בור טהרה

מחבר: אביגדור שרון

מבוע, גיליון ל"ו, 2002

 אורן סובב את כיסאו כדי ששמש הבקר שהחלה להתפרץ ממסתור קו האופק כשהיא בוהקת דרך הוויטרז' שבקדמת בית המדרש לא תסמא את עיניו. שבע פעמים זהרה הלבנה במילואה מאז סיים את שירותו הצבאי וחזר לשקוד על התורה בישיבת ההסדר. ואכן, הוא שיקע את כל הוויתו בלימוד. הוא פשוט רָעַב לגמרא. אפילו בימים שהיה לבוש סרבל שריונאים משומן ומאובק עשרים וארבע שעות ביממה, מצא מידי פעם זמן, ולוּ קצר, כדי לשאוב מעט שאר רוח, מדיוני ימים עברו על נזקי כד חרס שנשבר ברחובה של עיר, ועל חבות איש ששורו נגח פרה ונמצא עוברה בצידה. עכשיו הוא בעיצומה של צלילת עומק רבת סיפוק במסכת שמעולם לא עסק בה. האתגר כאש בעצמותיו, והוא מתמסר לסברות האמוראים ומפרשיהם בכל כוחות נפשו ועתותיו. הוא השעין את מצחו על כף ידו ששבה לעדינותה, לאחר שבצבא הייתה גסה, מיובלת ושחורה מהטיפול בטנק, ומצא עצמו מרחף מן "התוספות" להרהורים על חתונה, בניית בית, אהבה כנה וילדים. כשהתעשת משיטוטי חלום אמר לעצמו: טבעי, אין בכך רע ועוון, גחלת זו טמורה בנפשי מיום שנולדתי, וכבר ארבע שנים אני עובר על דברי חז"ל בן שמונה עשרה לחופה. ההזמנות לחתונות של חבריו והריקודים עד התדבק החולצה לגוף הפיחו רוח בגחלת שהחלה להתלהט, וגם הצעות חבריו היו כסילוני חמצן רווי דלק שפרצו שסתומים עצורים בנפשו. אלי הציע לו להכיר בחורה "שקטה ונהדרת", באותו ערב תאר בפניו עמוס את קרובתו "איכותית ותוססת", ועל שתיהן אמרו "נאה ויראת שמים", וחבל להניח לציפור כזו לנוח בקן אחר. הוא לא הרגיש עצמו לכוד בתהיות, להפך, הוא פיתח לעצמו מן הסתכלות צינית, שבעצם שירתה אותו כמגן למתקפות, סכר מפני היסחפות איטית בניגוד לתכנית שקבע לעצמו. עכשיו - להתבסס בלימוד.

אך גם הלימוד בבית חברו הנשוי בלילות ראשון ורביעי, הוסיף נטפי משקל למאזניים המתנודדים, בעיקר כאשר עשו אתנחתא קלה, ויעל, הרעייה הטרייה, הגישה לשולחן עוגיות וקפה והסבה אתם. אורן לכד את המבט שבני הזוג נתנו זה בעיני זו, והחלל הריק שבלבו נמלא כוכבים וניצוצות. שניהם המשיכו וישבו ליד הגמרות הפתוחות, אך עמוס הרגיש שהוא לומד לבד. אורן "מרחף". בחצות, לאחר שסגר את הספר בטפיחה, הניח אורן את כפו על גב יד רעו, הביט בעיניו ושאל אם ההצעה בנוגע לבחורה עומדת בעינה. הוא עצמו היה המום מהשאלה שלא תוכננה.

היא מצאה חן בעיניו. הרושם הראשון מאד משמעותי. עיניה פקוחות לרווחה ומגלות את כל הגלגל החום הזוהר. שערה בגוון דבש היה מסופר "קארה", ובכל פעם שהניעה את ראשה במהירות נעו כמניפה ומיד חזרו למקומן הטבעי.

"דפנה?" שאל בהיסוס, והתשובה הייתה תנועת ראש שהרעידה את שערה ולֻוותה בקמוט קל במצח.

"אתה אורן, קלטתי אותך מיד". ומהשאלה הבנאלית, "חיכית לי הרבה זמן?" הפליגו לשיחה נינוחה תוך הליכה איטית. בדרך לפגישה תכנן מה ישאל ומה יענה, אך השיחה הייתה ספונטאנית וקלחה להנאתם. במחצית אשמורת תיכונה, כשחזרה דפנה לביתה, קבלה אותה אמה בשאלת נו?? והבת השיבה: בחור חמד. הלוואי. וכבר תכננה מה תלבש בפגישתם הבאה.

אורן ישב לעשות חשבון. אסור להיסחף, אמר לעצמו. חשוב שלבושה צנוע, שאיננה מרכלת ושיש לה שאיפות רוחניות. היא נאה, ונמוכה ממנו בכמה סנטימטרים. כשאמו שאלה אותו מה לבשה, לא ידע להשיב, אבל זכר שיש לה שני אחים שלומדים בישיבה תיכונית, והיא עצמה סטודנטית. למרות שתכנן לא להיסחף, הוא חש שליבו פועם במקצב שלא הכיר, ומשלח לכל אבריו גלי דם סמוקים המתופפים זמר חדש בעורקיו.

 פגישתם השניה הייתה בבית משפחתה. נפשו הייתה כפרפר צבעוני שהגיח מהגולם והוא מרחף ביום אביב זיווני בין גביעי פרחי הבר. אורן, שרגשותיו נשאוהו אל עבר החופה, ראה בדמיונו את דפנה חובשת כובע אופנתי הכונס תחתיו את כל שערות ראשה, את חווית האיחוד והגדלת המשפחה. הוא התוודע למהותם ומשמעותם של הנישואין במשנת היהדות על ידי עיון בספרי הלכה, הגות וחסידות. על הרצוי, המותר והאסור, והזדהה אתם עמוקות. מספרים רבים למד שהקפדה על דיני אישות היא ערובה לזוגיות טובה לאורך שנים, ואי קיומם יטביע בנשמת הצאצאים כתם שלא ניתן למחותו. ילדים הנולדים לאישה שהרתה בטרם טבלה, נקראים "בני נידה", ועל פי הזוהר זהו מום רוחני שמסתפח לנפש ואף עובר מדור לדור. ילדיו, ידע, ייוולדו על טוהרת הקודש כפי שהוא נקי משמץ חשש. הוא המשיך ועיצב בדמיונו את תבנית ביתו, ובעיני רוחו ראה כיצד בימים "האסורים" הם מסתכלים זה בזה בעיניים עמוסות געגועים ואשתו תגיש לו קפה ביד שמאל דווקא, ואיך בשובה מהמקווה יקדם אותה בחיבוק אוהב, היא תצמיד את ראשה לחזהו, והוא יניח את לחיו על שערה הלח ויעטוף אותה בזרועותיו.

מתח הלימודים היה הפכפך. היו לו ימים טובים בהם השקיע את כוחות נפשו בהתמדה והרגיש שנפשו מתעשרת בתכנים ובערכים, ולפעמים - הריכוז היה ממנו והלאה. לא פעם מצא את עצמו קורא בקול את הכתוב ואיננו יודע מה השמיע פיו לאוזניו, ונפשו נישאת על גלי הדמיון אל חופי הנערה שהכיר. השיחה עם הוריה הייתה חופשית נעימה ותרבותית. מצא חן בעיניו שהם מאירי פנים ויודעי ספר, והש"ס שבספרית סלון ביתם, מתרפט והולך. אחרי שיחות טלפון ממושכות, שני מכתבים ארוכים שכתב, שלושה מכתבים מעוטרים שקיבל וחמש פגישות, חש הגבר הצעיר שאכן מצא את המיועדת לו. הוא גמר אומר שאחרי שתגמול ההחלטה בנפשו, ימתין שבוע, יבקש את ידה, ויציע לה לכמון את החלטתם כסוד משותף עוד כמה ימים, בטרם יבשרו להוריהם.

למעמד הזה הם לא הגיעו.

אחר צהרים שמשי של חדש שבט יצא אורן לאסוף את דפנה מהמכללה. הוא קיבל את מפתחות הרכב של הוריו, ועל מושב המכונית מצא זוג כרטיסים למחזמר "עלובי החיים" בכיכובו של דודו פישר, בצירוף פתק: "לדפנה ואורן ילדינו האהובים. אבא ואמא". תוך כדי צפייה בז'אן ולז'אן השעין את ידו על מסעד הכסא, ופגש שם את ידה החמימה של דפנה. אורן אסף את ידו, אך נבוך מכיוון שלמרות שלא רצה במפגש זה, המגע נעם לו והרטיט את ליבו. בתום ההצגה המרגשת ולאחר מחיאות כפיים שהחזירו את השחקנים לקדמת הבמה שלוש פעמים, יצא הזוג אל אורות הכרך שנשטף בגשמי ליל אמש. הם טיילו לרציף הנושק לים. הרוח העזה הסיעה מזרחה את עשן המכוניות והמירה אותו באוויר זך. גלים גדולים התנפצו אל החוף ומילאו את האוויר בקולות געש ורסיסי מלח, נוח היה להם לשתוק מעט ולהאזין להמית ליבם ולריגשת הגלים.

כשעמדו והחזיקו במעקה צינורות הברזל, נעמד לידם עוד צמד אוהבים. את ראשיהם עטרו סרטים צבעוניים שאגדו שיפעת שיער, והעגילים שבגבות עיניהם התנוצצו כאילו היה להם אור משלהם.

שתי הבחורות הצליבו מבטים ושאלו כאחת: דפנה? דלית? ומיד התחבקו בחום. לאחר צהלות השמחה הראשונות הציגה דלית את הבחור שאיתה ודפנה אמרה: דלית, תכירי. החבר שלי, אורן. דלית הושיטה אליו את ידה. הוא בא במבוכה, שהרי איננו נוהג ללחוץ ידי נשים, אך מחשש שתיעלב, נענה לידה המושטת.

 "דפנה ואני ישבנו זו ליד זו בכיתות ו'-ז'", סיפרה דלית לחבר שלה, תוך שהוא אוחז בחמימות את ידו של אורן בידו האחת ושל דפנה בשניה. הם שוחחו מעט ומיהרו לסיים את המפגש וכל זוג חזר לפרטיותו.

 "כפי שדלית נראית, נראה שעשתה כברת דרך ארוכה מבית ספר דתי למצבה הנוכחי", הביע אורן את מחשבתו במילים. דפנה הניעה ראשה בשלילה, חייכה חיוך שובה לב וענתה.

 "לא היא עשתה כברת דרך, אלא אנחנו, כלומר משפחתנו". אורן משך ראשו לאחור והביט בה במבט מופתע המבקש הסברים. דפנה לבשה ארשת רצינית והחלה לספר.

"משפחות הסבים היו דתיים מאד, אבל הורי בתקופת הצבא, אתה יודע, עזבו הכל מאחריהם, אבל ה-כ-ל. הם לא גאים בזה, אבל קיימו את מאמר חז"ל "שנה ופירש קשה מכולם", כי הייתה בם נטייה "להכעיס". חתונתם הייתה כדין אחרי שנכנעו ללחץ המשפחה, אך ביום הכיפורים לא צמו. בחופש הגדול, אחרי שסיימתי כיתה ז', היינו ב"שבת בר מצווה" של בן דוד במלון קטן בצפת, ובעקבות החוויה והתכנים, ההורים החליטו לשוב בתשובה, ואת כתה ח' כבר התחלתי בבית ספר דתי. ומאז, ברוך השְׁשְׁשֵׁם", אמרה בהפניית ראש ומבט כלפי מעלה. מאוד מצא חן בעיני אורן שאנשים בוגרים, בישוב ושיקול דעת, פונים לדרך חדשה, ובעצם מודים כי טעו, חוזרים בהם, והנם דתיים. לא מתוך התמדה עיוורת ולחץ חברתי, אלא מתוך בחירה חופשית ואמיתית.

ברגע האחרון לפני פרידתם, הם נעמדו בחדר המדרגות, אצבעותיהם לופתות בחזקה את המעקה והם מביטים זה בעיני זו. אורן עצם את עיניו לשניה ארוכה של היגד נטול מילים, ודפנה השיבה לו באותה שפה ענוגת רגש ועתירת משמעות. את הדרך לביתו במרכז העיר רחובות גמע במהירות. תנאי הדרך של שתיים אחר חצות דרך כביש גהה מתחת לנתיב גלישתם של המטוסים הבאים לנתב"ג, אפשרו נסיעה נינוחה ומהירה. הוא פתח את חלון המכונית ורוח קרה של ליל חורף בהיר ריעננה את גופו. אורן הרגיש שליבו פורח באהבה. הוא התאהב בזוהר שבעיניה, בדרך שהיא מנפנפת בשערה ובאישיותה. בבית תלה את המפתחות במקומם, החליק לבין המצעים הקרים של מיטתו והמשיך להרהר ביפה בבנות שהיא רחבת אופקים, טובת לב ויראת שמים. עכשיו הוא מתחיל למנות שבוע ימים...

הוא חזר בדמיונו למפגש עם דלית. אורן התעמת בתודעתו עם אורחות החיים של החילוניים. לא לחיצת היד שנכפתה עליו, בלי שמץ רוע, הציקה לו. הוא חשב במושגים של טוהרת החיים וייעודם, על קדושת חיי הנישואים, ועל כך שדרך חיי ההתקדשות בה בחר, סבוכה במשוכות היצריות, וה"נחש הקדמון" משיא את עצותיו: לבש שחורים ולך לעיר אחרת. בקש ממנה לטבול! אין הכרח במקווה, אפשר אפילו בים. למרות שהיצר היה סונט בו, ידע, שבפועל לא יעשה דבר. וניחם את עצמו בהבטחת חז"ל לפום צערא אגרא - כגודל הצער רוב השכר. אבל כעת, דפנה כה מוחשית ואמת ידה רכה וחמימה...

אורן חזר והעביר במחשבתו את קורות הערב, הוא דימה בנפשו שדפנה, שבקרוב תהיה ארוסתו, שוכבת גם היא בעיניים פקוחות, הגשר שבין הלבבות הולך ומתגבש והוא נבנה על יסודות טובים וטהורים, וכל הוויתו עורגת אליה עד כאב. אורן שמנסה לקרב את דפנה עוד אל ליבו, אומר לעצמו שאמונתה ודאי יציבה ועמוקה. כי לאחר שהכירה מקרוב חיים חילוניים, בחירתה לחיות בדרך התורה, הנה בחירה אמיתית. היא והוריה לא שמרו שבת, ושבו להתענג עליה ולקדשה. אכלו מכל הבא ליד, ועכשיו שולחנם טהור. לבוש צנוע לא בהכרח היה נחלתם כל השנים, וטוהרת המשפחה בוודאי לא הייתה אז במרכז מעיניהם. פתאום, גופו נדרך כקשת לאחור והוא אמר בחרדה: "דפנה בת נידה?" הוא לא ידע את נפשו מבהלה, והבזקי מחשבות ורגשות הכו בו מכל הצדדים. אורן הצעיר, האידיאליסט המיוסר, נזכר בדברי ספר הזוהר ואחרים. ומאידך זעק בו קול פנימי: לא שמענו, שבני נידה נאסרו לבוא בקהל!

בחור הישיבה הגדיר לעצמו את המאבק בו הוא נתון כהתגוששות השכל עם הרגש, והביא בפני בית דינו את טענות שני הצדדים. הוא לא צייר אותם כקטגור וסנגור, תובע ונתבע, אלא כתלמידי חכמים המתנצחים בדבר הלכה. אבל מהרגע שאורן רשם בפרוטוקול שזה דין ודברים של השכל וההגיון מול סערת הרגש - הנפש היצרית, הקרב הוכרע. הוא הודה לה' על פגישת שתי החברות שבעקבותיה נודעו לו הדברים, אבל זמן רב הרגיש כמי שזכה בפיס בפרס הגדול, אך איבד את כרטיס ההגרלה.

פגישתם הבאה של דפנה ואורן תתרחש כעבור שנים עשר שנים, בקפיטריה של בית החולים "תל השומר".

* * *

אורן ליווה את אישתו לטיפולי פוריות. היום, כמו אינספור פעמים בעבר, הייתה בחדרי הטיפול. כוס קפה מרוקן מונח לפניו, הוא אוחז עיתון בידיו ומתבונן בהתרגשות בתמונת הילדה המחולצת מבין הריסות רעש האדמה בטורקיה ומבקשת "קוקה-קולה" עם לימון. תחושות אהבה וחמלה לניצולת מילאו את ליבו ונדחקו במעלה גרונו. לו התברכנו בבת מיד עם נישואנו, הייתה בת גילה של ילדה זו, לחש כמדבר לעצמו. כשהרים את מבטו, ראה דמות מוכרת עומדת בתור לקופה. אישה דתית כבת שלושים ששני ילדים קטנים אוחזים בשולי שמלתה. הוא הביט בה דקה ארוכה, אך זיהה אותה רק כאשר הודתה לקופאית והרטיטה את ראשה לצדדים. "דפנה", ביטאו שפתיו חרש חרש. הוא נזכר בשיחת הטלפון הקשה בה אמר לה כי החליט להיפרד. הוא ידע שיכאיב לה, וכדי להקטין את הפגיעה אמר, שהוא חש שאין כימיה. אך לב הנערה שזיהה התאמה ואהבה מבושמת, מיאן לקבל זאת. אורן שב ונזכר כיצד התקשתה לעצור את שטף הדמעות שחלחל אל גרונה כאשר ניסתה לדבר על ליבו. ושוב כמו החזיק בידו את האיגרת ששלחה אליו בעשרת ימי תשובה, בה התנצלה אם פגעה בו כאשר נסחפה שלא כיאות והפצירה בו לבל יעזבנה, והיא מבינה שנכון עשה בהליכתו אחרי צו ליבו. מכתבה הקצר הסתיים במידע ששימח אותו. "אני מאורסת לבחור ישיבה מקסים". היום, חלפה בראשו מחשבה שכבר מזמן נתן דעתו עליה, אם ישאל אותי בחור ישיבה מתלמידי אם להשתדך לחוזרת בתשובה, אענה: אם היא בחורה טובה - שיהיה במזל טוב.

דפנה תרה בעיניה אחר מקום פנוי וניגשה הישר אל השולחן שלידו ישב אורן. "אפשר לשבת?" שאלה בנימוס והוא הנהן בראשו להסכמה. עוד לפני שהתיישבה פקחה עיניה בתדהמה.

"אורן??"

"שלום דפנה, אם זיהית אותי מבעד לזקן העבות, כל הכבוד" אמר במתינות, והחמיא לה שפרט לכובע הסוכך על שערותיה לא השתנתה כלל. לאחר שתיקה קצרה נטלה דפנה את יוזמת השיחה לידיה וסיפרה שהיא באה לבקר את אביה שעבר ניתוח קל, ותשוב למחלקה לאחר ביקור רופאים. "ואתה, מה אתה עושה פה?"

אורן נאנח אנחה עמוקה, וסיפר בגילוי לב, שהוא נשוי כמעט עשר שנים וטרם נתברכו בפרי בטן, וכבר שבע שנים רצופות שהוא ואישתו באים לכאן בתדירות גבוהה לצורך טיפולים, ועל אף כל הניסיונות והתפילות, טרם התבשרו כי תקוותם מתממשת.

"שבע שנים רצופות" חזרה על מילותיו בניד ראש. היא הביטה לעיניו שרותקו לכפות ידיו, חשה הזדהות עמוקה עם כאבם ותקוותם של הזוג חשוך הילדים, והביעה את מחשבותיה במילים חמות. אחרי שהות קצרה, פתחה בקבוק משקה, יצקה את תכנו באיטיות לכוס והתבוננה בבועות העולות אל פני המשקה ונעלמות בפקיעה.

"אני רוצה לספר לך משהו מתולדות משפחתי. אפשר?" שאלה בהיסוס. אורן קלט מיד שזה יהיה קשור לבעיות פריון."ספרי דפנה" השיב בקול רך, "ספרי".

"אני לא יודעת אם שמת בזמנו לב לפער הגילים הגבוה בין הורי לביני, ואני הבת הבכורה". אורן הניד ראש בשלילה. "נולדתי לאחר אחד עשר שנות נישואין. רק לפני כשנתיים, בשעה של רצון טוב ואינטימיות חמימה עם אבי, הוא סיפר לי את סוד הולדתי - להמשיך?" דפנה עצרה את שטף דיבורה והמתינה לתגובתו. אורן כבר שמע עשרות סיפורים שהפיחו בו תקוות שנכזבו וציפיות שלא מומשו. אף על פי כן, מי שכל מעייניו נתונים להתברך בתינוק משלו, מוכן לשמוע הכל ולנסות כל דבר. השעין מרפקיו על השולחן, הצמיד את שורשי כפות ידיו כשאצבעותיו זקופות, שתל בגביע שיצר את סנטרו ולחייו, והביט בריכוז בבת שיחו. דפנה התיקה את מבטה מפניו, הרהרה מעט בשפתיים קפוצות והחלה לספר בקול חרישי.

"היה זה בשנת האבל על פטירת אמי. בקרתי אצל אבי כמעט מדי יום ושוחחנו ארוכות. העלאת הזיכרונות לא הכבידה עליו, שהרי בלאו הכי הגה באימי ובאהבתם שעות ארוכות. בדרך כלל הצער והחסר היו ניכרים בפניו. אך באותו יום לבש הבעה מחויכת עם ניצוץ שובבות מחודש. סיפר שבשנים הראשונות לנישואיהם, אמא נטלה גלולות למניעת הריון, כי שניהם היו עסוקים בלימודים ובעבודה. כאשר החלטנו שהגיע הזמן להיות הורים, 'התווכחנו בצחוק אם לעשות ילדה או ילד', סיפר בחיוך קל, 'אך מדי חודש ניכזבנו מחדש. השנים נקפו וילד אַין'. הפריית מבחנה עוד טרם הומצאה, טיפולי פוריות היו, אבל להם לא הועילו. 'בוקר אחד', המשיך אבא בסיפורו כשהבעת פניו מתכרכמת בכאב שכנראה לא פג מאז אותם ימים, 'בסיומה של סדרת טיפולים שתלינו בה תקוות מרובות, אמא עמדה מולי, שעונה על משקוף חדרנו, עיניה לחות, והיא מניעה ראשה בשלילה'. בסופו של אותו שבוע, אבא טס לארצות הברית לכנס מדעי שארך שבועיים וחצי. הם התגעגעו זה לזו וניהלו שיחות טלפון חוצות אוקיינוס כמעט מדי יום. אבא חזר באחד מימי שני בשבוע, ואמא חיכתה לו בשדה התעופה עם מזוודה ארוזה ואהל מתקפל מכווץ בבגאז'. 'אין הביתה' אמרה לו, 'עד אחרי שבת, טיול, נופש, רחצה. חיים!' הם שילבו ידיים ונסעו צפונה, קנו שני דגי פורל טריים ומנוקים, והתמקמו בפינה מבודדת בחורש הטבעי שעל שפת החצבני." דפנה עצרה את שטף סיפורה, נשמה עמוקות והמשיכה. "שוב נשתנו פניו של אבי וברק השמחה נהר עליו, והוא המשיך את סיפורו כשעליצות מתנגנת בקולו: 'היינו רק שנינו וירח מלא. אחרי המנגל פשטנו בגדנו וקפצנו לנהר. שחינו וצללנו במקום שהזרם מתון, ורק כששפתינו הכחילו מקור, יצאנו ונדחקנו לשק שינה זוגי, ואחרי תשעה חדשים עירסלנו אותך בזרועותינו. קראנו את שמך דפנה, מזכרת לאירוע הנפלא ההוא ליד קיבוץ דפנה'. אבא סיים את דבריו ואני חיבקתי אותו בחום ואז הוא לחש באזני, 'רק כעבור שנים רבות, דפנוש שלי, לאחר שבגרת ופרחת, עלה בדעתי, שבעצם, הרינו אותך בטהרה'.

דפנה הישירה מבט תמה לעיניו חסרות המבע של אורן שבהו בחלל.

 קרני שומרון. תש"ס.