מדוע הוצא רבי ירמיה מבית המדרש?

מחבר: עדין שטינזלץ

סיני, גיליון נ"ד, 1964

תוכן המאמר:
• שאלתו של ר' ירמיה
• שאלתו של פלימו
• שני סוגי שאלות
• שאלתו של ר' ירמיה
• שאלות נוספות של ר' ירמיה
• הפגם בשאלותיו של ר' ירמיה

תקציר: ר' ירמיה הוצא מבית המדרש על ששאל שאלה. שאלותיו שונות משאלותיהם של אחרים בכך שהוא ערער על סמכות חכמים בשאלותיו.

מילות מפתח: ר' ירמיה, סמכות חכמים.

שאלתו של ר' ירמיה

שנינו במשנה (בבא בתרא כג, ב):

"ניפול הנמצא בתוך חמישים אמה, הרי הוא של בעל השובך; חוץ מחמישים אמה, הרי הוא של מוצאו".

על הלכה זו שואל ר' ירמיה (שם):

"רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ מחמישים אמה, מהו?".

על שאלה זו נאמר (שם):

"ועל דא אפקוה לר' ירמיה מבי מדרשא".

רש"י (שם) מסביר, שהוציאוהו משום "שהיה מטריח עליהם". ואילו לפי התוספות (ד"ה ועל) הוציאוהו משום ששאל דבר שאינו יכול להיות במציאות.

והנה, ודאי שקשה הדבר להבנה לפי שתי השיטות. אם לפי רש"י, תהא זו תמיהה רבה: וכי מפני שהקשה עליהם, או שהיה מרבה בשאלות ידחוהו מבית המדרש? ואף שמצאנו מקרים שחכמים דחו שואליהם באופנים שונים, כגון רב הונא, שדחאו לרב אויא סבא ב"עורבא פרח" (ביצה כא, א), או כרב ביבי, שבמקום לענות לר' יצחק בר ביסנא, בעט בו (שקלים פ"ג, ה"ב). אולם, בכל אחד ממקרים אלה הסביר החכם שעשה זאת, כי אין זו הדרך, וכי מקרה מיוחד גרם לכך. אבל לא מצאנו, שיידחה אדם מבית המדרש רק בשביל ששאל שאלה.

וגם שיטת התוספות קשה. שהרי מצאנו כמה שאלות בדברים הרחוקים מן המציאות, עד שבאמת אין לתאר שתהא מציאות עניין כזה, ולא מצאנו שיהו נוזפים בהם, או שלא ידונו בשאלותיהם. כגון, השאלה בנוגע ללידת בכור:

"בלעתו (חולדה) והוציאתו (מהרחם) והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו, מהו?" (חולין ע, א),

שאלה שהיא, כנראה רק בבחינת יגדיל תורה ויאדיר, ולא לענין מציאות. ואף שהשאלה (וכמה שאלות אחרות באותה סוגיה, עיי"ש) היא רחוקה מאוד, ואפשר לומר שאי אפשר לה להיות במציאות - אף על פי כן היא נשאלת ודנים בה.

שאלתו של פלימו

והנה, מוצאים אנו בגמרא עוד מעשה בשאלה שנשאלה וגערו בשואל, והוא:

"בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשים באיזה מהם מניח תפילין? אמר ליה: או קום גלי, או קבל עלך שמתא" (מנחות לז, א).

גם כאן השאלה רחוקה, וגם במקרה זה מוזכר עונש של גלות על השאלה. אלא, שלא התקיים העונש, מפני שמיד אחר כך בא אדם ששאל שאלה על תינוק שנולד לו, שהיו לו שני ראשים, כמה צריך לשלם בפדיונו וממילא נראה בעליל שיש מציאות כזו. וגם כאן, לכאורה, יש מקום לשאול: מדוע כעס רבי על שאלה שאפשר לה להיות במציאות?

שני סוגי שאלות

ברם, אפשר להבין את הדבר מתוך התבוננות באותן שאלות על מקרים נדירים שעלו מדי פעם. שאלות אלו הנן משני סוגים.

הסוג הראשון, המצוי יותר, הוא שאלות עקרוניות, שאלות הבאות לברר בעיות יסוד, אלא שאת השאלה העקרונית מבטאים על ידי תיאור מציאותי, אשר לפעמים הוא רחוק ונדיר מאוד.

לדוגמא, השאלה שהובאה לעיל ממסכת חולין, באה לברר בעיות עקרוניות ביחס להגדרת "לידה", והגדרת "פטר רחם" - אם יש להבין את המושג כמשמעו המלולי, או אפשר לסטות מעט ממשמעות זו - ועד כמה אפשרית סטיה כזו. אמנם, כדי שתישאל השאלה בצורה השייכת למציאות ממשית ולא כבירור עקרוני בלבד (שאין דרך התלמוד לברר שאלות בעיונים עקרוניים מופשטים), היא צורך להמציא מקרים נדירים ומסובכים, שעל ידם תבוררנה הבעיות. וכמובן, שאין מקום להתקיף בעיות כאלה על שאינן קרובות ביותר לאפשרויות המציאותיות.

סוג אחר של שאלות, הוא אותן שאלות המבוססות על מקרים נדירים שאירעו, או יכולים להתארע, למרות שאין עניין עקרוני מיוחד בשאלה. כעין זה, למשל, הלכות בענין "חלב הזכר", שהוא אפשרות נדירה ביותר - הקורה בכל זאת, וצריכה משום כך פתרון מעשי, ככל שאלה אחרת.

שאלתו של פלימו ביחס להנחת תפילין באדם שיש לו שני ראשים, אינה מתייחסת לסוג הראשון של בירור שאלות עקרוניות, שכן מבחינה עקרונית אין כל חשיבות לשאלה זו - ואין מפתח (מתוך הלכות תפילין) לפתור אותה. ומאחר שסבר רבי כי שאלה כזו לא תארע לעולם (או על כל פנים ילד כזה לא יצא מכלל נפל ולא יגיע להנחת תפילין), לפיכך ראה בשאלה זו רק בדיחה בלבד, ללא משמעות, וכעס על השואל.

שאלתו של ר' ירמיה

ברם, גם אם נעיין על פי קני-מידה אלה בשאלתו של ר' ירמיה, עדיין לא נבין משום מה כעסו עליו כל כך. אם מבחינת העקרון, הרי זו שאלה עקרונית של ספק ויש לברר טיבו של ספק זה. ואם מבחינה מעשית - קשה לומר, לכאורה, שדבר כזה לא ייתכן, אולי מקרה נדיר הוא, אבל מקרה אפשרי (באופן אחר קצת, בתוספות שהבאנו למעלה).

ולא רק הסיבה בגללה הוציאו את ר' ירמיה מבית המדרש, אלא גם הסיבה שהחזירוהו אינה מובנה כלל. מעשה החזרתו הוא, שהיו שתי דעות בנוגע לצירוף דיינים. ושלחו לר' ירמיה וענה להם: "אני איני כדיי ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו" (בבא בתרא קסה, ב). ויש כמה נוסחאות מה היתה השאלה שנשאלה, אבל הכל מסכימים בדבר סגנון התשובה. ועל זה אמרו: "ועל דא עיילוה לר' ירמיה בבי מדרשא" (שם).

וברש"י שם, ד"ה על: "שהשיב להם כהוגן, דהא דאפקוה ששאל שלא כהוגן". ואם נבין דברי רש"י על פי המשמעות שלכאורה, הרי משמע ש"כהוגן" פירושו שענה להם כהלכה. ואף הוא תמוה, הרי שאלו ממנו שני צדדים של ספק והוא צירף דעתו לצד אחד, ומה "כהוגן" יש כאן? הרי ברור שלא שלחו לו כדי לבחנו אם יכוון להלכה. ונוסף לכך לא הראה בתשובה זו שום חידוש, שבגללו יצטרכו להחזירו לבית המדרש, כדרך שאירע בר' מאיר ור' נתן (ראה לקמן). אלא נראה, שדרך תשובתו היה בה משום תקון מה שקלקל בשאלתו, ומהו הדבר?

שאלות נוספות של ר' ירמיה

ברם, תמיהה זו אפשר ליישבה על-ידי מקומות אחרים, מתוך שאלותיו של ר' ירמיה עצמו. מעשה, ששאל ר' ירמיה את ר' זירא בהבדל בין תבואה שהביאה שליש לתבואה שלא הביאה שליש לעניין שביעית:

"וקים להו לרבנן בין שליש לפחות משליש? אמר ליה: לאו אמינא לך, לא תפיק נפשך לבר מהילכתא. כל מדות חכמים כן הוא" (ראש השנה יג, א)

ושאלה כעין זו מצוייה עוד פעם בייחס לצפור בטהרת המצורע:

"בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא, גדולה ומדחת את המים, קטנה ונדחית מפני המים מהו? אמר ליה: לאו אמינא לך לא תפיק נפשך לבר מהילכתא, בצפור דרור שיערו רבנן" (סוטה טז, ב).

מתוך מעשים אלה, אפשר ללמוד, ששאלותיו של ר' ירמיה לא היו שאלות סתם, אלא עוררו את בקורתו של ר' זירא, עד שנזף בו: "לא תפיק נפשך לבר מהילכתא". ונוסף לכך, הרי מן הלשון "לאו אמינא לך" משמע שכך היה ר' ירמיה נוהג לשאול, יותר מפעם אחת.

וראיה שהיה זה מנהגו של ר' ירמיה, אפשר למצוא בכך, ששאלה דומה נשאלה על ידי אביי לרב יוסף (כתובות קד, א), ואף שאמר לו רב יוסף: "כל מדת חכמים כך היא" - לא נזף בו: "לא תפיק נפשך לבר מהילכתא". משמע, שהיה זה נוסח שאלות מיוחד לר' ירמיה.

הפגם בשאלותיו של ר' ירמיה

מה היה הפגם בשאלות אלה, אשר בגללו אמרו לו: "לא תפיק נפשך לבר מהילכתא"? יש לומר, כי בשאלות אלו ראו חכמים נסיונות, לא רצון לברר מקרים ידועים, אלא נסיונות לערער על כל שיטת השיעורים של ההלכה ולהעמיד במקומה מערכת אחרת של שיקולים, שלא תהיה תלויה בשיעורים מוחלטים, אלא באומדנה, או קביעות אחרות.

ובאמת רבות משאלותיו של ר' ירמיה בנויות על מקרי הגבול של ההלכה. כגון, שאלותיו בעניין קב בארבע אמות (בבא מציעא כא, א), ועוד. כל השאלות הללו נראו כערעור לקביעות המוחלטות של ההלכה. שכן ניסה ר' ירמיה להראות מקרים, שבהם אין קביעת ההלכה מועילה. או שפיקפק בדבר קיומו או מקורותיו של שיעור חכמים. ובשל כך הזהיר אותו ר' זירא: "לא תפיק נפשך לבר מהילכתא" - כי על ידי שאלות אלו הריהו מוציא את עצמו מכלל ההלכה, ומנסה ליצור קני-מידה חדשים, שאינם מצויים בה או נוגדים לה.

לפיכך, כאשר שאל ר' ירמיה על השיעור שקבעו חכמים בנוגע לגוזל שמדדה חמשים אמה, מה יהא הדין אם היתה רגלו האחת בתוך חמישים והשניה מחוץ לחמישים - היתה שאלה זו לא רק נסיון לפקפק בהלכה זו, אלא אף כדי לערער את עיקר תוקפה מעיקרה. ומכיון ששאל זאת כדרך של גיחוך, בשאלה שמציאותה רחוקה עד מאוד, ראו בזה לגלוג על עיקר דברי חכמים ועל מסורת בית המדרש, וכעונש על כך הוציאוהו מבית המדרש.

ובאמת, ידוע עוד מקרה, שבו הוציאו חכמים מסוימים מתוך בית המדרש, והוא, המעשה בר' מאיר ור' נתן, שביקשו להדיח את רבן שמעון בן גמליאל מכהונתו. ומשום כך קנס אותם והוציאם מבית המדרש (הוריות יג, ב). נמצאנו למדים, כי עונש זה של הוצאה מבית המדרש ניתן על נסיון לפגום בסמכותו של בית המדרש ולערער, במקרהו של ר' ירמיה - לגלוג על שיעורי חכמים בכללם, שהתבטא בשאלה של גיחוך על שיעור שנקבע בהלכה. בשני המקרים היה העונש שקבעו חכמים - הוצאה מבית המדרש. והרי יש בזה ביאור לתגובה החריפה על שאלה שיש בה בירור הלכה.

אולם, כאשר הזדקקו חכמים גם לדעת ר' ירמיה בשאלה אחרת, והוא השיב להם בלשון המביעה ענווה וקבלת מרות החכמים, ראו החכמים בבית המדרש שינוי מצדו של ר' ירמיה בדרך של התקפת ההלכה, ומשום כך חזרו והכניסוהו לבית המדרש. הילכך אופייני הוא, כי אף שחלוקות הדעות בגמ', מה היתה שאלה ששאלו חכמים מר' ירמיה - מסכימים הכל כי הלשון בה פתח את תשובתו היא: "אני איני כדיי ששלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה". בכך הראה, שהוא מקבל על עצמו את הייחס הראוי כלפי תלמידי חכמים, והוא לשון רש"י: "שהשיב להם כהוגן, דהא דאפקוה ששאל שלא כהוגן".