שופר בדבש

מחבר: ראובן טבול

מבוע, גיליון ל"ו, 2002

 ובכל לילה,

סמוך אל היום,

נשמע קול הצחוק הזה,

עד שכל האילנות רועשים ומזדעזעים.

ונתבהל מאוד

רבי נחמן, מעשה בבן מלך ובן שפחה שנתחלפו

את דמות סבה זוכרת במטושטש. רוצה לזכור אותו בריא ולא מצליחה לשכוח אותו גוסס. שכיב מרע אמרו עליו בבית הכנסת, קרי חולה אנוש שימיו ספורים, ולכן גם חסכו בתפילות, שאין גאולה לייסורים קשים אלא שעת מיתה. והיו ייסורים ועוד איך, והתקיים בשלמותו מה שאמרו חז"ל צדיק ורע לו, וכשם שיפה היה לו תואר צדיק, כך באה עליו רעה גדולה. זאת הסגריה האחרונה היא מבטיחה לעצמה שוב, כבר יודעת שמחר תשבר, ומרתיחה גם מים, שמה בספל סוכרזית אחת ושני עלים טריים של נענע. הדף עדיין לבן, ממתין, נקי מרישומים, יושבת מולו ונוטלת עיפרון. רק את השופר היא זוכרת במדויק, כהה בשנים, בקושי מפותל, רושמת בקווים עבים, ואת בקיעת הקול החזק, שלא צרוד לעולם, ולא הבינה מה פשר הזעקה, האם יבבה או אולי צחוק מתגלגל. וזוכרת גם ששאלה בדבר טעם התקיעה, ועל מה הוא, כבר עשרות בשנים, מכוון וחושב בשעת המוספים. וענה שלפעמים המחשבה נודדת לצדיקים הגדולים מאלג'יר ומתוכם גם בא לידי הרהור באשתו המנוחה ובמשפחתה שמתה במגפת האבעבועות הגדולה, ולפעמים, להבדיל, עולים מול עיניו הסוחרים הנוכרים וחביות הדבש שעומדות גלויות בין שקי התמרים והשקדים בטבורה של עיר. תולשת את הדף ומקמטת אותו בין ידיה, מתחילה חדש. תקיעה שברים תרועה תקיעה, תקיעה שברים תקיעה, תקיעה תרועה תקיעה, וחוזר חלילה יוד פעמים, ולבסוף היה מוסיף תרועה גדולה, משלים, כמצוות היום, לכדי מאה ואחת קולות. תקופה ארוכה חששה מהחג, שהייתה שומעת בקול השופר את צחוקה העמוק, האפל, אשר נחשף מולה פעם באקראי ומאז דבק בה. הייתה אז תיכוניסטית מתוסכלת, שקועה בין אנגלית למתמטיקה, מוכרחת להישגים וציונים שכתובים בעט אדומה. ומצאה בספרים מפלט, שואלת ברעבתנות אחד אחרי השני, עוטפת אותם בכריכה בלויה של ספר אזרחות, עושה את עצמה מעיינת. והשאילה יום אחד, תחילת אלול ממש, ספר דק, בשער נכתב: הנפילה. ובאותו הלילה גילתה את צחוקה, בא בה מגשר גבוה, ופתאום נזכרה גם בשופר. נבהלה מאוד. ומאחורה הייתה תמונה קטנה, קצת מטושטשת, עם פנים ארוכות, שחומות, ומתחת כתבו באותיות קטנות: אלבר קאמי. ובאותיות עוד יותר קטנות הוסיפו גם: נולד ב- 1913 במונדובי, אלג'יר. ומיד הבינה שצדיק היה, שהרי אותה ארץ מלאה בהם, וגם בחביות דבש, ועלו בה רחמים, ידעה כי גם בו אחזה הרעה. מתחילה לרשום את היד האוחזת, מקרבת את הפנים עד שהסנטר כמעט ונוגע בנייר, מעלה קווים דקים של אצבעות לוחצות, כמו סוחטות פרי. סיימה את הסקיצה הראשונית ומדליקה עוד אחת, מסתובבת קצת בדירה, הולכת רגע למטבח וחוזרת, שמה דיסק ומורידה, יושבת בתוך השקט על הכסא. קראה אז שוב ושוב את הסיפור, מתרגשת כל פעם מחדש, מזדעזעת, ותמיד צוחקת קצת, לא משתלטת. והגיע השנה, זוכרת כמו היום, תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה. שנה רעה הייתה זאת, צרותיה נרמזות באותיות תשמ"ד, ובעצה אחת פסקו המקובלים להחליף הסדר, כך יתבלבל אולי השטן וילך לו, והחליפו לשנת תשד"ם.

ולבסוף הייתה רעה עוד יותר. שתחילתה בשופר ספק צוחק ספק לועג, וסופה במשפחתה הבוכה על עטרת ראשם שאבדה ואיננה עוד. ובדיוק התחילו הבגרויות, ונקרעה ביניהם לבין מעגל האבלים, ובקושי העבירה את שבעת הימים, משננת ומקשיבה לסירוגין, חציה בעירוני ו' וחציה בין סמטאות אלג'יר. ורק השופר עמד ללא תנועה, שלם, בדיוק באמצע, נשען על כנו ליד המחזורים בעלי הדפים הצהבהבים, מתכהה עוד יותר. ובשעה שהביטה בו הייתה בטוחה שמהדהד בינו לבין עצמו, שהרי דור הולך ודור בא, ואלו כאן בוכים להם ואבלים להם, עושים עצמם כאילו לא שמעו. ממשיכה לצייר, מחליפה את העפרון בחתיכת פחם, יוצרת צללים ארוכים שנראים לה עכשיו כנמשכים מקצה העולם ועד סופו. בולעים גם אותה. בסוף התיכון החליטה על צבא, למרות החברות, למרות המבטים בשכונה, ולמרות הקול הקטן בתוכה שהתחנן שתעזוב, שניסה לשכנע שהיא לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד. ואחרי שבוע הבינה שטעתה, זה פשוט לא המקום שלה, לא בשבילה, לא בשביל אף אחת. ומידי פעם, בלילות, הייתה מתחמקת בשקט לאחורי המאהל, מרימה פנים לכוכבים וצוחקת, צוחקת על המכנסיים שחתכו בבשר ועל המילים השחורות שחדרו לה לנשמה. ומתוך הצחוק הזה התפללה לגשר, יודעת שלוחשת תפילת שווא, יודעת שגם אם כן לא הייתה מעיזה. מחליטה בכל זאת לשים דיסק, ובדרך גם חותכת לה פס צר מעוגת השמרים. ופתאום, במקום קקאו מתמלא פיה טעם דבש. ובחיים שאחרי החליטה להעיז, לקחה תיק גדול ונסעה, מנתקת את הטלפון בערב, נשארת לבד, בוצעת פרורים מחתיכת עוגה ישנה, ומשאירה אור בחדר ליד, נותנת לצללים לשחק מולה, וככה מעתיקה כל הלילה, מציירת רוחות כהות על קיר לבן. הערב לא מצאה מנוחה. אולי נשארה עם עצמה יותר מידי חשבה, ואולי הקיץ שקע גם בה. ונזכרה, נזכרה איך אהבה להביט באותיות הדקות שרקומות מחוט כסף "הללוהו בתקע שופר" על נרתיק מבד עבה. ומידי פעם היה סבא שולח יד, מלטף בעדינות תוך כדי תפילה, כמו מרגיע שאל תדאג, הרי תכף וממש יגיע תורך. ומסביב היו המתפללים מתחילים בפיוט העקדה, והיא כבר לא מתאפקת, עומדת על קצות האצבעות, רואה את לובן הטליתות ואת דמות סבה הגבוה מעל כולם. וכבר היה מתחיל ללחוש את רשימת הבקשות שנהגו ישראל לשטוח לפני התקיעות, ששעת רצון היא לפניו יתברך, וביקש על הבריאות והשלום והוסיף גם על הפרנסה ושאר צרכי אנוש, והנשים כולן נאנחות, ומכוונות כל אחת על צרתה ובקשתה. והיה קולו הסדוק מרגיש דברי הנשר הגדול, שאף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, ולאחר מכן היה מברך את ברכות התקיעה, ומיד היה כל הציבור יושב, שתקיעות ראשונות נשמעות מיושב, והייתה מתכווצת בתוך כסאה, ממתינה בהתרגשות לקול השופר. הגוף מקבל צורה, ועכשיו מתחילים להופיע מתחת ידה שיפולי הטלית, חלקה כולה, עוטפת את הדמות בהילת אור על הרקע האפור. ובתוך שירטוט קשרי הציצית מתחילה לצחוק, נשמע לה בתחילה מרוחק אך לאט לאט מתקרב, וצוחקת עד שכבר אין בכוחה, ומיד מתחילה שוב. ובתוך הצחוק שומעת את השיעול, ומקללת את עצמה שממשיכה לעשן למרות זאת, ועולות כמה דמעות קטנות, בתחילה רק בזוית העין, ולאחיהן כבר מתייפחת ללא מעצורים, מכתימה את בלוק הנייר. בוכה על הצדיק ועל הרוע, בוכה על השמד שנהפך לדם ועל עצמה שרק מעתיקה מזיכרונות ישנים על דפים חלקים. ובדיוק הסתיים השיר האחרון ואפשר עוד לשמוע את הדיסק מסתובב סביב עצמו עד שנעצר. ובידיים מוכתמות פחם היא פותחת את השידה הקטנה, שולפת מתוכה נרתיק בד דהוי ונעמדת מול החלון, שואפת בכוח אוויר לילה נקי.

את רחובות השכונה מחרידה תרועה גדולה, זכה, מבשרת שנעלם סוף כל סוף הצחוק הרע הזה, חלף הלך לו, התרסק, כשעיר המשתלח, אברים אברים, במורדות הרי השקר והעזאזל. מתחת לחלונה מתפללים אחרונים ממהרים להגיע לסליחות, אחד מהם מרים ראשו לעברה, מאחל לה כתיבה וחתימה טובה.