הסטודנט קלינגהופר

מחבר: צבי אריאל

מבוע, גיליון ל"ז, 2002

 קלינגהופר איש צדיק וישר דרך היה.

מעטים באוניברסיטה העברית בירושלים ידעו ששמו גם יונתן.

ספוג חכמת גויים היה, כי מבית הורים מתבוללים יצא.

בעיר הולדתו לבוב היה מרכז חלוצי, ובבית הסטודנטים היהודי שבעיר זו כבר רעשו הויכוחים בין ציונים לבין סוציאליסטים.

מושפע מאווירה זו של אגודות ציוניות כגון "השומר הצעיר" ואחרות הצטרף למרות התנגדות הוריו, שטענו נגד שיגעון הציונים, שרוצים לבנות מדינה יהודית, ועלה ארצה באחד מגלי העלייה של שנות העשרים האחרונות.

בארץ, באחד הקיבוצים, נוכח עד מהרה כי ההורים צדקו בסברם כי אין הוא מתאים לעסוק בעבודה גופנית. על כן החליט לעזוב את הקיבוץ ועלה ירושליימה.

ירושלים והשפעתה עליו נתנו לו מיד את ההרגשה, שכאן נמצאים שורשיו. הניכור שחש בשנות לימודיו בעיר הולדתו נדחק. כל מעייניו היו לדעת את עיר האלוהים

שהייתה ערש הולדת עמנו. כאן החליט להמשיך בלימודיו.

שהותו הקצרה בירושלים עטפה אותו במיסתורין, שינק מידיעת תולדותיה מאז. בהתהלכו בעיר החומה דומה היה לו שכל אבן וכל קימור מגידות לו נסתרות. בדמיונו ראה נביא זה או נביא אחר, מלך זה או מלך אחר של הימים הקדומים.

מן השיחות שלו עם חברים למדנו, שידיעותיו על עמנו שאב כחלק מהכשרתו לקראת העלייה ארצה כמו: לשון-עברית, תולדות-הציונות והיסטוריה יהודית של גרץ. למעשה, הייתה הכשרתו החלוצית האמורה ראשית קירובו ליהדות הלאומית.

ידע היסטורי זה הפך עם נופך של דמיון, כביכול, לממשות. תמך לדמיון שימשו לו מעט השרידים הארכיאולוגיים הגלויים סביב חומות הר הבית, גם שאפשר היה לסקור בזמנו. יונתן, עד בואו לירושלים, חשב עצמו איש רציונלי עם נטיות למתמטיקה.

כאן בלי משים כאילו נוסף לו היסוד הרליגיוזי והמיסתורין.

באוניברסיטה של ירושלים בפקולטה למתמטיקה חש עצמו בבית בניגוד גמור לניכור של שנות לימודיו בגולה.

חכמת המתמטיקה ואווירתה של ירושלים העמיקה בו התייחסות לעמו.

במרוצת הזמן השפיעה עליו ירושלים השפעות מיסטיות, שהתבטאו באי אילו מוזרויות, כגון: החלטתו להתעטף בטלית בעלותו לפקולטה למתמטיקה.

התעטפותו בטלית בשיעורים הייתה בשבילו מעין סממן קדמון שקירב אותו כביכול לחכמינו, שלפי הבנתו, שהלבוש שלהם כדוגמת העביה היה עם ארבע כנפות. מבחינה זו, לא היה בעת ההיא יחיד בין אי אלה צעירים ששאפו לשוחח בדיקציה עברית מזרחית שלמדו לבטא מן הערבית.

הטלית הבליטה את פניו האובליים, את אפו הישר, שפתותיו הדקות ועיניו החומות מתחת לגבותיו, ולא היה ניגוד בין בלוריתו השחורה הסתורה תמיד לבין עטרת הטלית הדקה.

באותם הימים גם הסטודנטים באוניברסיטה העברית היו חלוצים צעירים, אשר בו בזמן ששקעו בלימודיהם, לא הניחו מידם לעסוק בבניין הארץ. אולם העבודה לא הייתה מצויה תמיד. הם שרו שיר:

ירושלים עיר הקודש למה ומדוע

לא נתת לי יומיים בשבוע.

יונתן היה בר מזל שמצא פרנסתו בחלוקת עיתון "דבר" לבתי המנויים בבקרים, כי על עבודה קבועה זו לא היו קופצים. פרנסה זו לא הייתה קלה, שכן כשם ששכונות ירושלים היו פזורות, היו מנויהם על העיתון פזורים פי שבעה.

חיי בדידות חי יונתן מסור ללימודיו.

על כן חרף חיי העוני צמצם במשך שנתיים את הוצאותיו ורכש לעצמו צ'לו לחבור לו ולספק צורך נפשי שחש בחסרונו. מצלילים שידע לאלתר מכלי ניגון זה מצא מגע עם העולמות הרוחניים. יודעיו המעטים ייחסו לו את הכינוי תיאוזוף.

בין התלמידים בפקולטה למתמטיקה גבוהה, בה הרצו הפרופסורים: פקטה וקליין, ישבה סטודנטית שחברה אליו בלימודים. סטודנטית צעירה זו השכילה להכיר בו אישיות שחי בצניעות - בעוני חומרי, אך עשיר ברוח. מוזרויותיו של יונתן לא מנעו ממנה לגלות בו אדם רוחני מיוחד.

העוני החומרי של הסטודנט יונתן לא היה משהו מיוחד. רוב הסטודנטים היו חסרי אמצעים, אולם הוא היה לעומתם עשיר ברוחניות שממנה הוקסמה.

צעירה זו ששמה היה גיזלה - מוצאה היה מבית חסידי ממזרח אירופה.

גם היא כמוהו, נגד רצון ההורים עלתה, אבל כחלוצה מסוג שונה, כסטודנטית לאוניברסיטה העברית בירושלים.

גיזלה בת ישראל כשרה הייתה, ויהדותה לא נפגעה על ידי כך שסיימה לימודיה בגימנסיה נוצרית. עם מנהגי בית אבא שלה הביאה עמה געגועים לחיי המשפחה החסידיים היהודיים. בכך היה ניגוד בינה לבין יונתן שמבית מתבוללים בא.

קונטרסט זה קירב ביניהם עד כי לאט לאט נוצרו יחסי ידידות בין השניים, מה שלא פגם בנזירותו של יונתן. ליונתן נתגלה הצד היהדותי של גיזלה, צד שהיה זר לו מבית הוריו.

משמצאה הזדמנות להשיח לפניו את געגועיה לשבת בבית הוריה שבגולה, סיפרה לו כי נוהגת היא להדליק נרות שבת בערב שבת ואף לזמרר בשקט זמירות שנהגו לזמר בבית אביה. ואמרה לו: "רצונך, בוא למגורי בערבי שבת למען נקדש את השבת, ויקלו עלי לפחות הגעגועים". שמע יונתן ושתק.

הצעת גיזלה נפלה עליו לפתע פתאום ולא ידע בו ברגע, כיצד להתייחס אליה מבלי לשנות את אורח חייו, על-כן שתק.

חלף זמן והלימודים יחד קירבו ביניהם יותר ויותר. מכאן אזרה גיזלה עוז והציעה לו בפשטות: "בוא ערב שבת הבא למעוני, ותערב לנו הישיבה לפני נרות שבת, וגם לקדש על היין תוכל, אם תרצה. והפעם חרף הקפדתו על חייו האישיים, הנבדלים, קיבל את הצעתה ואמר: "רעיון טוב".

מאותה שבת הפך הדבר הזה לנוהג קבוע ביניהם. ואשר ליונתן, היה זה גוון נוסף להתקרבותו אל היהדות.

יונתן מצא, כי אם יעתיק את דירתו משכונת הכורדים קרוב יותר לעליה לאוניברסיטה, יחסוך לו הליכה מיותרת וזמן.

סקרנות היתה בה בגיזלה כאשר טרחה לדעת מקום מגוריו בשכונת פחים משום הקרבה לדרך העולה לאוניברסיטה. עכשיו סברה כי תוכל להציל מפיו דברים יותר על אורח חייו, אבל לשווא. יונתן שמר בקפידה על חייו הפרטיים בלא לגלות דבר. תהתה גיזלה בלבה - כל ימיו יונתן מבלה באוניברסיטה ובספריה, מהיכן באים מזונותיו?

עד שסטודנט נצחי אחד (אוהב את מקצוע המתמטיקה שזו אינה משיבה לו אהבה ואינה  נענית לו), שוורץ שמו, גילה לה כי חי יונתן ומסתפק בשכר הדל שהוא מקבל בעבור חלוקת  עיתון "דבר" למנויים בבקרים בכל עונות השנה.

בין שוחרי הדעת ששאפו להשכלה אקדמאית היו בחורי ישיבה מבוגרים, שחוסר ידיעת המתמטיקה עמדה להם למכשול בבחינות הכניסה לאוניברסיטה. לאחדים מבחורים אלה עמד יונתן כמושיע. הוא, שידע לב עני שוחר דעת, חסד עשה עמהם להכינם במקצוע שלו ללא תמורה.

בשעות המנוחה חובר היה לו הצ'לו. בשבילו ליצור חי חשבו; מקסימים הצלילים שהוא מצליח להפיק ממיתריו. עמקות הטונים מספקים אותו, ואינו זקוק ליצירות מלחינים. אלתוריו היו משביעים רצונו, כי לא המוסיקה כי אם הטונים הללו שחושפים כאילו חזויות נעלמות שביקום מעוררים בו מחשבות על נעלמות שמגע קשת במיתר ובמגע אצבעות מולידים כאן באין, אותו "לא קיים" ברוך כביכול.

כלי עץ חלול זה המופלא שבין ברכיו צופן כל רזי הגלוי והנסתר.

גיזלה הסתפקה בכיבוד יונתן והרגישה כי אין לה להתקרב ולגעת בנזירותו, עליה שמר בהקפדה, אך לקיים קרבה של חברות. כה חלף ביניהם הזמן.

אולם הזמן לא פתר את הצורך להמשיך במילוי צרכיו החומריים.

באחד הבקרים בחופזו משכונה לשכונה וממנוי למנוי בדמדומי הבוקר דרכה רגלו על מסמר חלוד שבלט מקרש וחדר מבעד לנעלו הבלה לכף רגלו.

בסיימו את עבודתו ובשובו לביתו טיפל בפצעו הקטלני ברחיצה במים. הוא סמך על נוגדני גופו הצעיר שפצעו יתרפא. בנזירותו הבדידותית ובייסוריו מצא אותו אחד הבחורים שהוא נהג להכינו במתמטיקה. ניסה להזעיק עזרה, אבל העזרה אחרה לבוא, והוא נפח את נשמתו ומת. בין חולקי כבוד אחרון לקלינגהופר היו פרופסורים, סטודנטים וביניהם כמובן גם תלמידיו בעבר של מורם זה המנוח. כולם נסעו יחד באוטובוס שהביאם מבית הקברות העירה. הללו היו אלה שחבו למנוח זכות היותם סטודנטים מן המניין באוניברסיטה העברית.

הכל ידעו את גודל האבדה שנקטל מן האקדמיה המתהווה בירושלים. עגומים ישבו הסטודנטים תלמידי המנוח איש איש עם מחשבותיו בחוזרם העירה.

בהגיעם לתחנת אוטובוסים ירד יוסף, שהיה מתלמידי המנוח. ראו אותו אלכסנדר ודניאל וירדו גם הם, כאילו נדברו ביניהם. באבלם האמיתי לא יכלו להפרד זה מזה. אמר דניאל שגר בקרבת התחנה: "בואו אל מעוני". נענו לו וכבר נפתח פי זה וזה להשיח מליבם. כורח היה להם להגיד דברים בשבחו של מיטיבם שלא חס על זמנו כדי להורות להם ולהכניסם לפי הצורך בדרגות תורת המתמטיקה.

נדבן היה המנוח - במה שהיה לו יקר מפז - בזמן. בהסיבם יחד העריכו ביותר את טוב לבו בנותנו לכל אחד בשעתו לבוא לרשות היחיד שלו, שעל פרטיותו כה הקפיד אמר אלכסנדר. מילא אחריו יוסף, שחובב מוסיקה היה, ותאר את פנים מגורי קלינגהופר. "את החדר בכלל הן הכרתם, אבל השמתם לב לפרטי התכולה שהווה את המילייא של האיש: את מיטת הברזל הנמוכה מכוסת הבד הפרחוני, פינת החדר האחת ממוסכת מאותו בד, ששימש לו ארון בגדים, וקרן-זווית ליקר לו - הצ'לו. נו, את כוננית הספרים, השולחן ושני הכיסאות ידעתם. הן כיבד אתכם ואותי ביין-אדם-הראשון מכד החרס, המצנן תוכו, את המים כפי שכינה אותם. כד חרס זה עמד תמיד על אדן החלון האחד לצד סלסלה שהכילה את לחמו ואשכולי-הענבים בעונתם ותפוחי הזהב בעיתם".

כה הרבו לספר על האיש, על תכונותיו, על אורח חייו ועל סופו בייסורים נוראים בבדידותו זו שבחר לו.

אולם התאושש יוסף ואמר: "פעם אחת הקדמתי לבוא לשעת שיעור החינם-אין-כסף, ונשארתי תקוע פסיעות אחדות לפני דלת מגורי קלינגהופר, מקשיב לראשונה לנגינת הצ'לו של מורי הנערץ. המתנתי מקשיב עד שהנגינה נדמה. לאט לאט פתחתי את דלת חדרו, חושש עדיין שמא אפריעו, ומצאתי אותו יושב גבו לשולחן, הצ'לו עדיין בין ברכיו, הוגה, תוהה... כנראה שבמצב זה מצאתיו לאחר שאילתר מוסיקה ששמעתי מחוץ לחדרו, אילתור מן העלום בצ'לו. נוכחתי כי כבעבודת קודש ניגן".

יוסף, אלכסנדר ודניאל שבעת היותם זוכים בהכנת אותם קלינגהופר לבחינת כניסה לאוניברסיטה, הכירו זה את זה היכרות רופפת, אבל עתה קירב ביניהם מותו הטרגי של מורם המשותף.

בין מיתרי הצ'לו המיותם מצאו פתק תקוע, בו ציווה מעט ספריו לפקולטה ואת האוצר עוצר באר המיסתורין - את הצ'לו לגיזלה.

אגב, אותה עת הייתה כבר עיר מולדתו לבוב, בה נמצא בית הוריו לכודה ידי הפולש הרוסי. מלחמת העולם השנייה הייתה כבר בעיצומה.