על אמת וחיקוי

מחבר: יוסל בירשטיין

מבוע, גיליון ל"ג, 1999

 הסיפור הזה הוא על מגיד עייף מביאלה, העיירה שבה נולדתי, על הדוד שלי בנימין, בעל זקן שהיה מהלך לפניו, אף הוא מאותה עיירה בפולין, ועל שכן שלי כאן בירושלים, חייט בשם מרכוס שהוא בן למעלה משמונים ועוד בגיל בר-מצווה היה כבר חייט מושלם. תפר לעצמו חליפה מושלמת, יצא אל הרחוב לראות ולהיראות וצעד בידיים מושטות לפנים כדי שלא ייווצרו קמטים בשרווליו. פניו כבר מזמן התמלאו בקמטים, השרוולים נשארו חלקים.

המגיד העייף, אריה-לייב, הביא פעם לאבא שלי מגפיים לתיקון, וכשיצא מהבית אמרתי לאבא שהאיש הזה מן הסתם סוחר בקש. על שאלתו של אבא מניין לי הדבר, עניתי כי הבחנתי באניצי קש דבוקים למעילו. אמר לי אבא שאני טועה. אריה-לייב הינו מגיד הנודד ממקום למקום, המעיל משמש לו שמיכה בלילות והקש שדבק בו הוא מן המזרנים בבתים שבאזור. לא קש-מסחר אלא קש-מיטות זרות.

לימים התעייף המגיד ממיטות זרות, חזר הביתה לצמיתות, פתח 'חדר' ואני בין תלמידיו.

למדנו תורה?

סיפר סיפורים.

ואני לא הייתי הקהל המתאים.

פרחח בן פרחחים הייתי, והסיפורים שלו, סבר, זקוקים למאזין שיש לו כבר קמט וחצי בנפש.

חיפש אריה-לייב ומצא קמטים וחצאי קמטים אצל הורי תלמידיו. חלקם אף לא ידעו קרוא וכתוב. בלילות שבת הפך את ביתו לבית-כנסת, ולפני התפילה כשמניין היהודים שאסף הסב סביב שולחנו שכבר דלקו עליו נרות השבת בפמוטים זעירים, הניח אריה-לייב את כף-ידו על ספר פתוח שנח לפניו, וסיפר בעל פה סיפור על אמת ועל חיקוי וכיצד ניתן להבדיל ביניהם.

אבא שלי סנדלר שכל ימי חייו היה טרוד בדאגות פרנסה, פקח לרווחה את עיניו שהיו על סף הנמנום, והיה מוכן ומזומן להתנער מעול החיים ולהבין את ההבדל שבין אמת לחיקוי. וגם דודי בנימין, אחיו הצעיר של אבא, שלח את זקנו לעבר הפמוטים שניצבו מולו והתפוח בגרונו הגביר את קצבו מרוב התרגשות. עלה וירד ללא הפסק. דודי זה היה הלך בכפרים ולא אחת טען לפני אבא שיבוא יום וישנה את הכיוון. יקום בוקר אחד וילך ברגל לארץ ישראל. ילך כל ימי חייו, ויחיה בארץ הקודש. אבא שלי העיר לו פעם שלא די שאינו יודע קרוא וכתוב, גם חשבון אינו יודע. ואם ילך כל ימי חייו לארץ ישראל, הרי לא יישאר לו זמן לחיות בה. אולם בדבר אחד היה אבא בטוח. מה שלא יקרה לדודי בנימין, סבל וייסורים, הוא לא ילך לאיבוד בדרך. הזקן ילך לפניו ויראה לו את הכיוון...

ואני, היכן הייתי? הייתה לו לאריה-לייב כורסה ישנה וקרועה שהקפיצים שבה הזדקרו החוצה. הייתי ילד קטן ומצומק, התפתלתי בין הקפיצים, הסתכלתי מבעד פיתול של קפיץ מתרומם במתפללים סביב השולחן, והקשבתי לקולו של הרבי שלי, המגיד העייף, שפתח את הסיפור על אמת ועל חיקוי בניגון עתיק:

כאשר יצאו היהודים ממצרים ניהלו מלחמות במדבר סיני. נלחמו וניצחו. נלחמו וניצחו. קמה בהלה גדולה בין העמים במדבר. אריה-לייב דיבר יידיש, ולא אמר 'בהלה גדולה' אלא 'א גרויסע טרעוואגע.' אימה נפלה על העמים במדבר. מלך אחד, הגדול מכולם, אסף את ראשי השבטים שלו ואת החכמים כדי לטכס עצה.

"מיהו העם היהודי הזה ומה כוחו?" שאל.

השיב לו ראש שבט אחד שהיהודים כשלעצמם אינם גיבורים כל כך גדולים, אלא שיש להם אלוקים שעושה למענם את המלאכה.

מלך סיני הגדול דיבר אף הוא ביידיש והוא חזר ושאל:

"וואס צערייסט ער זיך אזוי דער גאט דעם יאשטשיק פארן יידישן פאלק?" מה ראה בהם אלוקים שהוא כל כך מתייגע למענם?

כאן העיף אריה-לייב המגיד העייף את מבטו, עשה אתנחתא בדבריו, הושיט אצבע לעבר אבי, קרא בשמו, נח-נפתלי, ושאל אותו אם הוא מקשיב נכון. אבא ישב בעיניים פעורות ופה שנפער גם הוא והיה לעין שלישית. אצל דודי בנימין, עצר תפוח הגרון מלכת וזקנו היה שלוח קרוב קרוב את הנרות הדולקים. ואילו אצלי נעלמו הקפיצים ולפני עיני עמד זקנו של דודי הנמשך לאור.

הזקן והנרות היו בראשי השבוע כשיצאתי מביתי בשכונת טלביה שבירושלים, ושכני, מרכוס החייט, ביקש לדעת:

"לאן זה?"

משנודע לו שאני ממהר לאוניברסיטה העברית למפגש עם סופרים, משוררים, פרופסורים ומדינאים, ביקש שאמסור להם דבר-מה בשמו. שאעשה עמו חסד, ואומר להם מה חושב לו חייט ותיק בימינו אנו; מכיוון שזכינו למדינה של אמת, וכבר נאסף בה עם על סף אמת, שישנסו את מותניהם ויעשו קצת צדק-אמת ולא צדק-חיקוי.

שחררתי את ידי מן האחיזה שאחז בה כל העת והבטחתי למסור להם את המסר בתנאי שיסביר לי את ההבדל ביניהם שלא ישאלוני על כך במפגש.

נתן בי מרכוס מבט של חייט, לא בלי מחטים, שפתיו נעו וראיתי את קצה לשונו:

"אל תהיה מטומטם. מי לא יודע את ההבדל? סע. סע. בדרך תמציא כבר תשובה".

בדרך לאוניברסיטה באוטובוס מספר 9 לא המצאתי בראשי תשובה. פניתי שוב לאריה-לייב המגיד העייף, לשמוע מפיו מה השיב אותו ראש השבט למלך הגדול במדבר סיני בעניין הניצחונות של היהודים. אמר לו שלעם היהודי הזה היה פעם מנהיג, אברהם שמו, שאהב את אלוקים אהבת אמת ועשה את כל אשר ציווה עליו האלוקים. מוכן היה אפילו להקריב את בנו.

קם המלך הגדול ואמר:

"זה הכל? להקריב בן? גם כן קרבן?" גם את זה אמר המלך ביידיש: אויך מיר א קרבן?" גם הוא ייקח אחד מבניו וישחט אותו.

הרים המגיד העייף את קולו, אסף במבט חטוף את המסובים, שלח גם מבט לעברי ולעברו של ילד נוסף שהתפתל בין הקפיצים, הרים את ידו, דפק בספר הפתוח וקרא פעמיים:

"רבותי! רבותי!"

דודי בנימין, הנודד בכפרים, היה כל כך קשוב, שלא הרגיש כל שזקנו נכנס אל האורות.

כשהכריז אריה-לייב: "רבותי! זהו חיקוי! זהו חיקוי!" ראיתי אש. הזקן של דודי נדלק ובער כמו קש.