י"ג העיקרים להרמב"ם

מחבר: יעקב שטיגליץ

סיני, גיליון נ"ו, 1966

תוכן המאמר:
• זהות בין עולם הבא לתחיית המתים
• רמב"ם מפריד בין המושגים
• הסבר שיטת רמב"ם
• חלוקת העיקרים לקבוצות
• שתי מגמות בכתיבת הרמב"ם
• השוני שבסידור שני העיקרים

תקציר: רמב"ם מסדר בסדר שונה את שלשה עשר העיקרים ואת הכופרים בהם במשנה תורה ובפירוש המשניות. הבדל זה ניתן להסבירו במגמות השונות של שני הספרים: פירוש המשנה מטרתו חינוכית, ומשנה תורה - הלכתית.

מילות מפתח: עיקרי היהדות, רמב"ם על עיקרי היהדות

 שנינו במשנה סנהדרין צ, א:

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... ואלו שאין להם חלק לעולם הבא: האומר אין תחיית המתים מן התורה.

ובגמרא שאלו, מדוע הוטל עונש כה חמור על הכופר בתחיית המתים? ותירצו: הוא כפר בתחיית המתים לפיכך לא היה לו חלק בתחיית המתים, שכל מדותיו של הקב"ה, מדה כנגד מדה.

זהות בין עולם הבא לתחיית המתים

מדברי הגמ' משמע, שקימת זהות בין עולם הבא לבין תחיית המתים ושניהם הם היינו הך, לכן הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא - מדה כנגד מדה. זאת אומרת, שעולם הבא הוא המשכה של תחיית המתים. שיטה זו מתאימה לדעת הרמב"ן (בשער הגמול) הסובר, שעולם הבא הוא עולם התחייה וסותרת את דעת הרמב"ם (בהל' תשובה), שעולם הבא הוא עולם הנשמות, המתחיל מיד לאחר המות, ותחיית המתים היא רק באחרית הימים. כבר עמד על סתירה זו הר"ן בחידושיו לסנהדרין, ראש פרק חלק ותירץ, ששיטות חלוקות הן בגמרא עצמה, הרמב"ם פסק כדעה אחת, והרמב"ן כדעה האחרת (גם הרמב"ן עצמו בשער הגמול, הוצאת מוסד הרב קוק עמ' רצט, הוכיח מסוגייתנו כשיטתו ולא תירץ את דעת הרמב"ם).

רמב"ם מפריד בין המושגים

על תירוצו של הר"ן יש להעיר, שלדבריו, משנתנו, המענישה את הכופר בתחיית המתים באי מתן חלק לעולם הבא, ובהכרח מזהה את שני המושגים, וכדברי הגמ', צריכה להידחות מההלכה, לשיטת הרמב"ם, הפוסק כשיטה האחרת, שעולם הבא ותחיית המתים מושגים נפרדים הם. וא"כ תמוה, משום מה פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכ' תשובה, ה"ו) כמשנתנו?

הקושיא מתחזקת יותר משום שרבי מסדר המשנה, אף הוא סובר שעולם הבא ותחיית המתים הינם מושגים זהים, כרמב"ן, וא"כ לא היה צריך הרמב"ם לפסוק כמשנתו? ההוכחה שרבי סובר כשיטת הרמב"ן היא מהמעשיה המובאת בסנהדרין (צא, א-ב):

אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין. כיצד? גוף אומר, נשמה חטאת... ונשמה אומרת, גוף חטא... א"ל: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה... והושיב בו שני שומרים, אחד חיגר ואחד סומא... הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד.

מדברי רבי במעשיה זו מוכח, שהגמול המיועד לאדם מגיע לגוף ולנשמה כאחד, דבר זה תואם את שיטת הרמב"ן, שעיקר הגמול הוא אחרי התחייה כשהגוף והנשמה יחיו שוב ביחד, אך לשיטת הרמב"ם, שהגמול העיקרי הוא בעולם הנשמות, והוא העולם הבא, לא יתכנו דברי רבי, שהנשמה נידונה יחד עם הגוף. אף הרמב"ן בשער הגמול (הוצאת מוסד הרב קוק, עמ' ש) מוכיח, שרבי סובר כשיטתו, מדבריו בסנהדרין קי, ב, שעשרת השבטים עתידים לחזור בעולם הבא. בהכרח אפוא, שעולם הבא הוא עולם הגופות ולא רק עולם הנשמות.

אין לומר גם, שמשנתנו סוברת שעולם הבא ותחיית המתים מושגים נפרדים הם, ורק הגמ' זיהתה אותם, משום שרצתה ליתלות את העונש ב"מידה כנגד מידה", והרמב"ם פוסק כמשנתנו אך לא כפירוש הגמרא - שהרי סתם משנה ר"מ היא ור"מ הוא מקור הרעיון של עונש מדה כנגד מדה (עי' סנהדרין ק, א).

הסבר שיטת רמב"ם

סבורני, שבכדי ליישב את שיטת הרמב"ם, עלינו להתבונן בגישתו הכוללת לי"ג העיקרים, שניסחם בפירושו למשנה זו, ופסקם להלכה בספרו "משנה-תורה".

המתבונן בי"ג העיקרים, כפי שהם מובאים בפירוש המשנה ובספר היד החזקה, ימצא הבדלים לא מעטים האומרים דרשנו:

א. בפי' המשנה העיקר הי"א הוא האמונה בגמול בעולם הבא. במקבילה, (הל' תשובה פ"ג) אין עיקר זה כלל.

ב. בין הכופרים שבהל' תשובה, נמנה אף הכופר בתורה שבעל-פה בפני עצמו. בי"ג העיקרים אין עיקר מיוחד לאמונה לתורה שבע"פ (הוא נכלל בעיקר השמיני, הוא האמונה בתורה מן השמים).

ג. העיקר העשירי שבפירוש המשניות הוא שה' יודע את כל המעשים. בספר "היד" נמנה הכופר בידיעת ה' במקום השמיני, בין האפיקורסים.

ד. בפירוש המשניות העיקר הי"ב הוא האמונה במשיח, ואחריו, העיקר הי"ג, הוא האמונה בתחיית המתים ואילו בספר "היד" מוזכר הכופר במשיח אחרי הכופר בתחיית המתים.

אמנם רגילים אנו לשינויים רבים הקיימים בין שני ספריו אלה של הרמב"ם, שנכתבו גם בהבדל של שנים לא מעטות בין זה לזה. אך בנידון שלפנינו סבורני שאין אנו זקוקים להיכנס לפרצה דחוקה זאת.

חלוקת העיקרים לקבוצות

לכשנעיין בסידורם של י"ג העיקרים בפירוש המשנה נמצא שהם מתחלקים לפי חלוקה זו:

אלקים

א. בורא ומנהיג;

ב. יחיד;

ג. אינו גוף;

ד. נצח;

ה. אין ראוי להתפלל לזולתו.

תורה

ו. נבואה;

ז. נבואת משה;

ח. תורה מן השמים (ותושבע"פ);

ט. נצחיותה של התורה;

י. ידיעת ה' את כל המעשים;

גמול

יא. גמול (עולם הבא);

יב. משיח;

יג. תחית-המתים.

חלוקה זו מקבילה לשלושת עיקריו של ר' יוסף אלבו בספרו "העיקרים". בספר "היד החזקה" (הל' תשובה שם, הל' ו-ח) החלוקה היא אחרת:

מינים:

א. בורא ומנהיג;

ב. יחיד;

ג. אינו גוף;

ד. נצח;

ה. אין ראוי להתפלל לזולתו.

אפיקורסים:

ו. נבואה;

ז. נבואת משה;

ח. ידיעת ה'.

כופרים:

ט. תורה מן השמים;

י. תורה שבע"פ;

יא. נצחיות התורה;

יב. תחיית המתים;

יג. משיח.

(למעשה סווג הרמב"ם את ה"כופרים" לשלשה סוגים: הכופרים בתורה, בתחיית המתים, ובביאת הגואל, לשם הנוחיות, כללנו את שלושתם בשמם המשותף: כופרים).

אפשר אולי להגדיר חלוקה זו בנוסח זה:

המינים, הם הכופרים במציאות אלקים ויחודו.

הכופרים, הם הכופרים בחובות המוטלות על האדם והגמול שבעקבותיהן.

האפיקורסים, הם הכופרים בקשר שבין אלקים ואדם.

(התפילה מסווגת בין המינים, הכופרים ביחודו של ה', אף כי לכאורה היא שייכת יותר לאחד מהסוגים האחרים: או לקשר שבין אלקים ואדם, המתבצע כאן בצורה הפוכה, מצד האדם לאלקים, או לחובות המוטלות על האדם. אך כנראה, לדעת הרמב"ם, התפילה מבטאת בעיקר את אמונת האדם ביחודו של ה' ובשליטתו הבלעדית על כל התופעות וההתרחשויות. (ועי' במאמרו של ד"ר י. לוינגר ב"דעות", גליון ל, עמ' 294).

שתי מגמות בכתיבת הרמב"ם

מסתבר, שיש לראות במגמות שונות שעמדו בפני הרמב"ם בכתיבת שני ספריו הנ"ל. מגמתו של פירוש המשנה היא חינוכית, בעוד שמגמת ספר "היד החזקה" היא הלכתית. בפירוש המשנה מסביר הרמב"ם את עיקרי היהדות, בספר "היד" הוא מגדיר את ההבדלים שבין יהודים השייכים לכלל ישראל לבין אלו שהוציאו את עצמם מן הכלל ע"י שכפרו בעיקר מי"ג העיקרים. לכן סידור העיקרים בפירוש המשניות הוא בהתאם לדעות הנכונות, שיהודי חייב לדעתן, בזו אחר זו; ואילו הסדר בספר "היד" הוא לפי האישים שאינם מאמינים. בפירוש המשנה מובלט בעיקר הצד החיובי, איזוהי אמונה אמתית, ובספר "היד" מובלט הצד השלילי של האדם החי ללא אמונה.

מפתח זה ישמש לנו לפתור את משמעותם של ההבדלים שעמדנו עליהם לעיל.

א. בספר "היד" לא נמנה הכופר בעולם הבא, כי בכך שמנה הרמב"ם את הכופר בתחיית המתים בין הללו שאין להם חלק לעולם הבא הוא יצא ידי חובתו; ממילא נמצינו למדים, שהכופר בעולם הבא - הכופר בעיקר הגמול (העולם הבא לשיטתו של הרמב"ם) על אחת כמה וכמה. בקיצור, כוונת הרמב"ם לומר, שאפילו הכופר בתחיית המתים אין לו חלק לעולם הבא (באגרת "תחיית המתים" מוסבר הצורך בהדגשה זו). כל זה כשההגדרות מובאות על דרך השלילה, אולם כשהרמב"ם מסביר את עיקרי היהדות באופן חיובי, אין הוא יכול לפסוח על האמונה בעולם הבא מליחדה כעיקר בפני עצמו. עולם הבא הוא הגמול העיקרי, לדעתו, ותחיית המתים הוא גמול נוסף ואין בין שני אלו כל קשר.

ב. האמונה בתושבע"פ היא לדעת הרמב"ם חלק בלתי נפרד מהאמונה בתורה שבכתב, לכן העיקר השמיני הוא "היות התורה מן השמים... וכמו כן פירוש התורה...". משום ששתי תורות אלו תורה אחת היא, לדעתו, לא ייחד להן הרמב"ם שני עיקרים נפרדים, כדי להדגיש את היותן עיקר אחד. כאן הולך הוא בעקבות שיטתו במקום אחר, בשורש הראשון שבספר המצוות, שם הוא כולל את כל המצוות דרבנן בכלל 'לא תסור' שמן התורה (ועיי"ש בהשגות הרמב"ן וב"משך-חכמה" פרשת משפטים). את איחוד שתי התורות יש להדגיש בפירוש המשנה, בו הוא מסביר את עיקרי האמונה תאורטית, ואיחוד זה גופו - אחד מעיקרי האמונה הוא. אולם בבואו למיין ולהגדיר את סוגי הכופרים הקיימים במציאות, מונה הרמב"ם שני סוגי כופרים: האחד, הכופר בתורה שבכתב; והשני, המודה בתורה שבכתב, אך כופר בתורה שבעל-פה. [ודוק בלשונו של הרמב"ם, שהמחיש כופרים אלו בדוגמאות מציאותיות, שלא כדרכו ביתר הכופרים, וזו לשונו: "וכן הכופר בפירושה והוא תורה שבע"פ והמכחיש מגידיה, כגון צדוק ובייתוס"].

ג. מיקומו השונה של העיקר העשירי, ידיעת ה ', בשני ספריו של הרמב"ם, מובן אף הוא היטב לשיטתנו. בפירוש המשנה, משמש הרמב"ם כמחנך, המדריך את האדם בנתיבות האמונה ובונה לו את השקפת עולמו נדבך על גבי נדבך, לכן סידור העיקרים הוא כפי שכבר הראינו לעיל: אלקים - תורה - גמול. ראשית כל, חייב האדם להכיר באלקיו; שנית, להאמין בחובות שאלקיו הטיל עליו; שלישית, לדעת את הגמול המיועד לו על מילוי חובותיו. האמונה בידיעת ה' את כל המעשים פותחת את סדרת עיקרי הגמול, כי ללא ידיעה אין גמול צודק. הידיעה הינה תנאי הכרחי לגמול.

אולם בספר "היד", בו אין הרמב"ם מסביר את עקרי האמונה, אלא מונה את האנשים שאינם מאמינים, לסוגיהם - הסדר הוא אחר. הכופר בידיעת ה' מסווג בין הכופרים בקשר שבין אלקים ואדם, לכן הוא מסווג יחד עם הכופרים בנבואה.

השוני שבסידור שני העיקרים

ד. אף השוני שבסידור שני העיקרים, המשיח ותחיית המתים, מוסבר לפי דרכנו. בפירוש המשניות, כשהוא מוליך את המאמין מיסוד אחד למשנהו ומעלהו לשלב אחר שלב - סדר הגמול הוא כרונולוגי: עולם הבא-משיח-תחיית המתים (עולם הבא - להרמב"ם - הוא הגמול הראשון, הבא לאדם מיד לאחר מותו. עיין הל' תשובה סוף פ"ח). אולם בספר "היד" נמנים הכופרים לפי חשיבותם ודרגתם. הכופר בתחיית המתים - הכולל את הכופר בעצם הגמול, כפי שהסברנו לעיל - הינו חמור יותר מהכופר במשיח. כי לדעת הרמב"ם ימות המשיח אינם גמול בפני עצמו, אלא האמצעי הגדול והמושלם ביותר המאפשר לו לאדם לזכות בחיי העולם הבא. ואלה דברי הרמב"ם: "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם... ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא" (הל' מלכים פי"ב, ה"ד). לכן קודם הכופר בתחיית המתים ובגמול העולם הבא לכופר במשיח.

בזאת מיושבת גם קושייתנו הראשונה על הרמב"ם מהמשנה בפרק חלק. גם המשנה מוסברת בדרך שהוסברו דברי הרמב"ם, הכופר בתחיית המתים הוא הכופר בכל הגמול כולו, ועונשו - מדה כנגד מדה - הוא כפר בגמול לפיכך אין לו חלק בגמול, ושאר כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא.