בעיית התגליף של המנורה בקשת טיטוס
(למאמרו של ד"ר יהושע בראנד)

מחבר: אפרים צורף

סיני, גיליון נ"ח, 1966

תוכן המאמר:
תבליט שער הנצחון על שם טיטוס
האותנטיות של המנורה בקשת טיטוס
דרקון הוא צורת אליל ממש
התיאוריה של יהושע בראנד
אין הדין עם בראנד ורון-וינקר

תקציר: המנורה המגולפת בשער טיטוס כוללת ציורי דרקונים, שהם צורות אליל ולא ייתכן שהיו בבית המקדש. במאמר שלש תיאוריות להסבר תופעה זו.

מילות מפתח: שער טיטוס, מנורת המקדש.

 תבליט שער הנצחון על שם טיטוס

בתבליט של האומנה השמאלית, תחת הקשת של שער הנצחון על שם טיטוס ברומי, שיהודים נזהרים מלעבור בה משום חורבן המקדש, מתוארת מנורה של שבעה קנים יחד עם שולחן הפנים והחצוצרות שנשדדו, כשהם נשואים בתהלוכת נצחון בידי היהודים שהולבשו כרומיים בחוצות רומי (גם ספרי-תורה נישאו במיצעד זה לפני אספסיינוס ושני בניו, שלא הובלטו בקשת). ספרי התורה והפרוכת הניח אספסיינוס באספו המוזיאוני שבארמונו, ואת כלי בית המקדש הניח בהיכלה של אלילת השלום שבנה עם סיום מלחמותיו בשנת 75 לספירה. כנראה, שגיזריך מלך הוונדלים, הביא את כלי המקדש לאפריקה בשנת 455 לספירה, וכשניצחו בליסאריוס, העבירם לקונסטנטינופול (בשנת 534). לפי עדותם של רז"ל נשתיירו כמה וכמה כלים מבית מהקדש בשבי רומי. כגון השולחן, המנורה והציץ, ועוד. במאה הג' לספירה ראה רבי אלעזר בר' יוסי ברומי את הפרוכת והציץ של הכוהן הגדול.

האותנטיות של המנורה בקשת טיטוס

כבר לפני כמאתיים שנה חלקו על האותנטיות של המנורה בקשת טיטוס עם מנורת בית המקדש השני. החוקר רולנד הטיל ספק במהמנותה של זו. ובשנת תש"ט, משנתקבלה ההחלטה במועצת המדינה הזמנית של ישראל, להעתיק את תבנית המנורה מקשת טיטוס ולקבעה כסמל מדינת ישראל, פירסם הגרי"א הרצוג ז"ל, רבה הראשי של ישראל דאז, את מאמרו-עירעורו כנגד בחירה זו, והסתמך במיוחד על תגליף מפלצות הים והדרקון שבבסיס המנורה המתומן, שלאור המשנה והרמב"ם הן צורות עכו"מיות מובהקות.

הרב הרצוג סבור, שבדרך טילטולה נשברה רגל המנורה המקורית והבסיס המתומן שבתגליף קשת טיטוס אינו אלא תוספת שרירותית שנעשתה בידי אמן רומי-הלני, שהוסיף בעיטור, מלבד אריות שואגות, גם דרקון, גריפונים, מפלצת-ים, וכד'. ברור, שאין זכר משום מקור מקראי או תלמודי מדרשי למוטיבים שכאלה.

אלא גודנף בא לכלל השקפה: הואיל וסמלים אליליים נתגלו בבתי כנסיות ובקטקומבות וכו' מימי הבית השני ובמאות הראשונות לספירה ואחריהן. על כן ניתן לומר, שנהוג היה לעטר את בסיס המנורה אף במוטיבים ההלניים הללו.

אלא שאין הדין עם גודנף. העיטורים שבבסיס וצורתו הם בניגוד גמור להשקפתו של הרמב"ם, שהיא הנכונה ביותר לאור חכמי הגמרא. וכן גורס רש"י: שרגלי המנורה המקורית המקודשת, לא היו אלא בדמות כרעי בעלי חיים, שכדוגמתן נתגלו במנורות העתיקות בחפירות בית שאן, בבית שערים, בפקיעין ובמגידו. ואם אפילו נניח לרגע הנחה נועזת ביותר, שהורדוס עשה מנורה חדשה בימי הבינוי וקישוט המקדש וכהנלי ציוה לעטר את הבסיס בעיטורים אלה, הרי הנחה זו לא תעמוד לפני העובדה שידיו היו כבולות ועל כרחו נכנע לרוח המסורה, ואין להעלות על הדעת ששינה במשהו מן המטבע המסורתית ההיסטורית, המקודשת ברוח התורה. מה גם שכל שעשה על פי עצתו ובהשגחתו של התנא בן בוטא וסיעתו עשה, וידוע שהבינוי הנוסף של המקדש נמשך זמן רב - מחמת זהירות יתרה מלפגוע בקודש, כעדותו של ר' אליעזר הגדול (עדויות ח, ו):

שמעתי, כשהיו בונים בהיכל עושים קלעים להיכל וקלעים לעזרות כשהיו בונים בתוכן. אלא שבהיכל בונים מחוץ לקלעים, שהיו תולים את הקלעים מבפנים למקום החומה, והבנאים עומדים מבחוץ ובונים, כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל. ובעזרה בונים מבפנים שהיו תולים את הקלעים מחוץ למקום החומה והבנאים עומדים מבפנים לקלעים ובונים, לפי שאין כבוד לעזרה שיהו הבריות רואים את הבנאים עומדים שם ובונים.

 - כל זאת ועוד, מחמת זהירות יתרה שלא לפגוע ברגשות חסידי האומה, נמנע הורדוס גם מלהטביע במטבעותיו פרצופין, אלא הסתפק בנושאים לקוחים מעולים החי. אם במטבעות נהג כך - בכלי המקדש לא כל שכן.

דרקון הוא צורת אליל ממש

ודאי שהקפידו רז"ל על כל צורה אלילית בישראל ומה גם בכלי המקדש. אמנם אריות וכרובים מצויים היו בדגלי בני ישראל במדבר ובכלי המקדש של שלמה ובכסאו. אבל דרקון אינו אלא צורת אליל ממש, כעדותם של חכמי המשנה (עבודה זרה פ"ג, ג):

"המוציא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון, יוליכם לים המלך (=יאבדם וישמידם)... ר' יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים".

ותיארו חז"ל (גמ' שם מג, א) את הדרקון, שציצים יוצאין מצוארו ועליו קשקשים הרבה, והרמב"ם מעיר:

"וזו הצורה היתה אצלם (אצל הרומים והאליליים האחרים) מהודרת, לפי שהן מייחסין אותה לחלק מחלקי גלגל".

לפיכך היו הרומיים מעטרים את בסיסי המנורות שבהיכל רומי הקדומים בצורות של חמה ולבנה ובצידן תנין-החמה, סימלם של בל הבבלי ובעלת - אלילת הלבנה. כן ידוע שטראיינוס קיסר עשה שימוש רשמי חשוב בדרקון, שקבעו בניסי הקוהורטות שלו.

הדין, אם כן, עם הרב הרצוג ז"ל, שהרגל המקורית או שנשברה, או נאמר, שזוייפה בידי הגלף האמן הרומי, שהוסיף על הבסיס עיטורים לפי טעמו ודמיונו בסגנון עכו"מי מובהק.

התיאוריה של יהושע בראנד

משקראתי את מאמרו של ידידי הארכיאולוג ד"ר יהושע בראנד בבעיית המנורה המקורית, פניתי אליו בדבר בירור נוסף וזו תמצית תשובתו (מסוף אדר ב תשכ"ה):

כבר בימי זרובבל נתעורר, כנראה, ווכוח, או מו"מ, בין היהודים לבין הפקידים הפרסיים; הללו דרשו בודאי מנורה לפי טעמם וסגנונם, שהיה הסגנון המלכותי והיה צורך בפשרה. מה עשו היהודים? וויתרו על פרטים טפלים ועמדו בתוקף על פרטים חשובים, כגון מספר קני המנורה. מכאן השינויים שחלו במנורה, שהועתקו לאחר מכן במנורת יהודה המכבי לפי צורת המנורה שנשדדה ע"י אנטיוכוס הרביעי. ויהודה המכבי לא שינה בה מאומה. שכן הצורה מקודשת היתה ומקובלת אצל הכוהנים וראשי העם.

כאן נשאלת השאלה: הייתכן שישנו מן המטבע שבתורה? הרי לפי שמות כה, לד, היו בה גביעים משוקדים, כפתורים ופרחים, והרמב"ם בהלכות בית-הבחירה (פ"ג, ה"ז) אומר בפירוש: "הרגלים והפרח שלושה טפחים, ושני טפחים חלק וטפח שבו גביע כפתור ופרח"; ואילו בתגליף שבשער, אלה חסרים לגמרי!

בתשובה אחת תירץ ד"ר בראנד, שהיו בבית המקדש השני כמה וכמה מנורות, שבאו מנדבותיהם של יהודי הגולה ולא כולם היו בתבנית המנורה כמתוארת בתורה ובגמרא - זה נכון. אלא שד"ר בראנד חולק על המקרא, על הגמרא ועל הרב הרצוג בהשקפתו, שרגל המנורה לא היתה בדמות כרעי בעלי חיים, כאמור, אלא בצורת בסיס מתומן או משושה ועליו עיטורים הלניים. הוא מוסיף לנמק, שצורת בסיס זו שבקשת מקורית היא ועתיקה, לפי שאין להניח שאמן רומי מכובד יזייף את המנורה ללא צורך. "גם בימינו לא ייעשה כדבר הזה, כל שכן בימים ההם, כשהאמן כפוף היה למלכות" (ברוח מכתבו אלי וברוח מאמרו ב"סיני" שם).

אלא שברשימתו ב"הארץ" (17.6.65) מוסיף החוקר הנכבד, לעמוד על השקפתו בתוספת טעם ונימוק: הרומים מעוניינים היו להפגין במיצעד הנצחון מנורה יהודית ממש, זו ששימשה סמל היהדות כבר במקרא; היא מגלמת בקרבה את הרעיון של "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי" (זכריה ד, ו) והשגחת הבורא על הבריאה, ועוד. שדידת המנורה ע"י הרומיים נחשבה בעיניהם ככיבוש היהדות, כשם שבתקופת ביצנץ היו הנוצרים מתקינים מנורות השבעה ומעמידים צלבים עליהן - לאות שהנצרות ניצחה כביכול, את היהדות. - עד כאן. אלא נימוק זה אינו נימוק כלל וכלל, המנורה המקורית בתהלוכה - לחוד, וגילופה ע"י אמן הנלי-יוצר בשער טיטוס - לחוד.

ד"ר ב. בא, אם כן לכלל מסקנה ("לתולדות המנורה", שם), שהמנורה בקשת טיטוס היא כדוגמת המנורה, שעשאה יהודה המכבי שהיתה דומה בתבניתה לזו של זרובבל שנעשתה ע"י אמן מעולי בבל. לפיכך סבור ב. נעשו העיטורים שבקנה האמצעי (הגזע) שבתגליף קשת טיטוס בסגנון פרסי (מוטיב המופיע בעמודי הארמון בפרספוליס) ועם שנשדדה המנורה המקורית הזאת בימי אנטיוכוס הרביעי, שמורים היו תבניתה המסורתית ועיטוריה בידי הכוהנים החשמונאים, ומשטיהר המכבי את המקדש וחידש עבודת אלוקים, עשה מנורה כתבניתה (בתחילה מעץ וחיפום בבעץ ואח"כ משהעשירו - מכסף ומזהב) אלא מחמת קדושתה ועתיקותה לא הדליקו בה כלל, אלא באחרת, אולי כזאת שצורתה נטבעה במטבע של מתתיה אנטיגונוס, שלדעת מ' נרקיס, היה גזע עבה סמוך לבסיס בין שלוש רגלים, שמיצר והולך כלפי ראשו ודומה במקצת לתיאור המנורה ע"י יוסף, היינו, ללא גביעים, כפתורים ופרחים. אכן, המנורה המקורית בתבניתה של זו מימי זרובבל שימשה לאות וסמל לאומי דתי - ואסטרו-קוסמי ברוב תכניה ומשמעויותיה וביותר - עם השעבוד הרומי וביטול העצמאות המדינית. "המנורה הקדומה היתה נחשבת בימי הבית השני זכר לגדולה שעברה ותקוה גדולה שתחזור". מכאן מקומה המיוחד בתהלוכת הנצחון של הרומיים שגולפה בקשת טיטוס.

אין הדין עם בראנד ורון-וינקר

עד כאן תמצית השקפתו של ד"ר יהושע בראנד. אלא שאין הדין עמו. הדין עם בעלי ההשקפות המנוגדות לו, גם משום שהשקפתו נוגדת לתורה ולתלמוד ולרמב"ם וגם לעמדתו של הרב הרצוג הנכונה ביותר, וגם מטעם זה שרוב חוקרי האמנות היהודית העתיקה, וד"ר ה' שטראוס בתוכם, סבורים שמחמת הסגנון הרומי המובהק מבחינת מלאכת המחשבת שטובעה במנורה שבקשת טיטוס, אין לזהותה בשום פנים ואופן עם מנורת החשמונאים ומכל שכן שלא עם זו שמימי זרובבל.

לפי הדעה הרווחת בחקר האמנות העתיקה, התפתח באמנות היהודית במאה הראשונה לפני הספירה, סגנון עצמאי מוחלט, שהובעה בה רוחם המקורית של האמנים היהודים וטעמם, כגון פיתוח המוטיבים הצמחיים, וכדומה וזו חסמה את הדרך בפני זרמי אמנות זרים שבימיהם ניסו לחדור מן המזרח לארץ ישראל.

ממילא מופרכת כאן גם השקפתו של רון-ווינר, שייחס מעשה הבסיס של המנורה שבתגליף, להורדוס. נמצא, שהמנורה, שנשדדה ע"י טיטוס לא היתה לא הורדיינית ואף לא של יהודה המכבי, אלא אולי מעשה ידי אמן מחוץ לארץ מתקופת החשמונאים המאוחרת, שהושפע מאמנות פרס (והתוספת שבבסיס אינה אלא מעשה ידי אמן רומי, כאמור לעיל) - והוא שהביאה במתנה למקדש.

ועוד טעם למסקנה שלנו: קשת טיטוס הוקמה בימי דומיטייאנוס קיסר והוקדשה לטיטוס, לאחר מותו. הקיסרים שביקרו בערי החוף שבאסיה הקטנה, ודאי סרו למקדש אפולו בדידימוי ונתרשמו שם מסגנון הגילופים והתבליטים. מכאן ההשפעה הגדולה מצורות ההיכל הזה על תגליף בסיס המנורה שבקשת רומי. ובידוע שריבוי מוטיבים בעיטור ובגילוף בחרוט רב צלעי ומודרג כזה מאפיינים ביותר את האמנות הרומית מתקופת הקיסרים. חלילה וחלילה לייחס ליהדות בסיס זר שכזה.

הבחירה של ממשלת ישראל בבסיס ההלני העכו"מי למנורת השבעה ההיסטורית המקודשת, כסמל המדינה, נצחיות ישראל, תורתו ואידיאליו, כפי שגולפה באומנה השמאלית בקשת טיטוס, לא היתה מוצלחת כלל וכלל.