסטורי לא נעלמו כליל.

בסיפורי בעלי השם לדורותיהם מיוחסים לבעלי השם כישורים דוגמת קפיצת הדרך, גרימת נזק לאויבים, המתת אויבים, החייאות מתים, גירושי שדים, ריפוי חולים, גרימת שיתוק ועוד ועוד. חלק מכישורים אלה כבר נזכר בתשובה ששלח רב האי גאון לאנשי קיראון, ששאלוהו על מהותם של בעלי שם. על כישורים נוספים של בעלי שם אנחנו שומעים ב"מגילת אחמיעץ", לר' אחימעץ בן פלטיאל, המתאר את חיי משפחתו בדרום איטליה במאות העשירית והאחת עשרה. נושא בעל השם עבר כנראה מאיטליה לגרמניה, עם הגירת משפחות איטלקיות צפונה, ולא פלא הוא, שבטכסטים סיפוריים של חסידות אשכנז אנו נתקלים בסיפורי נסים, אשר במרכזם עומדים בעלי-שם.

על המוטיבים והנושאים הכלולים בסיפורי בעלי-השם עד למאה הט"ז, שנתגלגלו עד לסיפור החסידי ונטמעו בו, יש להוסיף מוטיבים ונושאים סיפוריים המאפיינים את סיפורי בעלי המאגיה מתקופת צפת ואילך. כוונתי למוטיבים ולנושאים כגון: גירושי דיבוק, ידיעת גלגול הנפש וחוכמת הפרצוף, דהיינו הכרת החטא על פניו של החוטא. הסיפור הצפתי מצדו קלט את סיפורי בעלי-השם שקדמו לו, ובהוסיפו להם את נושאיו-הוא נוצר כביכול סוג סיפורי חדש, המכונה סיפורי שבח. אומנם אין להכחיש את העובדה, שלא האר"י, ולא ר' חיים ויטאל, מכונים בסיפורים בכינוי בעלי שם, ואף על פי כן מהווים רבים מסיפורי צפת חטיבה בסוג הספרותי שניתן לכנותו סיפורי בעלי-השם. הסיפור החסידי כולו, אך בעיקר ספר "שבחי הבעש"ט", קלט מלוא חופניים מסיפורי צפת, עובדה שעליה עמדתי כבר בהרחבה, ובציון המקבילות, בספרי "הסיפורת החסידית". מן המאה השש עשרה ואילך הולכת ונוצרת ספרות גירוש-דיבוק רחבה, ואף היא אינה אלא חטיבה בספרות בעלי-השם. השפעתם של סיפורי הדיבוק על הסיפור החסידי ניכרת ובולטת, שכן מי שפעלו בדרך כלל בתהליך גירוש-הדיבוק היו בעלי-שם. מי שיעיין היטב בספר "שבחי הבעש"ט" אף יגלה, כי אחת מפעולותיו הפומביות הראשונות, אם לא הראשונה בהן, היה גירוש הדיבוק מתוך "משוגעת". הדיבוק שבאותה אשה, פנה אל הבעש"ט וטען באוזניו, כי אינו חושש מפניו, שכן גזרו מן השמיים שאסור לבעש"ט לעסוק ב"שמות קדושים" טרם מלאות לו שלושים ושש שנה. כאשר נתברר לבעש"ט, כי אכן מלאו לו שלושים ושש שנים ושלב הפעילות הציבורית שלו מגיע, לקח לו סופר, אשר תפקידו היה -בין היתר - לכתוב סגולות וקמיעות וחולים החלו לפקוד אותו ולשחר לפתחו בבקשת מרפא.

עניין מיוחד לנו בבעלי שם אחדים שחיו בדורו של הבעש"ט, באופיים, בכישורים המיוחסים להם ובזיקתם לסיפורים. ניתן להצביע בבירור על שני אישים, שקווי אופי משותפים רבים להם ולבעש"ט. כוונתי לר' שמואל עסינגן בעל שם ידוע בדורו, שחי בראשית המאה השמונה עשרה במדינת ליפה [וסטפליה] שבגרמניה, ולר' יונתן אייבשיץ, רב ופוסק ידוע במץ ובאלטונה, שאף הוא חי באותה תקופה. בדומה לבעש"ט, איחדו אישים אלה באישיותם את דמויות הרב-המנהיג, את ההוגה ואת בעלי-השם. משני אישים אלה אנו יודעים שסיפרו סיפורים על עצמם ומאידך גיסא דאגו שסיפורים אודות נפלאותיהם יופצו ברבים, אם בצורת איגרות ואם בצורת קונטרסים. ר' שמואל עסינגן דאג שקונטרס בשם "מעשה נורא זכה ברורה". המתאר גירוש דיבוק על ידו, יודפס ויופץ, ואילו ר' יונתן אייבשיץ פעל להפצת נפלאותיו במכתבים ששיגרו תלמידיו לארצות שונות, וכן בדרך של הדפסת קונטרס אנונימי בשפה הגרמנית, המספר על נפלאות שעשה בהיותו רב במץ.

לא נהיה רחוקים מן האמת אם נניח, כי הבעש"ט הכיר במידה רבה את ספרות הסיפורים שקדמה לתקופתו, הן מתוך קריאת ספרים והן מתוך שמיעת הסיפורים בעל פה. במשלים שסיפר ובסיפורים שהשמיע הושקע - ביודעין ובלא יודעין - לא - מעט מן החומר הספרותי ההוא. לדוגמה, המשל הידוע אודות ארבעה שרים שנתמנו לשמור על אוצר המלך בא אל הבעש"ט, אם דרך ספר "עוללות אפרים" לר' אפרים מלונשיץ, המצוטט הרבה בכתבי ר' יעקב יוסף והיה פופולארי באותו דור, ואם בדרך ישירה מספר "חובות הלבבות". אף מוטיבים וסיפורים נוכריים הגיעו לתודעת הבעש"ט והוא השתמש בהם. כדוגמה עשוי לשמש המשל-סיפור אודות אשת הסוחר הצנועה, שלעניות דעתי הגיע לבעש"ט דרך ה"מעשה-בוך" ודומיו. אין ספק שב"שבחי הבעש"ט" ובסיפור החסידי בכלל נקלטו גם מוטיבים, נושאים, אף סיפורים שלמים, שלא סופרו עדיין בזמן הבעש"ט, וביום מן הימים הודבקו לבעש"ט. ודאי לא מקרה הוא שסיפור ר' אדם בעל שם מצא את דרכו לספר "שבחי הבעש"ט". מצאתי ב"שבחי הבעש"ט" סיפור, אשר לפי עדותו של ר' יעקב עמדן, סופר כמה עשרות שנים לפני כן על ר' יונתן אייבשיץ. הסיפור אודות הרב אייבשיץ שנתכנה אף הוא בדורו בכינוי בעל שם הופץ ככל הנראה דרך מכתבים שכתבו תלמידיו למרחקים. בהגיע הסיפור לאותם מקומות במזרח אירופה, בהם הכירו את הבעש"ט, היה מובן לכל שומע שבעל השם שבסיפור הוא הבעש"ט המוכר להם.

ניתן לשער שבדיקה מדוקדקת של החומר הסיפורי הרב שקדם לחסידות, והשוואתו עם הסיפור החסידי לדורותיו, תחזק ותאמץ את ההנחה שדיברתי עליה לעיל. הסיפור החסידי קלט, בסופו של דבר, את כל החומר הסיפורי שבדרך כלשהי הגיע אליו, אך בעיקר סיפורי מופת שמקורם בסיפורי בעלי השם לדורותיהם. היחס החיובי והחם של הבעש"ט וחבריו אל הסיפור, והגישה ששילבה את מעמד הסיפור בתוך מערכת אידאית רחבה, הנקראת בפינו הגות החסידות, הם שאיפשרו את קליטת החומר הספרותי שקדם לחסידות והביא לידי התפתחותו האדירה, הנמשכת זה כמאתיים שנה.

לסיכום: לסיפור החסידי שבדפוס קדם סיפור חסידי שבעל פה. סיפור זה החל בימי הבעש"ט, שכן הבעש"ט הירבה לספר על עצמו. נטיית הבעש"ט לספר על עצמו היא מורשת בעלי השם לדורותיהם, אשר חלק מהם עסק לא רק בסיפור נפלאותיהם, אלא אף בהפצתם של הסיפורים, אם בעל-פה ואם בכתב. מרבית המוטיבים והנושאים של סיפורי בעלי השם נקלטו בסיפור החסידי, אשר אינו אלא המשכם, בבחינת מהדורה חדשה ומורחבת. חידושו של הסיפור החסידי הוא בשילובו בהגות החסידית ובקשר ההדוק בינו לבין תורת החסידות, הקיים מאז תחילת התנועה. זיקה זאת, מתבטאת הן ברעיון 'קידוש הסיפור' והן ברמזי-הסיפורים שבכתבי ר' יעקב יוסף, המשמשים הדגמות לדעות שונות. ממילא מובן שאין הסיפור החסידי תולדה של תורת הצדיק המאוחרת, אלא צאצא של סיפור בעלי השם, שהפכו לסיפור הצדיק החסידי, שאף הוא אינו אלא שלב חדש ומפותח של בעל-השם ההיסטורי. כל האמור לעיל, וכן ריבוי הצדיקים, שהוא תופעה היסטורית מאוחרת, הם אשר גרמו ליצירה הסיפורית החסידית האינטנסיבית על אלפי סיפוריה ומאות חיבוריה.