תוכן הפרק: מצב היהודים בתחילת המלחמה       נאמנות יהודי הונגריה לארצם       השינויים במחנה האורתודוקסי מצוד וטבח יהודים 'זרים' שרות העבודה       שרות העבודה בתקופת הכיבוש הנאצי

הונגריה נכנסה למלחמה ביוני 1941. החוקים האנטישמיים כבר נחקקו והופעלו. היהודים נושלו ממקומות עבודה ציבוריים. מעמד הקהילה היה בשפל. העיתונות עסקה בהסתה אנטישמית, ואת כל חוליי המדינה תלו ביהודים. גם כניסת הונגריה למלחמה - בצדם של הגרמנים - הייתה באשמת היהודים!
עם זאת, הייתה ההנהגה היהודית בהונגריה בטוחה כי הקהילה תצליח לעבור את המלחמה ולשקם את עצמה אחריה. אמונה זו הייתה, בין השאר, הגורם לאסון שפקד את יהודי הונגריה, שלא התכוננו לכל פעולת הצלה שהיא.

הנאמנות של יהודי הונגריה למולדתם הייתה מוחלטת, ודומה כי אין מדינה בה הייתה הזדהות כה רבה של היהודים עם המדינה בה חיו. בהונגריה לא היה סניף של אגודת ישראל, כי התאחדות עם יהודי העולם מהווה פגיעה בנאמנות למולדת. לא היה סניף של הג'וינט, ההסתדרות הציונית הייתה בעלת משקל חלש בציבוריות היהודית, ונציגי ההסתדרות הציונית הצטרפו להנהגת הקהילות רק בשלב מאוחר. כאשר נחקקו חוקי הנומרוס קלאוזוס, וחבר הלאומים ניסה להתערב בדבר, לא הייתה ההתערבות על דעת יהודי הונגריה. הם ראו בחוקים האנטישמים בעיה שבינם לבין מולדתם, ולא עניין יהודי עולמי.

הרב הראשי הניאולוגי, הוושי, כתב בשנת 1941:

"אולי אנו עושים שירות למולדתנו ההונגרית, כאשר אנו נושאים בגבורה את הניסיונות ואת הסבל" (תולדות השואה - הונגריה, עמוד 117).

באותה שנה כתב ריבארי, ראש מפעל העזרה של יהודי הונגריה:

חיינו וגורלנו קשורים קשר בל-יינתק אל גורל ההונגרים. לפיכך עלינו ליטול חלק בעבודת הבנייה המדיארית, ועל כן עלינו לשקוד ללא ליאות, מתוך אמונה בחידוש שוויון הזכויות, בלי להתחשב בכך שנזכה לראות את הפירות של עמל זה בקרוב. (תולדות השואה 117)

השקט היחסי שזכתה בו הונגריה בשנים הראשונות של המלחמה גרמו לכך שיהודים ברחו להונגריה ממדינות בהן השתולל הכובש הנאצי. כשלושים אלף יהודים, מאוסטריה, גרמניה, פולין וסלובקיה באו להונגריה. חלקם שהו בתעודות מזויפות שהציגו אותם כ"אריים". חלקם נחשבו בשלבי מעבר לארץ ישראל, וחלקם היו במחנות הסגר. כל הזרים נדרשו להירשם במשרד הלאומי המרכזי לפיקוח על הזרים.
המלחמה הביאה לשינוי יחס בתוך הציבור היהודי. בשבעים שנות קיומה של האורתודוקסיה ההונגרית, לא היה שיתוף פעולה בינם לבין הניאולוגים. הקיטוב הדתי-רוחני בתוך היהדות היה אחד מסימניה המובהקים. הקיטוב נוצר בגלל העובדה שבהונגריה נפגשו השקפות ומסורות מנוגדות של מזרח ומערב, ושני אלה לא יכלו למצוא שפה משותפת, וסופן שנפרדו. בין הקהילה האורתודוקסית והניאולוגית לא היה כל שיתוף פעולה.

בזמן המלחמה נאלצו האורתודוקסים לשתף פעולה עם הניאולוגים. האיש שהחליט על כך היה אברהם פרוידיגר, המנהיג האורתודוקסי. בנו, פנחס פרוידיגר, שנבחר ב- 3 ליולי 1941 לראש הקהילה החרדית האוטונומית בבודפסט, המשיך בדרכו. פרוידיגר היה מעורב בשנים שלאחר מכן בהנהגת הקהילה מול השלטון הנאצי.

האורתודוקסיה ההונגרית התנגדה לציונות והסתייגה מעליה לארץ ישראל. בחודש אייר תרצ"ו - 1937 יצא במונקאטש הספר "תיקון עולם", בעריכת הרב ח"א שפירא, אב בית הדין במונקאטש. הספר כולל 150 מכתבים בגנות הציונות וההשכלה, "נגד שיטת המתחדשים שהם ציונים מזרחים אגודים ישוביסטען וכל המסתעף מהם בארץ ובחו"ל". הספר כולל מכתבים מאדמו"רי בלז, גור, וויז'ניץ, לובאוויטש, מונקאטש וסאטמר.

במשך שנות המלחמה נשמעו קולות נגד ההתנגדות לארץ ישראל. הרב נתן צבי פרידמן פרסם בשנת 1942 את הספר "שלשה ספרים נפתחים", ובמבוא הוא עומד על הזנחת עניין ארץ ישראל. הרב פרידמן היה לימים רב בבני ברק, ומרבני המזרחי בישראל. הוא כותב:

בישיבת ארץ ישראל תלויים הרבה מצוות שאי אפשר לקיימם פה, כי הם חובות התלויים בארץ הקדושה. אך עוד יותר מזה כי בעוונותינו הרבים מחמת כובד שיעבוד שבמדינות גלותנו, והנמשך מזה חילול שבת ח"ו או שאר איסורים, ועל ידי ישוב ארץ ישראל אפשר להצילם מאיסורים חמורים כאלה.

התמורה חלה גם אצל הרב יששכר שלמה טייכטאל, בספר "אם הבנים שמחה". הרב טייכטאל היה רב וראש ישיבה במחוז ניטרה בסלובקיה, ובסוף 1942 ברח לבודפסט. הוא כתב ספר מקיף על שינוי דעתו בכל הקשור לעליה לארץ ישראל, תוך השמעת ביקורת נגד הרבנים שהתנגדו לארץ, אבל לא נמנעו מלברוח אליה בעת צרה.

לעיון מפורט בהשקפת עולמו של הרב טייכטאל - לחץ כאן

בהקשר לביקורת זו יש לעיין במסמכים אלה:
הספר הלבן של שנת 1939 שאסר כניסת יהודים לארץ ישראל
החלטת בנות הברית האוסרת כניסת יהודים מארצות הציר לארץ ישראל
הודעת ממשלת המנדט על הפסקת העליה לארץ
הודעה של צ'מברלין שאין פתרון לבעיית הפליטים היהודים

מכל אלה עולה כי האפשרות לעלות לארץ הייתה מוגבלת ביותר, ומסלול ההצלה דרך ארץ ישראל היה חסום למעשה.

לאחר סיפוח אוסטריה, צ'כוסלובקיה ופולין ביקשו פליטים רבים מקלט בהונגריה. מספר הפליטים היה בין 15,000 ל- 35,000. עם כניסת צבאות הונגריה לרוסיה, בצד הצבא הנאצי, החלה תנועה של פליטים יהודים מאוקראינה להונגריה. הממשלה ההונגרית החליטה לגרש את היהודים הזרים מתחומי הונגריה. הגירוש הראשון היה מקרפטו-רותניה. היהודים נדחסו לקרונות משא, נשלחו לעיר קורושמזו שליד הגבול עם פולין. משם הועברו אל המעבר לגבול פולין, ונמסרו לידי הס"ס. עד אוגוסט 1941 נשלחו 18,000 יהודים. בסוף אוגוסט הם נרצחו בידי הס"ס והאוקראינים באזור קמיניץ-פודלוסק , מלבד כ- 2,000 שהצליחו להימלט. מעטים הגיעו חזרה להונגריה, והם סיפרו את מעשה הרצח. שר הפנים של הונגריה שקיבל דיווח על הרצח ציווה להפסיק מיד את הגירוש.

מעשה טבח שני היה בעיר דלווידק, בינואר 1943, בשטח שכבשו ההונגרים מיוגוסלביה. בתגובה לפעילות פרטיזנית בה נהרגו ששה מאנשי הג'אנדרמריה, נרצחו למעלה מ- 3,000 נפש, בהם 550 יהודים. רצח זה נסתיים במשפט שבו הועמדו לדין הקצינים הבכירים שהיו אחראים לו.

ב- 1 ביולי 1939 החל לפעול שרות העבודה. שרות זה היה אמור לגייס את כל אלה הפטורים משרות צבאי, או אלה שהממשלה לא רצתה לגייס: יהודים.

בשלב הראשון היה הגיוס לשרות העבודה דומה לגיוס הצבאי הרגיל. בשנת 1940 הועסקו פלוגות שירות העבודה בביצור פרויקטים צבאיים: כריתת יערות לאורך הגבול עם רומניה, סלילת דרכים, ניקוי קרקעית הנהרות, פריקת מטענים מן הרכבת, בניית שדות תעופה ואחזקתם. במשך השנתיים הראשונות של הפעלת שרות העבודה, הורשו היהודים ללבוש מדי צבא, ללא עיטורים או דרגות.