משל ליסודות הבית

משבר המעבר התרבותי בשירת ארז ביטון

מחבר: בלפור חקק

מבוע, גיליון ל"ח, 2003

 ארז ביטון היה המשורר הראשון שנתן ביטוי נוקב למשבר התרבותי שחוו יהודי המזרח מחמת המעבר לארץ. בעקבותיו קמו יוצרים נוספים שהתייחסו למשבר הקשה ולזהות החצויה והקרועה שנגרמה בעטיו. החוויה המעצבת בשיריהם של משוררים אלה היא התנפצות דמות האב, שהייתה חוויה כואבת וטראומטית. ארז ביטון כמשוררים אחרים בני דורו (רוני סומק, יוסף עוזר, הרצל ובלפור חקק, אמירה הס, פרץ-דרור בנאי, אברהם בר עוז, שלמה אביו ואחרים), נתן ביטוי לדור שהיה אילם ולא ידע לנסח במלים את עוצמות כאבו. רוב המשוררים היו בני הדור השלישי לעולם – הנכדים הם שביטאו את כאב הנפילה של האבות והסבים. אין פלא שהופעת שיריו של ארז ביטון בסוף שנות ה-70 הייתה בבחינת מהפכה ספרותית. היו שהגדירו זאת כ"מהפכת הנענע" (על שם ספרו השני: "ספר הנענע"). ביטון נתן לגיטימציה לשורשים הכפולים של יהודי ארצות האיסלאם ולכאבם בשל המעבר התרבותי. שיריו נכללים בשלושה קבצים: "מנחה מרוקאית" (1977), "ספר הנענע" (1979) ו"ציפור בין יבשות" (1990).

המשבר התרבותי

עם הקמת המדינה נוצר מתח – ואפילו קונפליקט – בין האידיאולוגיה הציונית ובין המציאות. האידיאולוגיה הציונית אכן חייבה את העלייה כמימוש חלום של דורות, אך היחס לעולים היה שונה. המפגש של עדות שונות ושל תרבויות שונות גרם למשבר בין הוותיקים לחדשים, להלם הדדי.

האבות המייסדים, רובם יוצאי יהדות אירופה, ראו עצמם מחוקקי תרבות, והם קיוו שייווצר כאן דגם של "יהודי חדש". הם האמינו שהעולים ותרבותם, שנתפסה כנחותה, ישתנו בתהליך שתואר כ"כור היתוך". התהליך היה מר לעולים מאירופה, אך הוא היה מר שבעתיים לעולים מארצות האסלאם שחשו ניכור לממסד השליט, שהיה אז ברובו מיוצאי יהדות אירופה.

העולים חשו נכזבים מול שברו של החלום. הארץ היתה שונה ממה שציפו, והתרבות המודרנית איימה על עולמם המסורתי. ליוצאי אירופה, ובעיקר לבאים ממערב אירופה, היה השינוי התרבותי פחות חריף, שכן המעבר ממסורתיות למודרניות חל כבר ב"תקופת ההשכלה" בארצות מוצאם. אולם יהודי המזרח הגיעו רובם מעולם מסורתי, והמעבר לארץ פגע במעמדו של אבי-המשפחה, שבעבר זכה למעמד רם, לציות ולכבוד בעוד שכאן בארץ הוא לא נחשב עוד למקור הסמכות ולבעל זכות ההכרעה. שתי סיבות גרמו להתמוטטות המסגרת הפטריארכלית: האחת הייתה הבדלים במערכת הערכים, שכן בארץ פגשו העולים חברה הנושאת פניה לטכנולוגיה ולחדשנות,והכבוד לחוכמת הדורות דעך. הסיבה השנייה הייתה שבחברה זו, המעלה על נס את הצעירים, היה להורים קשה עוד יותר לשמור על מקומם, כיוון שבניהם עלו עליהם בהשכלתם ובשליטתם בשפה העברית.

תהליך המעבר התרבותי הנחיל מפח נפש לא רק לדור האבות. ההשלכות על דור הבנים היו קשות לא פחות. העימות בין תרבות הבית לתרבות בית-הספר היה טראומטי. דור הבנים היה לדור של קלועים בתווך: הם חשו מבוכה וניכור לנוכח תרבות הבית, שאינה "נחשבת", אך חשו ניכור גם כלפי בית הספר שהתעלם מזהותם.

דפוסי תגובה שונים למשבר

בשיריו של ארז ביטון יש ביטוי לדפוסי תגובה שונים לקונפליקט בין התרבויות. יש שירים המבטאים מחאה כלפי התרבות הקולטת והתנגדות לה (ולפעמים חוסר יכולת להשתלב בה), ויש המבטאים שאיפה לסינתזה תרבותית. נדגים את הדברים באמצעות עיון במבחר שירים.

במצב שבו יש תרבות שלטת הדוחקת את תרבות ההורים– צפוי דפוס תגובה של רצון להיאחז בתרבות החדשה. בשיר "שיר קנייה בדיזנגוף" (מתוך ספרו "מנחה מרוקאית") מתאר ארז ביטון באופן מטאפורי ניסיון של מעבר תרבותי:

"קניתי חנות בדיזנגוף / כדי להכות שורש / כדי לקנות שורש / כדי למצוא מקום ברוול".

ההשתרשות בעולם החדש מתוארת כהשתרשות ב"דיזנגוף" ו"רוול", סמלים למפגשי החברה הגבוהה בתל אביב. הכותרת עצמה כבר מרמזת על כישלון: "שיר קנייה". לא מדובר בהשתקעות של קבע בעולם החדש. מדובר בשהות זמנית בלבד. המשורר מכריז אמנם שרצונו  להיות חלק מעולם זה, "להכות שורש". אך מיד הוא מדייק ואומר "לקנות שורש". יש בכך אירוניה עצמית, הודאה בכך שהוא מאמץ דברים חיצוניים שאינם מהותיים לו, שזוהי בשבילו החברה הגבוהה.

ובהמשך הוא כותב:

"אבל / האנשים ברוול / מי הם האנשים ברוול / מה ברוול / מה יש באנשים ברוול / מה הולך באנשים ברוול / אני לא פונה לאנשים ברוול / כשהאנשים ברוול פונים אלי / אני שולף את השפה / מילים נקיות / כן אדוני / בבקשה אדוני / עברית מעודכנת מאד".

האנשים בעולם החדש מסומלים בצירוף "האנשים ברוול", והם מופיעים כחברה הומוגנית העומדת מולו. הדובר בשיר ספקן ואירוני לגבי החברה הדשה ותוהה על מוסכמותיה. נראה שהוא חש זר בחברה זו, שכולה העמדת-פנים בעיניו. יתכן גם שאינו מעוניין באמת ובתמים בחברה זו ("אני לא פונה"), וגם כשנוצרת תקשורת – היא מדומה: הוא נאלץ להעמיד פנים ולאחוז בגינוני נימוס מלאכותיים. השימוש בשפה שלהם מתואר כשימוש בנשק ("אני שולף את השפה"), בכלי חיצוני שאינו מהותי לו. ומה תוצאת ההתקרבות?

הוא כותב:

"והבתים העומדים כאן עליי / גבוהים כאן עליי / והפתחים הפתוחים כאן / בלתי חדירים לי כאן".

העולם החדש נראה לו מאיים וחוזק, סוגר עליו בעוצמתו ובכובדו. הוא חש מנוכר ולא שייך. "הפתחים פתוחים", ולכאורה הכל זמין ופתוח בפניו. ובכל זאת, הם "בלתי חדירים". יש פתחים רבים בעולם החדש, גודש של אפשרויות וכיווני דרך, ובכל זאת אין לו מקום בעולם זה. הצירוף "בלתי חדירים לי כאן" מחזק את המחשבה שהסגירות של העולם החדש בפניו היא הרגשה סובייקטיבית שלו, ולא עובדה אובייקטיבית. מהו איפוא, הפיתרון?

"בשעה אפלולית / בחנות בדיזנגוף / אני אורז חפצים / לחזור לפרוורים / ולעברית האחרת".

לכאורה מדובר בחזרה לזהות העצמית המקורית, בשיבה לשורשיו שלו ובוויתור על המעמד של קלוע בתווך ועל הנסיונות להשתלב בתרבות החדשה. הוא רוצה להיות נאמן לעצמו, מתוך ספקנות לגבי האפשרות של קניית שורש חדש. החזרה היא בשעה אפלולית. יש תחושה של סוף יום וסוף של משהו שנכשל. הוא חוזר לפרוורים, לחברה האותנטית ממנה צמח וגם לעברית שלו ולזהות נטולת הזיוף .

השיר משאיר שאלה פתוחה המרחפת באוויר: ומה יהיה כאשר תיגמר האפלולית ויעלה בוקר חדש? המשורר ארז ביטון נדרש לנושא זה גם בשירים נוספים, והפתרון לקונפליקט זה בשיריו אינו חד משמעי.

נסיון לסינתזה

גם בשיר אחר של ארז ביטון, "דברי רקע ראשונים" מתואר דובר שירי הקלוע בתווך בין התרבויות. הכותרת עצמה עדיין אינה מרמזת דבר, והיא תמימה: המשורר מוסר דברי רקע על עולמו השירי, על מקורות היניקה וההשראה שלו. מתברר שתרבות הוריו מאוד מושרשת בו, והוא מתאר את אימו ואביו כדמויות שהפרו את שירתו. האם נתפסת כדומיננטית יותר, והוא מקדיש לה שני בתים בשיר:

"אמי אמי / מכפר השיחים הירוקים בירוק אחר / מקן הציפורים המחליבות חלב מתוק מכל מתוק / מערש זמירי אלף לילה ועוד לילה. // אמי אמי שהרחיקה רעות באצבעות צרדות / בהלקאות חזה ובשם כל האמהות".

הדובר מתגעגע לכפר ילדותה של האם, והכפר מתואר כגן עדן אגדי שבו הירוק הוא אחר, החלב הוא מתוק מכל מתוק והאוויר רווי זמירי אלף לילה ועוד לילה. תרבות העבר מתוארת על דרך האידאליזציה, באמפתיה שהוא חש לעולמה המופלא של אימו. המשורר מתפעל מכך שהיא חיה את החיים בפשטות ויודעת להתמודד עם הרע בדרכים עממיות, הרחוקות מן המושגים של התרבות המערבית: "באצבעות צרדות, בהלקאות חזה ובשם כל האימהות", כך מצליחה האם לנצח את הרע. המשורר המתגעגע לאימו יודע כי בעולמו המורכב אין פתרונות פשוטים לקונפליקטים ולרוע.

המשורר נכסף גם לעולמו של האב ש"עסק בעולמות" (בתורת הנסתר), והיה בקי בהלכות היהדות. וכך הוא מתאר את עולמו השלם של האב:

"אבי אבי / אשר עסק בעולמות / אשר קידש שבתות בעראק נקי / אשר היה בקי מאין כמוהו / בהלכות בית כנסת".

וכאן הוא מגיע לתיאור עולמו שלו, ואנו מגלים עד כמה הוא קרוע בין התרבויות, עד כמה הוא קלוע התווך בין תרבות הוריו ובין התרבות המודרנית:

"אני אני / שהרחקתי עצמי / הרחק אל תוך ליבי / שכשהכל היו ישנים / הייתי משנן / הרחק אל תוך ליבי / מיסות קטנות של בך / ביהודית/מרוקאית".

הדובר בשיר התרחק בבגרותו מעולם העבר, מתרבות היניקה שלו, אך הוא אינו מסוגל באמת לברוח מעצמו. בלילה פורץ התת-מודע, רוחשים שוב המרתפים הפנימיים. הוא חוזר אל ליבו, אל עצמו. ואז מתברר לו שהוא חי בשני העולמות ואולי אף מחפש פיוס בין הניגודים. המוסיקה של באך (ובהקצנה, המיסות של באך!) מסמלת את התרבות החדשה, והוא מזמזם אותה ביהודית מרוקאית… לא ברור אם נרמז כאן פתרון של סינתזה תרבותית כמוצא מן הקונפליקט הקורע אותו, או שזוהי אירוניה עצמית על הסינתזה שהוא כה מייחל לה. נראה, ששני הפירושים לגיטימיים.

אי אפשר לחזור לזהות המרוקאית

בשיר "תקציר שיחה" (מתוך "ספר הנענע") עולה שוב בכל עוצמתה שאלת האותנטיות, שאלת השמירה על הזהות במעבר מתרבות הבית לתרבות השלטת.

"מה זה להיות אותנטי / לרוץ באמצע דיזנגוף ולצעוק ביהודית מרוקאית / "אנא מן אלמגרב אנא מן אלמגרב" (אני מהרי האטלס / אני מהרי האטלס)".

הפתרון הראשון לקונפליקט הוא להתעקש על שמירת הזהות המקורית. מדובר בשאלה קיומית, במאבק על הזהות, והדובר השירי חש צורך לדבוק בזהות המקורית שקדמה לזהות הישראלית. הזהות הישראלית נתפסת כזהות אמורפית ומאד מנוכרת לזהותו המקורית. השורות נכתבות בסערת נפש גדולה: "לרוץ באמצע דיזנגוף ולצעוק": יש כאן רצון עז להתריס באופן בוטה, למחות, לצעוק בקול רם ולבטא את האתניות השונה גם בדיבור שונה (השפה המקורית) וגם בלבוש שונה (לבוש אתני). ואיפה? בלב הישראליות האשכנזית הבורגנית: "באמצע דיזנגוף, ברוול", הסערה הזאת והצעקה הפורצת פתאום מבטאים זהות שהיתה מחוקה ודחוקה וחנוקה. הדובר השירי נותן ביטוי לקונפליקט פנימי בתוכו שהניב את ההתפרצות הזאת. הדובר השירי מוכן לשלם מחיר שמעבר התרבותי, אך הוא אינו מוכן לחיות במחנק. הוא רוצה לשמור על זהותו המקורית:

"מה זה להיות אותנטי / לשבת ברוול בצבעונין (עמאל וזרביה, מיני לבוש) / או להכריז בקול: אני לא קוראים לי זוהר זייש, אני זייש (שם מרוקאי)".

עד שלב זה בשיר נראה שזהו הפתרון לקונפליקט הזהות. אך כמו במחזה טוב, הפתרון המדומה מופיע לפני הפתרון האמיתי. ובהמשך השיר מופיע השבר בתוכו: "וזה לא, וזה לא". זוהי שורת המעבר המצביעה על חוסר המוצא בשיבה אל האותנטיות ואל הזהות האתנית. מתברר שהמציאות יותר מורכבת:

"וזה לא, וזה לא / ובכל זאת טופחת שפה אחרת בפה עד פיקוע חניכיים / ובכל זאת תוקפים ריחות דחויים ואהובים".

מתברר שהקונפליקט מופיע שוב במלוא עוצמתו. כותרת השיר "תקציר שיחה" מרמזת על תקציר של שיחה פנימית של הדובר עם עצמו. לדובר קשה עם הזהות האתנית, אך האם בחר בוודאות בזהות השניה? האם ויתר על האותנטיות? מתברר שלא. הוא חי את המצב המורכב ללא יכולת הכרעה. חיפוש הזהות הופך למסע שאינו נגמר. אי אפשר עוד להיות אותנטי במציאות העכשווית, כי הכל משתנה. בעידן של תמורות, אינך יכול לשמור על הראשוניות ועל הטבעיות של זהותך. מאידך גיסא קשה לו גם המעבר לזהות האחרת. השפה האחרת (השפה האתנית של בית הוריו) תמיד מאיימת על הזהות העכשווית. היא פורצת שוב ושוב עד פיקוע חניכיים. המרתפים פורצים תמיד ומאיימים על שלימות הזהות הנרקמת במציאות הישראלית החדשה.

והסיום הוא דרמטי וכואב:

"ואני נופל בין העגות / אובד בבליל הקולות".

הדובר נותר קלוע בתווך, ללא פתרון.

לסיום, משבר המעבר התרבותי הודגם באמצעות שלושה משירי ארז ביטון, אך מובן שהנושא פורץ ועולה בשירים נוספים. נזכיר את "שיר זוהרה אלפסיה" (מנחה מרוקאית, עמ' 29), את השיר "תיקון הריחות" (ספר הנענע, עמ' 13) ואת "אלקסקס אולפראן" (ספר הנענע, עמ' 18-16).

אסיים את דבריי בשלוש שורות מתוך השיר "משל ליסודות הבית" (מתוך "ציפור בין יבשות", עמ' 18):

      "ואנחנו מה אנחנו, חומרים של ידידות

      נדידה ונדידה

      משל ליסודות הבית".