שמש בתימן דום
מחבר: אריאלה-ידידה ברגהש
מבוע, גיליון ל"ז, 2002
נתחיל בזה שאיש צדיק היה הוא. ובמה צדיקותו לא פורש. חבר של סבא, מוסיפה הדודה. ובידוע לנו שסבא זצ"ל - צדיק הוא. וכתר צדיקותם מחברתם כאחים.
יום שנפטר אותו צדיק, יום שישי ערב שבת קודש היה. מילא, לו נפטר אותו בוקר או צהרים, היתה השהות לקוברו בו ביום. אך שעתו להפטר מן העולם הזה היתה קרובה אצל שבת.
חככו בדעתם אנשי המקום מה לעשות. ואמרו לקוברו בזריזות בו ביום. הלבישוהו בתכריכים - מלבושיו הלבנים של יום הכיפורים. ועשו הנצרך לעשות עמו. אך השמש זריזה מהם היתה, והיתה כעומדת לשקוע. רק כעומדת, שאמר לה אדונה
שתעמוד ותמתין, עד שיסיימו לקבור צדיק זה, העומד להכנס לגן עדן, ולישב עם צדיקים אשר עטרותיהם על ראשיהם והם אצל כסא ד' יתברך.
עמדה !
סיימו חסד של אמת עם המת, ונכנסו לקבל שבת בקדושה. "לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה"...
מידה טובה של זריזות היתה בהם באנשי המקום. אך במקום של זריזות, פעמים שאף הפזיזות נדחפת.
ליל שבת קודש, בא אותו צדיק בחלום אל המורי של העיירה לבקש ממנו: יפה עשו שקברוהו בו ביום, ולא יפה עשו, כששכחו לשים אצלו טלית שלו של שבת. שכולם עטופים בטליתותיהם אצלו יתברך, ורק הוא מתבייש, שאין טליתו עמו.
וביקשו: שבוע הבא פלוני בן אלמוני, קרוי אצלם לבוא, ובשעה שיקברוהו יביאו גם טליתו שלו, ויניחוה בקברו שלו. וכן עשו.
ובא שנית אותו צדיק אצל מורי בחלום, ונתן לו ברכה ותודה.
***