יחסה של ההלכה לנתונים המדעיים המתחדשים בימינו

מחבר: עמוס סופר

סיני, גיליון ק"ח, 1991

תוכן המאמר:
מקורן של ידיעות חז"ל בענייני מדע
חידושים בהלכה על סמך נתונים מדעיים חדשים
מסקנות ובעיות

תקציר: מאמרנו דן ביחס ההלכה לאור התפתחות המדע ובסתירות המתגלות בין הממצא המדעי והמקורות ההלכתיים. מסקנתו היא כי כל החכמות צריכות לשרת את התורה ולאפשר את קיומה.

מילות מפתח: תושב"ע; מדע; הלכה.

מקורן של ידיעות חז"ל בענייני מדע

בעיה מרכזית היא מהו מקורם של דברי חז"ל בענייני מדע ולה השלכות הן במישור העקרוני רעיוני, והן במישור ההלכתי מעשי.

במישור העקרוני-רעיוני - אם מקורן של ידיעות חז"ל בענייני מדע הוא מהתגלות ה' לישראל במעמד סיני שהועברה אלינו על כל אשר בה כולל ענייני מדע כהלכה למשה מסיני, הרי שיש לדבריהם תוקף מדעי מחייב יותר מכל מדע שגילוהו בני האדם. וכל התגליות המדעיות שנתגלו בניגוד למסורת חז"ל בשקר יסודן ועם הזמן תוכח ללא ספק בטלותן וחוסר אמיתותן. ובמישור המעשי הלכתי יוצא שכל דברי ההלכה המיוסדים על ידיעותיהם אלו מבוססים הם ועומדים איתנים כנגד כל סערה שבעולם ושום רוח מדעית חולפת לא תזיזם כמלוא הנימה ממקומם.

אבל אם נאמר שלא הייתה להם לחז"ל אלא מסורת בענייני הלכה בלבד, ובכל הנוגע לענייני מדע וחכמה התבססו גם הם על הניסוי והבחינה שלהם עצמם ושל חכמים אחרים, ביניהם אף מאומות העולם, הרי שהמדע בן זמננו שהגיע להישגים נכבדים בהרבה מהמדע בזמנם, אלו הגיע שמעו לאוזניהם, בוודאי שהיו משנים את פסק ההלכה שנקבע, בהסתמך על נתונים מדעיים לא עדכניים, וקובעים פסק הלכה שונה. ואם כך גם אנו היום עפ"ז חייבים לקבוע פסק הלכה שונה בהסתמך על הממצא המדעי החדש.

נבדוק תחילה מתוך המקורות מהו מקורן של ידיעות חז"ל בענייני מדע, והאם הממצא המדעי עשוי להשפיע או לשנות הלכות מקובלות.

בבבלי נדה כב: מצאנו –

"מעשה באישה אחת שהייתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים וחכמים שאלו לרופאים ואמרו להם אישה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים אם נמוחו טמאה".

ממקור זה אנו למדים שחכמים לא הייתה להם מסורת במקרה זה והם נזקקו לידיעותיו של הרופא שהיה מומחה בעניין ולאור זאת קבעו את ההלכה, וכן מצאנו שם בעוד מקרה נוסף, שחכמים שאלו לרופאים וקבעו הלכה, על פי תשובתם.

מקור דומה מצאנו גם בבבלי בכורות כח:

"מעשה בפרה שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים, ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה שאמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדרי של מצרים שאין תוחכין האם שלה בשביל שלא תלד...".

גם ממקור זה אנו רואים שחכמים מבטלים את דעתו של ר' טרפון בהסתמך על ממצא מדעי מוכח. ומכאן שלא הייתה בידי ר' טרפון מסורת הלכתית מדעית לגבי סוג של טריפה, וגם לא בידי חכמים שחלקו עליו, ולכן הם הסתמכו על הממצא המדעי שנמסר משמו של תודוס הרופא.

מצד שני אנו מוצאים מקורות שמהם משמע שהידע המדעי של חז"ל שאוב ממקורות אחרים או מפסוקי המקרא או מהלכה למשה מסיני ומצאנו בבבלי נדה ח: שסומכוס לומד משמו של ר' מאיר שהכרת העובר היא לאחר שלושה חודשים מתוך הפסוק "ויהי כמשלש חדשים" (בבראשית לח, כד) ולא למד זאת מתוך בדיקת הטבע והמציאות, והגמרא שם אומרת "זכר לדבר? קרא כתיב וראיה גדולה היא? ומכאן שראו בלימוד פסק זה גילוי מדעי שאין ראיה גדולה ממנו.

וכן שם בדף ט. ר' מאיר למד ש"דם נעכר ונעשה חלב" מן הפסוק "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב יד, ד) ואלו לפי ר"י ר' יהודה ור' שמעון האישה אינה מטמאה משום שבשעת הלידה "איבריה מתפרקין ואין נפשה חוזרת עליה עד עשרים וארבע חודש" ולכן לפי ר"מ כל זמן שמניקה אינה מטמאה אלא "דיה שעתה" וכנגד זה אם "מת בנה, הריהי ככל הנשים" ואלו לפי ר' יוסי ר' יהודה ור' שמעון: "דיין שעתן כל עשרים וארבע חודש" בלבד ואין זה משנה אם מת בנה או לא.

הרי שלפי דעת החכמים שחולקים על ר' מאיר, אין למדים ענייני טבע מן הפסוקים, או משום שהפסוק נדרש לעניין אחר כמו שהסביר שם ר' יוחנן: "זו שכבת זרע שהוא טמא, ואדם הנוצר ממנו טהור". או משום שלימוד ענייני הטבע צריך להילמד מהטבע עצמו.

גם בבבלי נזיר לט. כשהתעוררה בעיה לגבי הנזיר כיצד גדל שערו האם חלקו העליון הוא המתארך? כמו העצים והצמחים, או חלקו התחתון? הביאו ראיה מכך שכאשר הזקנים צובעים את שערם הלבן לשחור הרי לאחר זמן חלקו התחתון מלבין ומכאן שחלקו התחתון מתארך ולכן אותו חלק שהתארך וצמח מחדש, איננו צבוע.

וגם מכאן ראיה לכך שידיעת הטבע הנוגעת לענייני הלכה נלמדה ע"י חקירה טבעית באופים של הדברים.

אבל מצד שני מצאנו שנתונים מדעיים שעמדו בניגוד להלכות מקובלות לא נתקבלו ע"י חכמים, ונדחו על ידם, כשהנימוק הוא שהחקירה איננה מהימנה ואי אפשר לסמוך על החוקר שביצעה, או שמדובר במקרה יוצא מן הכלל שאין להביא ממנו ראיה על הכלל כולו וכך מצאנו בבבלי יבמות לד: "כל ששהתה עשר שנים אחר בעלה ונשאת שוב אינה יולדת".

ומסופר שם באישה אחת באה לפני ר' יוסף ואמרה לו: "אני שהיתי אחר בעלי עשר שנים וילדתי", ור' יוסף לא השתכנע מדבריה ואמר לה, "בתי, אל תוציאי לעז על דברי חכמים!" ואז אמרה לו: "לנכרי נבעלתי" כלומר: ר' יוסף לא קיבל עובדה מדעית זו שספרה אותה אישה ודחה אותה מתוך נימוק עקרוני שאין להוציא לעז על דברי חכמים ובסוף הסתבר שצדק.

 גישה זו אינה רק של רב יוסף אלא עקרונית במקורות נוספים. בבבלי נידה מה. מצאנו:

"מעשה ביוסטני ביתו של אסוירוס בן אנטונינוס שבאה לפני רבי אמרה לו: רבי אישה בכמה ניסת? אמר לה בת שלוש שנים ויום אחד. ובכמה מתעברת? אמר לה בת י"ב שנה ויום אחד. אמרה לו אני נשאתי בשש וילדתי בשבע, אוי לשלוש שנים שאבדתי בבית אבא".

והגמרא שם שואלת כיצד יכלה להתעבר הרי רבי אמר שרק בת י"ב שנה ויום אחד יכולה להתעבר וללדת?

והתשובה שם היא או שטבע זה של עיבור ולידה איננו חל על מי שאינו יהודי, או ש"פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר" ואין להאמין לדבריה שילדה בגיל שבע, שבוודאי משקרת היא.

ובבבלי בכורות מה: כשמדובר שהבדיקה המדעית נעשתה ע"י תלמידי ר' ישמעאל שלא ניתן לכפור במהימנותם והם "שלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, ובדקו ומצאו בה מאתים חמישים ושתיים" (אברים) שאמר להם ר' ישמעאל "שמא באשה בדקתם שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושתי דלתות" ולמדו דבר זה מפסוק "ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה" (שמואל א' ד,יט) וכן "כי לא סגר דלתי בטני" (איוב ג, י).

הרי שגם לפי זה לא יכולה להיות סתירה בין הבדיקה המדעית ובין המסורת של תושבע"פ ושתי שיטות אלו נכונות כל אחת בתחומה.

מקור אחד בחז"ל עשוי לעורר רושם כאילו קיימת בכל זאת סתירה בין מדע ותורה, והממצא המדעי משנה את ההלכה שנמסרה בעל פה וכך מצאנו בבבלי נדה מה. "מעשה באשה אחת שבאה לפני ר' עקיבא ואמרה לו: רבי נבעלתי בתוך שלוש שנים מה אני לכהונה? אמר לה כשרה את לכהונה. אמר לו רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה, לתינוק שטמנו לו אצבעו בדבש פעם שראשונה ושניה גוער בה שלישית מצצה". (וכוונתה הייתה שלפי דעתה פחותה מבת שלוש שנים ויום אחד כשרה לכהונה משום שאינה זונה האמורה בתורה לפי שאינה נהנית מכך ולכן טענתה היא שאם עשתה זאת כמה פעמים אף פחות מבת ג' שנים "טעמתי טעם זנות") (רש"י).

אמר לה ר' עקיבא אם כן פסולה את לכהונה (כלומר: ר' עקיבא קיבל את דבריה ושינה בעקבות זאת את הדין ואסרה לכהונה) "ראה התלמידים מסתכלים זה בזה אמר להם למה הדבר קשה בעיניכם? כשם שכל התורה הלכה למשה מסיני, כך פחותה מבת שלוש שנים כשרה לכהונה הלכה למשה מסיני", ומוסיפה שם הגמרא ש"אף ר' עקיבא לא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים".

ומכאן שעניין זה של "הלכה למשה מסיני" מעיד על כך שגדר זה של שיעורים ומידות הוא גדר שיש לגביו מסורת של תושבע"פ ולכן אין נתונים מדעיים כל שהם יכולים לבטלו.

עניין זה הובהר ע"י חכמים גם בהקשר להוצאתו של ר' ירמיה מבית המדרש, שבתחילה מאחר שפקפק במידות חכמים שהם הלכה למשה מסיני אמרו לו: "לא תפיק נפשך לבר מהלכתא, כל מדות חכמים כן הוא בארבעים סאה הוא טובל בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהן, כביצה מטמא טומאת אוכלין, כביצה חסר שומשום אינו מטמא טומאת אוכלין. ולאחר שלא קיבל זאת הוציאוהו מבית המדרש" (בבא בתרא כג:) גדר זה של מידות דורש הסבר האם מה שקבעה תורה מידות אלו הרי זה נקבע על פי רוב ויכולים להיות יוצאים מן הכלל אלא שאין אנו מתחשבים בהם. או שיכולים אנו להסביר שגדר זה של מידות ושיעורים הוא הגדר המכסימלי על פי התורה שמעבר לו לא ניתן כלל לעבור.

מהמקורות שבידינו מוכח שגדר זה של מידות ושיעורים הוא גדר מוחלט שלא נקבע ע"פ רוב, אלא ע"פ כל הממצאים הקיימים.

דבר זה אנו רואים מהבבלי חולין נז: ש-

"שאל ר' יוסי בן נהוראי את ר' יהושע בן לוי: קדירת קנה בכמה אמר לו משנה שלימה שנינו עד כאיסר האיטלקי. אמר לו והלא רחל אחת הייתה בשכונתנו שנקדר קנה שלה ועשו לה קרומין של קנה וחייתה אמר לו ועל דא את סמיך: ולהא הלכה רווחת בישראל שמוטת ירך בעוף טריפה, ותרנגולת הייתה לו לר' שמעון בן חלפתא שנשמטה ירך שלה ועשו לה שפופרת של קנה וחייתה, אלא מאי אית לה למימר תוך יב חודש הוה".

הסתמכות זו על ראיה ממקרה אחד בלבד ניתן היה לדחותה על הסף אילו מידות חכמים היו נקבעות ע"פ רוב, שהרי ניתן היה לענות שמקרה זה שייך למיעוט ואין להסתמך עליו ומכאן שמי שאומר טריפה אינה חיה כוונתו לומר ששום טריפה איננה חיה מעל י"ב חודש.

דבר נוסף חשוב ניתן ללמוד מהמקרה של שמוטת הירך בעוף שלגביו ישנה "הלכה רווחת בישראל", שכאן הממצא המדעי שלכאורה סותר אותה איננו מתקבל, והרי זה משום שבהלכה רווחת ישנו מקור עליון יותר של הלכה למשה מסיני. ולכן הממצא המדעי אינו יכול לסתרה, וחייב להתפרש בצורה שלא תעמוד בסתירה אליה. ומכאן שבמקום שאין בו הלכה רווחת הרי שהממצא המדעי משפיע על קביעת ההלכה.

מכאן שהמסקנה הנובע ממקורות אלו שהובאו היא שחז"ל הבחינו בין הלכות רווחות ומבוססות שכנגדן אי אפשר להביא ראיות מדעיות סותרות, וכל ראיה מדעית שתובא או שאינה נכונה או שנעשתה ע"י אנשים בלתי מוסמכים ואין מביאין ראיה מן השוטים או שהיא נכונה רק בתנאים מסוימים שאינם עומדים בסתירה להלכה למשה מסיני. אבל במקרה של הלכה לא רווחת שיש בה מחלוקת הרי שראייה מדעית עשויה להתקבל בתור הכרעה לגבי מחלוקת זו.

ולכן לגבי המחלוקת שמצאנו שם בחולין נז: ש-

"ר' יהודה אמר: אם ניטלה הנוצה פסולה" "אמרו עליו על ר' שמעון בן חלפתא שעסקן בדברים היה, והיה עושה דבר להוציא מלבו של ר' יהודה... ותרנגולת היתה לו... שניטלה נוצה שלה, והניחה בתנור וטלה עליה במטלית של טרסיים וגידלה כנפיים האחוריים יותר מן הראשונים"

ואכן ראיה זו מתקבלת ע"י הגמרא ודעתו של ר' יהודה נדחית מהלכה.

חידושים בהלכה על סמך נתונים מדעיים חדשים

על פי זה ישנם גם חידושים שנתחדשו בענייני הלכה בהסתמך על נתונים מדעיים שנתגלו ומה שמצאנו שהוסיפו האמוראים בטריפות על יח טריפות שנאמרו למשה בסיני את בסג"ר ושב שמעתא (חולין מב) כותב הרשב"א בתשובותיו (תשובה צח):

"ואמרינן עלה בגמרא דתנא דמתניתין אית ליה טריפה אינה חיה ומאי דתנא תנא ומאי דלא תנא לא תנא, ואתיא בזה הכלל, ועל זה הכלל סמכו להוסיף בסג"ר ושב שמעתא, ועוד היו מקצת החכמים מוסיפים והולכים בטרפיות במה שאינה חיה כפי סברתן וסמכין על הכלל הזה...".

גם הרמב"ם בהלכות טריפות פ"ח הכ"ג הוסיף טריפה שלא נזכרה בגמרא וכתב "לחי העליון שניטל טריפה" וכתב המגיד משנה שם: "ותפסו עליון קצת מהמורים דאיך עלה על הדעת להוסיף על הטריפות שלא נזכר טריפות זה בתלמוד? וכתב: "וכבר שאלו לרבינו בחייו דלשון זה לא שמענו עד היום הזה ולא מצאנו כתוב בשום חיבור דין זה?".

והרמב"ם האריך בתשובתו לחכמי לוניל להוכיח להם ש"אין לך מי שאין כמוה חיה יותר מזו, ומפני זה מנו נטילת לחי התחתון דווקא בכשרות ולא העליון". ומכאן שאם כי הרמב"ם חידש טריפה חדשה שלא הוזכרה במפורש בתלמוד לא יכול היה להסתמך על כך בלבד, אלא ניסה למצוא מקור לזה בלשונה של המשנה, ומכאן שגם להחמיר אין אנו יכולים בימינו לאחר חתימת התלמוד, וברור שכל שכן שאי אפשר להקל בדין על סמך תגלית מדעית כל שהיא.

וגם הרשב"א כתב שדברי הרמב"ם נראים "אלא שיש להתישב בדבר מפני שאם כן מפני מה לא נשתנית טרפותו במשנתנו ולא נזכר בגמרא גם כן".

הרי שאם כי לפי דעתו, ראשוני האמוראים הוסיפו טריפות חדשות בהסתמך על בדיקתם המדעית, ובהסתמך על הכלל במשנה, הרי שסמכות זו פקעה כבר בזמן האמוראים האחרונים ולכן אומרת הגמרא בחולין נד "וכי להוסיף על הטרפות יש לך, אין לך אלא מה שמנו חכמים".

אבל במקרה של הלכה בלתי מרווחת שיש לגביה ספק או מחלוקת, הרי שהנתונים המדעיים יכולים להכריע במקרה זה. וכך פוסק הרמב"ם בפי"א משחיטה ה"א:

"כל בהמה או עוף שנולד בהן ספק טרפות מטריפות אלו... אם היה זכר ושהה שנים עשר חודש הרי זו בחזקת שלימה כשאר כל הבהמות, ואם היתה נקיבה עד שתלד...".

 ומכאן שבמקרה של ספק מכריע הממצא העובדתי מדעי ביחס לקביעת ההלכה. אבל "טריפה וודאית אפילו ראינו על דרך הזרות שחייתה שנים עשר חודש או שנתעברה או שטענה בריכה של ביצים אין משגיחין להכשירה כלל, אין לאחר טריפות וודאי כלום..." (המאירי בפרושו לחולין דף נז:).

מכאן שראשונים אלו, הרמב"ם והמאירי, מכירים בכך שייתכן ממצא מדעי שיסתור את המסורת ההלכתית, אלא שרואים בו "דרך זרות" והרמב"ם שהוא עוד פחות קיצוני ואיננו רואה בזה דרך זרות, אבל רואה הוא בזה מעין מחלוקת שבה עלינו לפסוק "על פי הדבר אשר יורוך" כלומר ע"פ מסורת חכמים, ולא ע"פ ממצאי המדע.

ואילו הרשב"א בתשובותיו (חלק א' סימן צח) כששאלוהו לגבי בהמה שנמצאה בה יותרת אבר באותן אברים שהיא נטרפת בהם, ונתברר שעברו עליה יב חודש ולא מתה חוזר לעמדת חז"ל שלא ייתכן כלל קיומו של ממצא מדעי כזה העומד בניגוד למסורת התושבע"פ וכותב:

"כיוון שכן אפילו יצאו כמה ויאמרו כך ראינו אנו מכחישין אותם כדי שיהא דברי חכמים קיימים ולא נוציא לעז על דברי חכמים ונקיים דברים של אלו... וכן בכרות שפכה שנקבו ביציו שאמרו שהוליד ואמר להם רב: צא וחזר על בניו מאיין הם? כלומר שאי אפשר שיהיו דברי חכמים בטלים. וכיוצא באלו אני אומר כאן בבקשה מכם אל תוציאו לעז על דברי חכמים בכל מה שמנו חכמים בטרפיות הוודאין ולא עשאום ספק טריפה".

כך שאם נלך בעקבות חידוש זה, תתבטלנה מאליהן כל הסתירות הקיימות בין הממצאים המדעיים ובין ההלכה שכן אין ההלכה באה בעקבות הטבע, ואינה צריכה לחפוף לו או להדמות לו, שכן היא קובעת את דיניה על פי אותם עקרונות לפיהם נברא הטבע, בתנאי שעל אף כל זאת לא תיווצר סתירה גלויה בין הלכותיה של תורה ובין ממצאי הטבע המדעיים כמו למשל מענייני קידוש החודש ועיבור השנה.

מסקנות ובעיות

לא מעט הוא מספרן של הבעיות הקשורות לנושא זה של נתונים מדעיים העומדים בניגוד להלכה ומצויות הן במספר ענפים בתושבע"פ: בנושא הטריפות שכבר הזכרנוהו כתב י. ל. קצנלסון בספרו "התלמוד וחכמת הרפואה" שהוא מצא מספר מקרים של חוסר התאמה בין הממצא המדעי ובין המקורות ההלכתיים, והוא ניסה להסביר ש"כנראה נגררו בזה החכמים היהודים אחרי היפוקראט, כמו שנגררו אחריו גם בשאר דברים הנוגעים לחכמת הרפואה, למשל ההלכה הידועה שהנולד לשמונה חודשים אינו בן קיימא ואסור לטלטל אותו בשבת והנולד לשבעה חודשים הוא בן קיימא" והוא מציין שם:

"לכבודם של חכמי ישראל לא כולם נגררו אחרי דעות הרופאים היונים ור' שמעון בן אלעזר חשב שצומת הגידים יכולה לכוות ולחיות, וזהו אמת גמורה, אע"פ שלא נפסקה הלכה כמותו".

מסקנה זו, אע"פ שכאן יכולה היא להתקבל ע"פ אלו שסוברים שבסג"ר ושב שמעתא נתחדשו ע"י האמוראים ע"פ הכלל שבמשנה "כל שאין כמוה חיה טריפה", ממחישה לנו את דברי הרמב"ם שהובאו לעיל מפ"י הי"ג משחיטה:

"וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אע"פ שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצת אינן ממיתין ואפשר שתחייה מהן, אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר ע"פ התורה אשר יורוך".

ברם מצד שני בי"ח טריפות שהן הלכה למשה מסיני כותב שם י. ל. קצנלסון:

"בשעה שהרופאים הקדמונים כמו אריסטיאוס מקפדוקיא וגלינוס, העמידו את הכבד בשורה אחת עם הלב ואמרו שכל מחלה שתהיה בהכבד מביאה לידי מיתה, אומרים חכמי המשנה שאם נשתייר מהכבד רק כזית אחד אז תוכל הכבד לחזור לאיתנה והבהמה תוכל לחיות"

ומוסיף שלפי דעתו כזית לאו דווקא אלא לשון התוספתא קרובה יותר לאמת הרפואית ש"אם נשתייר הימנו כדי להעלות ארוכה כשרה". ובהמשך הוא כותב "במאמר זה נצנצה כעין נבואה, כאילו ראו חכמי המשנה מראש את אשר הוכיחו בשנת 1894 שני חכמים... בניסיונותיהם".

אבל לא תמיד הדברים פשוטים שכן בחולין דף נד. נאמר שאם ניטלו הכליות כשרה, וברור שבמצב כזה בו אין כליות לבהמה אין היא יכולה לחיות אפילו תקופה קצרה. אמנם אם נטלה כליה אחת יכולה היא לחיות ומכאן שלא קל לנו ליישב סתירות אלו בין הממצא המדעי, שהוא מוכח ללא ספק מבחינה רפואית ובין המקורות ההלכתיים.

וברור שסתירות אלו דורשות העמקה נוספת בכוונתה של התורה ובהגדרות ההלכתיות שהן שונות מההגדרות המדעיות.

אלא שייתכן וכאן ע"פ ההגדרה ההלכתית אין נטילת הכליות טריפה משום שבלי כליה אחת יכולה הבהמה לחיות בהסתמך על השנייה, יוצא שהכלייה אינה אבר שהנשמה תלויה בו, ומכיוון שכל כלייה ניטלת בפני עצמה שהרי הן שני אברים שונים הרי שבכל נטילה לחוד אין הבהמה נעשית טריפה.

יסוד זה כפי שכבר הוזכר לעיל קובע אותו הרשב"א בתשובותיו והרב ב"פרי עץ הדר" שעל פי שניהם אין התורה מתבססת על הטבע בפועל ממש, אלא על המשמעות הרוחנית המסתתרת בתוכו.

ובבבלי בשבת קז: אנו מוצאים שחכמים חולקים על ר' אלעזר האומר: "ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת" משום שלדעתם הכינה אינה פרה ורבה, ומתבאר שם שהמחלוקת ביניהם היא לגבי ההגדרה מהו המבדיל בין החי והצומח שלפי חכמים המבדיל ביניהם הוא הפריה והרבייה ע"י זכר ונקיבה ולפי ר' אליעזר המבדיל ביניהם היא נטילת הנשמה, שקיימת בחי ולא בצומח.

והגמרא שואלת שם בהמשך ממקור אחר בחז"ל בו נאמר ש"הקב"ה יושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים", ואם כך יש ביצים לכינים והן פרות ורבות, והתשובה שם היא שביצי כינים הוא מין בפני עצמו שאינו קשור לכינים. וברור שטענה זו שאין הכינים פרות ורבות, ושביציהם אינן קשורות להן היא בניגוד לממצא המדעי. וגם בניגוד למקורות אחרים בגמרא שמשם ברור שהביצה היא של הכינה.

אלא שגם כאן ההגדרה של פרה ורבה תלויה, כנראה, ביכולת ההבחנה הפשוטה של בני אדם, מכיוון שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ולכן יצורים שפרייתם ורבייתם נעלמים מעין האדם בגלל קטנותם אינם נחשבים לפרים ורבים ולכן מותר להרגן בשבת.

אבל ייתכן גם להסביר שבעניין זה לא הייתה לחז"ל מסורת בע"פ והם שאבו את ידיעותיהם מאנשי המדע שבזמנם, ולכן היום שאנו יודעים ברור שהכינה פרה ורבה הרי שאסור להרגה בשבת.

שתי אפשרויות הסבר אלו קיימות גם לגבי דיני תולעים, שלגביהן אומר הבבלי בחולין סז: שחלק מהן מותרין באכילה מאחר והם גדלים בתוך הבהמה או הפירות וכך גם נפסק להלכה בשו"ע.

סוג אחר של מעין סתירות בין הממצא המדעי והמקורות ההלכתיים נובע מעיסוקם של חז"ל בבעיות תיאורטיות גרידא שאינן קיימות במציאות, מסוג זה הוא הדיון בעכבר שחציו בשר וחציו אדמה מה דינו לגבי טומאה והוסיפו שם בבבלי חולין קכז. שעכבר זה אינו פרה ורבה.

ואם כי גם כאן ייתכן שחז"ל הסתמכו על ידע שהגיע אליהם ממומחים שונים שבזמנם כמו שמצאנו שם בהמשך הגמרא שרב הונא בר תורתא אומר: "פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב לימים יצא ערוד מביניהם..." הרי שישנם דיונים בממצאים שהם השערתיים גרידא, משום שחכמים חשבום לממצאים אמיתיים. או משום שלא נמנעו לעתים לעסוק אף בבעיות תיאורתיות גרידא כמו סוגיית הדביק שני רחמים.

ולסיכומם של דברים ניתן אם כן לומר שאע"פ שהתורה היא התגלות אלוקית על טבעית, מעל ומעבר לניסיונו ושכלו של האדם, הרי שמשנתנה לבני אדם נזקקת היא לצורך קיומה לשכלם וממצאיהם והבנתם של בני אדם, ואז, כפי שאומר הגר"א, כל החכמות צריכות להיעשות לרקחות ולטבחות לתורה על מנת לשרתה ולאפשר את קיומה.