אימת הגל
מחבר: הניה וייס
מבוע, גיליון ל"ח, 2003 תשס"ג
..כל חייה הסתובבה חייקה בראש מורם, נשאה מטען כבד של מישרים [קומפרסים] עתירי-צמחים על קדקודה, הגיגיה וגבה היו תפוסים מחמת הכאב, מיני-העשבים צמחו פרא על ראשה, ובחישתם בערבוביה הרגיעה מעט את רקותיה הסוררות.
רחמים, הקמעונאי, זכה ממנה להזמנות נדיבות, כמות של שדה שלם, הפך לנביא היודע לקלוע לסל הזמנותיה, תמיד חזרה ממנו עם ריח השדה, ובכורי-פרי-הארץ. בדרך-כלל, שלחה אצבע מאשימה לעבר הגגות השטוחים שהיא יודעת, באו לעולם להשבית את חדוות-חייה. משה, בעלה היה נגער קבוע על ידה, על שאינו מחליף את המעון, והיא נשארת כך חסרת-רעף. מצאה לא רק במשה גורם מחבל בחייה, גם מאשה ביתה ששותקת כשהיא שחה על מקור-יגונה, ונרמזת על צרותיה, ונשואה לקיטורים, למה מאשה המסורה אינה מוצאת טורח במספר משפטים תמימים אפילו כדי להשיב לאביה כשהיא מתנצחת איתו ללא גבול. מאשה ספגה הרבה קיתונות וחירוף ונדרים, מה שגרם לה לאסור על נפשה ולחשוב על עתידה, שהמגפה הזאת שראתה בבית, כשהייתה מתבוננת בכאבי- הראש של אימה לא תופיע אצלה, כשתצטרך לקום ולהינשא ולהחיות פרי-בטנה, תשנה, כי היא תנקוט הפוך על הפוך, תביא על עצמה הרבה שחוק, מפני שילדותה שלה עברה בשבועות ובחרמות, בהחריש, ריקת- שמחות והורגת נפש!
עכשיו, צינל'ה כלה, והיא עוד קט מובילתה לחופה, ובערב קודם הטכס-כלולות, באה אצל אימה, חייקה, ומצאתה בראש מורם, עטור מחמת הכאב, לא צריכה להסבר, מצוקת-הגג מדקדקת איתה בטמפרטורות מיתוספות וחונקות, והיא כולה רטיבות, ממסד עד טפחות,
חיי רצופים השגחה וטיפול, וההזנחה "אם-כל עוון", את יודעת מאשה, כמו שכל זכר וטף יודעים זכרו של עמלק. לפעמים צריך להחריף יותר את המאבק, לצאת מחוץ למחנה, לא להשתתף עם העם החוגג אפילו זאת תרועת-יוצאי-חלציך, צינל'ה שלי, כל מעשה-החופה עם הצבי שלה, למה לא שאלה לדעתי, לא הייתי מחיה אותו לרגע!
"ולא יועילו תיקוני-הבגד", נזפה בלי חשבון, תמיד פיה כך, עכשיו, כעסה על מאשה, שבאה להאריך את המכפלת, וירתה בה: אף ארוך - לא יועילו לו תיקונים, תפקדי על שר-האלופים שלך, אבא, על צאתו ועל בואו לשמח נכדתי עם הכלל, תמיד עושה כך לעדה כולה, רק לא לי, רעייתו, השומרת דאבון לב על מחדליו.
מאשה נפגעה וכאבה העצום לא נפלט מתוכה, לא נאה לנהוג באימה ללא כבוד של בגד, כי, בזה אין קיצורים! אבל, בהחלט לא התנדף הארס שהדביקה לה והיה לה למרעה כל חייה. בכל מקום שהיא נוגעת בו מטמאת בחרוך אפה, בין אם זה בגד או עור צח של צינל'ה, או כלי כסף ונחושת שקנתה לה לקשט את חלל הבית. דבר לא נשאר נקי מצערה, אימה הרעילה אותה בזמן שצריכה להישאר מכובסת בהכנות לחתונת- צינל'ה בלבד, ולא בנתחי-הצער המתוזמן של אמא הגומרת ביד רמה תקציבי-הבית על מאכלי-סוסים ועל נערים חלוצים, שעולים בתנופה את כל מדרגות-ביתה במשלוחי-עומר ואגודות ירק. הרבה קש, חשבון עם משה, אביה. שרויה היא בחווה הזאת נכבשה במרירות שהורישה לה אימה בנדיבות, כך שבקושי הצליחה להתנער מהרהורי-חטא על קלקול יחסי- משפחה בגלל בעירת-הגג השטוח, שאמנם הסבה לה במעון הזה לא מעט צינה ומרירות, וחום פוקע.
ואף על פי כן, לא השתכח ממנה מה שהתברכה מאימה קודם במשפט: מחר, צינהל'ה כלה וכל שמחותי כלו מזמן! אינני יכולה לצאת מכלא חיי- בגלל כמה רעפים שטותיים, ולכן, אמנע לתועלת מהשתתף בשמחת-הנכדה.
מצטערת! משה, אתה הולך בלעדי!
כדאי, מאשה, לקצר את הוויכוח, מה שהכנת, שהבאת לתיקונים, סולידי, אבל, חי נפשי שאני סולדת מן הקשר הזה, למה להיחפז בנישואין, כל כך טוב יוצא מהם?!
אילו היה לי טעם נכון בזמנו, משה היה פטור כליל מלהיות שותפי, ריקא זה מה טיבו, מה מחירו בשוק!
אלמלא אני, אלמלא הַמִישְׁרים הכל היה נראה אחרת!
אני משביעה אותך, שהבחור של צינל'ה לא יידמה כלל לסבא!
שלא יעז לחקותו, חסר לב שכמוהו...
והברכה עברה למגרש בו עמד משה הנידף כעלה מתוך השורש הפורה שעל ראשה, צינל'ה עומדת לבוא בברית הנישואין, ואתה, משה, אשם, אתה גורר אותי לכל המרי של מאשה, ולמאשה הוסיפה: "מאשה, מה שהכנת אולי הולם אותך, אבל אני אינני זזה מכאן"!
ראו, כבר התעללתם די בראשי, ועכשיו, הָעַלְוָוה הסינית, הסגנון החדש שפרץ לשוק, זר לראשי המתיבש בחוסר-טעם, ומוחי מתעוות מך הרוגז המיותר, ותחושה של חוסר עניין מתכווצת ומתרחבת בתוכי חליפות, החליפה אשר נתת לפני אני שונאת, מדיחה אותך להיראות ליד צינל'ה פחותה בערך וקרובה לעלות השמיימה, מזקין מדי, אפור כמו חיי, ולי, מה טעם לי בחוף בת-גלים, נידח המקום בקצה-הארץ, גם עם שמלה היפה שבשמלות לא אגלה לשם. והבגד שאת מניחה לפני, איכס, לא יעלה ולא יבוא!
את, מאשה, ידעת שאת כורתת ברית עם אבא, ואני, איך לשנות את החלטתי, שיתביישו לעצמם כל העולצים, קרואייך, אני איני באה בשל הגג, אבל, אייחל, שמזלה של נכדתי, יעלה עשרת-מונים על שלי. תבוא הצינה למוחו של אב-סב חסר-תקנה!
וליבא, אחותי המסכנה, רצה כמו נערה, תבוא להשלים מקומי, תמיד זה כך, אינה נשמרת, כוחותיה אינם בוגדים בה, להביא מן העיר, השוק, לתת בידי הקטן של סופיה, ביתה, לרוץ אחר הלחם שלהם, להיות בלה וכלה ללא טעם.
ליבא תמיד נשרכת אחר סופיה ונאור, הנכד, ליבא לוקחת בחשבון, שחייקה סוף, סוף תחליף עימה כמה מילים, אינה רואה אותה לעיתים גם הרבה ימים, כי המרחק עושה את שלו. בקטנותן היו מציקות זו לזו, כמו בחרבות שלופות היו מתחדדות האחת על ירך אחותה. מי יותר יפה, יותר חכמה, מי שמה יותר לחם לתנור הרי, קרבת-הדם לפעמים קנאה מרה, בכל זאת, כיום זה ברור, חייקה מכה ברבבות המילים על צערה ומוצאת לו מזון חלופי להשביע את עצמה, ודוחקת בחשבונות האפלים פינה על הגג שתקלוט מה שלא נעים שיאמרו עליה, שהיא דווקא הצליחה הרבה, אפילו רק אם תמדוד את מאשה שלה מול סופיה של ליבא, את צינל'ה שלה מול נאור, ותודה פעם, שלה דווקא לא יאה לילל, שתמהר ותלקט את צער-החיצים של ליבא, ותראה ותיחרד ותשנה את טעמה לגבי כל יקיריה והעולם כולו, כולל הגג. אבל, מעדיפה עדיין להכלים את פני הנאמנים לה, המשתגעים שלא תביישם, שתבוא אפילו עם המטען שעל ראשה, ענף בודד שתיטול, רוזמרין, ניחוחו, או ציפורן או זנגוויל, ואפילו רעף אחד מלבלב בלחלוחית-הגג, העיקר שתבוא לחופת-צינל'ה, כך גם ליבא לא תיעצר לבד במחולות, לה אין טעם בחייה מלבד קינוח הריר הזב של נאור, אין לה תקווה, אין לה עניין, עבד ממילא לגחמות - של כולם, שמאיצים בה, קומי, פלי לרגלי נאור, השתחווי למשאלת-סופיה שלך, חושי, אל תעמדי כי צריך ללקט שיבולים ופירורים שהשליך הנער. אין לה כל חיים משלה. ליבא אינה מכחישה שצריכה חיים אחרים על האדמה לאחר שבעלה נטמן בה לפני שנים כבר הפסיקה להיזכר בו, למה למרר את אביר חייה כיום, נאור. היטב היא מודעת להבדלים, סופיה שלה, מאשה של חייקה. אין כמוה לשמוע מצוקות. ולכן תתקבץ עם משפחתה לתוך הטויוטה המבריקה והחדשה בפינתה תתכרבל ותצא לשמחה, הכל ישמחו בשמחת-חייקה, אבל היא תשמח את עצמה שכך יאה וכך נאה. במלכות-חייקה שוררת אווירת חג והיא מעיבה עליהם כמו נער קטון, ולה בלבד שמורה החובה להעריך את הקשיים, את בושתה ולכסות חרפתה בערוות-הגג של אחותה, חייקה, למרבה האירוניה, אינה מכירה בשמחות.
לעולם אזכרך, חייקה בחיי סרי-הטעם, יש משהו מפחיד ולא-מפוענח בעמק האלות והשבועות שלך. ואולי עיך-רעה שנותנת בה דרך חול, כל יום ומועד, זה האפוד שלה והחושן ועליהם היא משתגעת, שלא יאמרו הבריות, לא פייר, את גלית וליבא, דוד, הרי זו צמוקה וגמדה, וזו מרהיבה בקומתה, מזדקרת עם המישרים המתנשאים אל על ונמאס לה כשמשווים ביניהן. תראו מי שנעצב מלא תשבחות והשמח, תמיד, היגון בכליו.
ליבא פלדהיים, מה הסיפור אחות!? נמצאת שנים לא מבוטלות אצל סופיה, בתחילה היו אלה ימי קיץ אחרי התאלמנותה ועכשיו, קץ ואחרית, כל אשר תמצא ידה נטלה ממנה, גם את קורת-הבית, משכנה את דירת- אימה לעצמה, וחיה תחת הטרור שעושה לה כמו צנזור נוהגת בה עם כל צעד, סופה שהיא כופה על עצמה עליבות.
סופיה מתפרצת לא מעט, מדברת אל אימה כדבר נבל אל רעהה מוצאת טעם אחד לחייה, פיקוח ושיטור על נאור, החלק הכי-נאור בחייה, הרי, לא מבחינה כלל בין הלחם שטבחה לילדיה, ולא רכשה כל השכלה בנעוריה, אין לה כבוד של אם, גם לא חיים משלה, כלתה אליה הרעה אחר שנים שהייתה בעלת-ממון וצרכיה סופקו לה ככל ההמון הניצול מן השואה ברנטה גבוהה, ועכשיו מסתפקת בשני לחם ושלוש דבלות, ומטר על ארבעה למגורים שוטפים אצלה, בגד דל לגוזזיה, נאור צריך הרבה חוגים, סבתא ליבא לא פוקדת אף דולר מיותר לעצמה בבנק. הכל הנכד היקר מזולל, אומרת סופיה בלי להתחרט על אף מילה. גם לא נותנת לעצמה חשבונות על מעלליה עם אימה. הכל אינטרסים, שבת במשפטיה מחכימה ליטול, היא סופיה לב הבית וסלע המחלוקת מה ייעשה באימה, לעת סוף, עכשיו תעצור את נאור בגדרות הווילה של השכנים, המעשים ותאכילו בחרשות ותחריש! ואחר תפנה לפינה שלה בירכתי-המערה, הבייסמנט שעזרה לה לרכוש, החיים של ליבא בתחתית!
ליבא, המסכנה, אחרי החופה, כשיבואו לחפש את הסבתא של צינהל'ה, יפנו אליה את הכוונות, את המבטים, כי מיטיבה לצוד את הבריות, לשמחם, תמיד עשתה זאת במקום שחייקה צריכה להיות, אבל נשמטת מלבוא. ליבא אינה תובעת לעצמה מאום מעבר לחובותיה שהפנימה במדבר החיים, את הונה השליכה על הצוקים עם הבגד שרחצה בו כשהיו צעירים ואוהבים, נו עם אביה של סופי, ועכשיו בגידה היא יודעת מכל המחבואים, אין ממה להיסתר, אונה נפלט לים כמו מדוזת-חוף, וזה חוף המבטחים שלה אצל ביתה, עתיד לשמשה עד קץ-ימיה בשמץ, בשריד של נאורות, לכך הלכה כמו שסופיה אמרה לה ללשכת הטאבו, וחפשה בנרות מי שהו מורשה חתימה, שתוכל לגייר את כל רכושה ולהעבירם לידי סופיה, בקיצור, להמירו בידי צאצא יחידי לה, סופיה שהיא גם עורכת-דין וכעת זקוקה למצלצלים שברשותה. כשיאזלו תמשיך לכרכר כל שעות- טכס-הכלולות לצד נאור עם הקרמלי והביסלי בכרכרת-רוח נשברת ליד חוף-בת-גלים, ובעיניה תבלום את סחף הדמעות, ובתמים ובצינה תחוש את אחייניתה, צינהל'ה עצבה עד מוות, כי סבתה נעדרת, והיא בושה מחוסר הנוכחות ושימת-הלב, והצינה חודרת וקורעת עצמותיה כמו כנף המבקש לדאות ואינו מתחמם מחמת הצער. מאשה, אימה, גם היא אינה מצליחה למשותה מך העצבות, וליבא, ליבת-הפרי בתמימותה פושטת על הארץ, חבל על המנה, סופיה הושיבה אותה במקום הפעוטות, נעדרת רגש בנות לאימותיהן, אימהות לילדיהן, רק להתפאר בנאורות יודעת, ולהעלים כשהיא מכה והולמת על ליבו של גל באימה, משה אתה חסר-רחמים, למה חסכת את דודה חייקה מלבוא מטיחה בדודה המדדה על קביו. ככה זה צריך ללכת לקראת הצעירים ענה לה. ליבא סיפרה לו, כי לפני זמן רב לא זכתה בכמה חצאי-שעות של פטור ושחרור מדאגה לצרכי-הבית, נאור של ביתה, וודאי מנאור עצמו, שם היא אחראית מלאה, כי סופיה לא כמו מאשה, עוסקת בהגדלת-הממון, ואין מלבדו! והיא לבדה, לו חייקה הייתה באה.
הנה, נאור מאיים לפרוץ מעגלתו, ליבא מקנחת אגלי הזיעה שפשטו על צוואר המלאך שלה, יושב מלרדוף אחריו, ואומרת לו הנה בא, הנה בא, החתן לקחת את צינל'ה אליו. בחור וטוב בנערי ישראל, גם אתה נערי השובב תגדל להיות כך.
ליבא מפזמת לו, והוא מפזז לה, ומשה אמר לה, אני מוותר על קילו תפודים מקולף כדי לזכות במנות של שביעות רצון מחייקה, שאפשר לדון איתה רק בקהל ובעדים על מכאוביה המתפשטים בגלל הרטיבות והלחות של הצמחים שעל ראשה, ואמנם, היא גם יודעת לנזוף במי שאיננו בקי בכל מה שקשור לתולדות הכאב שלה, ובדרך כלל, היא יודעת לאתר סוג של איזה "אתרי-שמן" להרגעה של מדווי-העצם, עצמותיך ליבא היו נחלשות ממנה יותר. כי, חייקה מסתגפת ונודרת, מפיקה לחשים מפיה ומגינה על עצמה מכל פגעי-הטבע ששולטים בסביבתה. לי קוראת אסון טבע הגדול שבכולם, הרי עסוקה בלשפר עמדות, לתקן מה שהשתחק מן החוליות ולא משנה איזה צימר תבחר כדי להתרחק על ידו ממני, לפעמים נמצא הרחק מאזור לח, כי הרטיבות עושה לה "מי שברך" לפרקים, אז הם, פרקיה נאנחים כמו שאת על ההיסטוריה שלך, תמיד צריכה למתוח עצמה למקום שם רועים כל הגדולים. מה חסר לה בבית? והגורו שלה, כשהוא שואל אותה, מה תבקש תמורת נהר אור מתפשט של אנרגיה, היא עולה על עקבות מחושים בקלות, ומתארת גם את הרחוקים שבהם, חייקה טוענת שזה הרבה יותר ממנת-גנים דפוקים שליבא אחותה הנחילה לסופיה, היא מתחמקת שמא, חוששת שיאשימו אותה ביצירת-הדמיון לסופיה אחייניתה לפחות מצד הרוע עדיף היה לה להרוג את ההשוואה בטרם תקום עליה, הרי הכל מתנכלים לה על כי נושאת על כתפיה משא היאה לאורחות גמלים, מלא צמחי-מדבר, סרפד, אוכמניות, וציפורן, עושה מהם חופה ומקדשת את רכישותיה בכסף עובר לסוחר, ואינה סומכת מדי על נדיבים שיספקו לה את האלומות והאגודות המקושרות של הפרחים והפירות והשורשים למיניהם, תצא רוחה לחפש אחריהם במו ידיה, כמו שאני ומאשה שלי יצאנו לחזר אחר חתן לצינל'ה, היא גם תתמקח עם כל אדם שיגלה נכונות להושיעה בדרכה, איש ההילינג וההומיאופט, אפילו אנטיפט מושבע כדי כך שגן-הירק המלא שיצוה עליה ישווה הוד והדר על ראשה, ולא תאמר לה אישה, הצילו, פן יכה השיגעון, חייקה, יהי ה' בעזרה, בחיים לא תוותר על סל הקנטור והמצות, טובים מלחם הפנים, לראות את כל המוזמנים שהחתן הזמין ברבבותיו. ועכשיו די לפקעות המרירות שלי, ליבא, חייקה אחותך לחש לה על אוזנה, מביאה פקעות של בצל המביאות לים של צרה, לדמעות לקינוח!
משה נזכר שהבוקר הוא לא נסחט ע"י חייקה כי שמלת-הטפטה כבר סחטה את כוחותיה בערב ולכן, הרחיקה לישון עד מאוחר, כך הרחיקה את מכאובי-הראש מעצמה ואת המישרים קשר להיות להם מיצי-לב, שליבא תלמד מהם מוסר. אבל, ליבא מחזיקה בנאור ובשרירי-הצוואר התפוסים לה ומה לעשות, מכריעים את העול שעליה, והיא מזדקנת על ידם בלי טעם, בתוכה מפנימה את החרדות, נאור מתפתח היטב, ועלול לחזור מך הגן עם מפתח קיצורי-דרך בהבנת-החיים איך ניתן לפרק סבתא מנכסים, מה שלא הספיקה סופיה עד תום, אביר הרועים הקטון נאור ומשכיל, והיא, הבדידות הורגת נפשה. אומרת למשה: רק קרוב ליציאת-הנשמה תהיה באחדות עם ריקון עצמות וערך, גל שתינשא עליו, לפחות תראה איך צינל'ה נישאת על כתפי-חתנה במקום שחייקה נפרדת מן המראות המחיים באמת, היא כבר מתה מך הטכסים, הכבלים והיתדות שנאור מקים ומפרק בכל הבית, חופתה של צינהל'ה - מרפא לעצמותיה, קודש בכף הנחת, לראות את מאשה מתענגת על הכלה שלה ובוכה על צווארה ומעבירה ממנו את כל התכשיטים והחיצים מזהב שהוענקו לה חינם כל חייה, כשבקשה נפשה לברוח אצלה, הדודה הנקראת לכל מחלוקת עם האם הזעפנית ומצילה מידיה סטירה מצלצלת ומשפטי-הסגרה בבית לשבוע.
משה נהם, ושטף קוצף וגועש של מילות ברכה יצאו מפיו בבת-אחת בגלים גולשים ומאיימים על החוף השקט המוכן לקלוט כל בשר עייף לתוכם.
דווקא אז, הודיעה סופיה למשה, צריך לדעת לקבל החלטות בעוד מועד! אני חושבת על הצורך להעביר את אימה לבית-אבות, כי דמעותיה אצלי מזיקות ללחמי ולטף, לנאור ולברית נישואי. הנה הגלים באים בזה אחר זה, חשב על מה שאמרה, משה, אפילו שהיה עסוק מאוד בניהול טכס-הכלולות נדוניית-הצער של חייקה עולה על גדותיה מרמה אמר והסיר את המעיל, בגידה! היא אינה נפרדת ממכאוביה ולו ליום אחד, ואילו ליבא באמת סובלת, כך הרהר באין סוף וערבוביה מוזרה של הגאים כשענה לסופיה, את לא משיח גואל, הגיעה העת שתשאלי את פי-אימך, די למנווטים הצעירים, הילדים לא חושבים שגם הם יגיעו לימים כאלה.
בדיוק אז דר' שולץ החנה את רכבו, הוא ידיד המשפחה וגם נושא קרבת-דמים, דודן המרחיק לדור ריבעים ובהרבה יותר מחצי מנאמנותו הוא מטפל בליבא, ולבד מפתולוגיה של בדידות מזדקנים בקושי ודמעות חונקות מצא אצלה סכנה! מלא תיאורים המעידים על ימי-הזוהר של ליבא, הוא יודע שירדה בחייה, שרע לה, שנותרה למגינת-הלב של סופיה צמודה אליה, שמשסעת היא הרבה בה את נאור, וגם אם מחציף לעברה אינה משתיקה אותו, אלא אימה נגערת וננזפת, וחבולת-רוח. שכל פעם שדר' שולץ רואה אותה, בגלל סיבות קליניות היא מיבבת בפניו לא לחנם על הצינה בחייה במגורי-הצינה, ומוסיפה לו שאינה רוצה לפגוע בסופיה, זה גם הסוף שלי, והוא אינו יודע איזו סנקציה לנקוט כדי להיטיב איתה, הוא חרד שתמאס בחייה. רואה בה מנה גדושה של תום-לב הנתונה בחרפה ועומדת תחת חופה מתמידה בהתמסרות, עדות, הביטו בנאור אדום-לחייו, כעשו מקבל כל נזיד עדשים היישר לפיו ומחרים לה את השלל היחידי שלה, גרביה שהיא מחפשת להתעטף בהם לעת ערב, ומחזיר לה השחוק ללחייה המאדימות כשכאילו מוצא אותם ומעניק לה בנדיבותו כעבור פרק זמן ניכר.
דר' שולץ מתבונן לאיטו בשקיעה המופלאה של ליבא, ובטוח שבלעה עלבונותיה בהשלמה מצטמקת ודועכת, ופוזלת לעבר סופיה כששואל על חייקה הבלתי-מאושרת - למה הדירה רגליה ולא באה, ובעצם לא היה זקוק לתשובה, הוא מכיר ויודע. גל זעמני, ומחה את הפקפוק שהיה נטוע אצלו בזכרונות. ועלה מך המבט.
לרגע ממושך, חשב, שבאמת אינה נושאת את עצמה ולעת זקנה מצוי יותר להתחבר אל משכבה ולא לצאת, דיכאון כרוני שצריך לרדוף אותו הוסיף שהוא מבין ברפואת-קשישים, ומיד התפנה להבחין כי, סופיה מיטלטלת בחוסר נחת, ואכן משדרת מיד בקולה: הבט כיצד אמא ממררת לנאור המתמרד בעגלתו את דשן-הזמן הנערי שלו! אוף אינה משגיחה שהקרמלי הצמיג הושחת ארצה, שהוא מלעיט את רשרושי-הטפטה, שיש בה אשמה, אימי הזקנה שלא יכולה לשכנע את אחותה ולהביאה בכוח להיות בצוותא נוכחת איתנו ולשמחה בכמה רגעי-אושר.
ליבא אוספת בינתיים את אנחות-מאשה, את של סופיה לא ראתה, עמדה מרחוק כמו חותנתה של צינל'ה.
כמה קשה לה לאמא, אמרה לדר' שולץ נועצת עיניה לבדוק מה הרושם שעשתה, ים-גועש היא בטעויות הבנק - ומעשה המרכבה שבחייה, מלא צינה, מתלוננת שקר לה בירכתי-העיר. שתשים לב איפה היא ואיפה אחותה, שושבינת-המישרים, הקומפרסים, שלא תתלונן אחותה אמנם גינה על ראשה ושוק-צאצאים - מטריד לימינה ולשמאלה, והרבה ממון נותנת על ידם, הזרעים החיים בכל שלב תובעים השקעה גם כשנובטים ויוצאים החוצה, צריך לתת להם בלא הפסקה, ולי רק נאור, כולה אחד למחשבה, השקעה וטיפול, סופיה נסתה לרכך את מצפונה מול דר' שולץ, היא יודעת שלא נסתרות ממנו ממחטות מעוכות - רגש של אימה.
ליבא, החופה, אלף מוזמנים, סבתא שאינה שותפה לזעזוע-בחוף-הים - החוטף משבריו ומנפצם קרועת-שמע, שותקת בבלמיה, אוספת גניחותיה לשק חבטות, שנאור מפריח לעברה, כשהוא פורח בדילוגיו מאבן לאבן, הגלים שוברים את ליבה, ליבא השברירית ברוב-עם מתכווצת לתוכה מול אלף מועמדים המעידים על כשרות הים ועל טוהר מידותיו.
הים המדולדל שלה חושק את שפתיה יש בהם מליחות מחלחלת לתוך נאד נפוח מצער ושמחה בערב בו נענשית קרובה לעצמה, חושבת על החיל שעשתה בעבר, שהוא רוגש כמו חסרון-הגג של חייקה. התעתועים משפיעים רע על חייקה, אחותה, ורואה את חייה שטוחים לגמרי. מצוקת- הגג, היא אומרת מרדדת את יכולתה של חייקה לסבול מנעמי-חיים, ואילו היא אין לה בפני מי לשטוח את המצוקות, אחר כך כשמנת-דמעותיה גודשת מליחות כמו הים ממולה היא נעלמת לרגע לחפש את נאור ורואה את עלמות-החן חברותיה של צינל'ה וסוטרת על לחייה כי צריכה להתעורר מן העילפון של חייה שסטרו לא פעם על פניה. על כל פנים, אומרת שאין כלי מידה לצער, וכל הגלים שבים אל הים, והים איננו מלא!
ליבא, מסתובבת אנה ואנה מתחת לחופה ואינה יכולה לשאת סיבובי- מאשה בעלת עיני-הצבייה - כשהיא מסתירה את דאגתה לאימה שביזתה את אור היום ולא באה לטכס-הכלולות. עכשיו מבחינה יותר עד כמה נכון שאמרו עליהן בעבר: "זו אחותך, אין כל דמיון!"
כמה מאושרת יכולה הייתה להיות, ואפילו תיקון הבגד לא יועיל לשנות דרכה לשמחות, אף ארוך לא יועילו לו תיקונים אמרה אחרת אותו דבר מה שחייקה סרבה על ידו היא הייתה פורצת בשמחה להרימו. סירובה להפצרות-מאשה עשו את ליבא גיבורה שאינה מוכנה לסלוח על העוול, היא אינה מוכנה לחפות על חופתה הנעדרת של אחותה, שכאילו בכוונה לא מרפה מאחיזתה בחיים, מחופת-המישרים-המיצים שהיא סוחטת מהם לעצמה ולכולם, אני במקום משה הייתי מתה מזמן. איזו שטות, ניהול החיים שלה, כרוניקה בטוחה לצער, מתכון נאמן לגוויה בלא נשמה תופרת חיוך גלמוד, אפילו, שיתרחש בנדירות, רק לחופה של צינל'ה, אין רחמים שרחמים הקמעונאי לא יכול לשווק חבל שלא דיברו איתו, היה מביא לה את סליה עם השליח לחוף-בת-גלים במרכבה מהודרת, בכלים ובקשתות לירט את כל החיצים של הקרואים אליה. אבל, היא יודעת מה שהכל יודעים, גם דר' שולץ, שאחותה מחרפת גגות מושבעת.
דר' שולץ הבחין בליבא בעת שבירת-הכוס, וקרא לה: ליבא, ליבא, מזל-טוב! אבל היא בגלל נאור נרמסה בין אלף הקרואים, ואמנם באה בעיקר לשם פיקוח והשגחה אך הצליחה להיחלץ לרגע למלא חובתה לאחייניתה, ולהרשים שקלטה את רשמי-הטיפ-רקורדר, הרשם-קול הבועי שאצלה הים אינו זועף גם כשהיא מסמנת תנועת-יד אובדת בין ההמונים לחפש את נאור בין הדודנים.
כשמצא אותה, אמרה לו במין חוסר שליטה, הלילה הרי, מושל ואדון לעצמו! הגיע עת-חופים, הגענו לנקודה ממנה אין חזרה, ברית המתאימה לקצב הקוסמוס בו נולדים ומתים לצער ולשמחה, אם דר' שולץ לא תאר לעצמו כמה היא בקיאה באשל שקיבלה מסופיה שלה נתנה חייה, שכילתה ירושתה ויבבה בלא טעם, בלא אמת, הרי, נודע לו מפיה ממש ברגע זה כמה הגורל מאכזב את הראויים. לא ראה עד כמה עצובה הייתה בקבלת- פנים, הכלולות - כמעט הווים לעובדות מוגמרות זהו, מכאן יש לסיים את מה שהתחלנו בעבר בטכס מתמשך, כי כולנו נוכחים כעת במקום שנקבעים כל היתדות והכבלים לעתיד.
צינל'ה כמעט רעיה, ואילו את נאור שלה צריך לקשור אל הנאורות, לה כבר אין לה מה להוסיף! אבל, לא עד כדי כך, ליבא לא לגמרי חבולה ברוחה, נוכח שחורי-הלילה היא רק גוזרת על עצמה התכנסות לרגעים שנראים כנצח טובע בים אדם צווחני, כאילו, זעקה - הצילו בקריאה נואשת עבור אחותה ועבור עצמה בחוף-בת-גלים, רואה את הגל האישי שצר עליה שתילחם בו, דר' שולץ הבחין במאמץ שהושקע מצידה להיות חיונית דיה בין ידידים חביבים של המשפחה, בשום אופן לא היה מוכן להילכד בטפטה המרעישה של סופיה, ולבסוף מצא ממי לבקש סיפוח פרטים מה בעצם קורה בבית-האשל של סופיה. סופיה נראית כעושת-חיל בכוחה של אימה, עורכת-דינים של בריות, ואת אימה שוכחת, אינה משקיעה בה, וזה צורב. נאור, היא זועקת קרוב אליו, שיתרשם מתפקודי- אימהותה, וקוראת, אייכה, הרי תרצה להגיע כמו צינהל'ה לחופה, להיות גיבור ושש עם משחקים כאלה, אי אפשר, וכדאי גם, שתיערך לחשבון- הנפש של הסבתא שלך שמחפשת אותך אנה ואנה. רצתה להשיג שתי מטרות, גם זו המציגה קשרי-אם וביתה תקינים לגמרי. וליבא עומסת חלומותיה ומצייתת להם בפחיתות קומתה, היא הרי, שפופה לא צריך להיות גאונים כדי לראות, שהיא הבריח התיכון של ים-בלתי-פתור, הטווה בערגה כוחות שיור אחרונים.
כמה נחמד שבאת דר' שולץ, ושתיקתה הייתה נסוכה על פניו, כמעט לא השיב לה כי, היה שבוי בגוני-השקיעה שחווה, הגלים נצבעו, עד שאי-אפשר היה להינתק אפילו מאחד מהם, מאשה בשקשוק דרוך שנקבר בו הצער על הפתיל של אימה, שהדליק בעיניה את אדמימות החורי-אף של הים, איתו יכולה הייתה להזדהות, הרי לתוכו החמה מסמיקה בשקיעה גוועת, היא לא תתן לאימה לכרות את ראשה ממטען העודף צמחי-לענה ומרירות. עזבה במנוסה את הרהוריה והפנתה גבה להשיח עם המחותנים על מקומות מספיקים לאלף מוזמניה הממתינים בפרוזדור האולם, לכשישובו הכל מחופת-הים הגועש. אצלה ירטיט יותר כדי לחזק את יתדות-הקשר שיקום להיות עמיד בטוב לבב ובאושר עד קץ-הימים ולעת היאסף -הגלים ישוב לביתו, למקורו בטלית לשבתות, והיא תראה שוב את תכריכי-אימה נכרכים סביב צווארה, מה שארע לה מפני שלא הייתה מוכנה להדוף צער שלא נמשה מבור הַכֵּנוּת, הכל עניין של מבט על החיים. ואוי לבושה שחייקה נמלטת משמחותיה.
ליבא, אימי, לו היתה באה - דייני!
ליבא פירפרה מתוך שמלתה האפורה-דחוייה, ולרגע שוב נשמע קולו של דר' שולץ, "סן-סימון" מקום נהדר הוא שאף לעודד את ליבא לעבור לבית אבות, שם לא תנהם על נאור, ולא תשאג בתוכה על הנער המפילה לארץ, אולי טוב לה, הפיתרון, זה לא סופי ניסה לשכנעה, רק שלא בייש זקנותה ולא נסחף להצילה בעצות רעות, ושלא יסוף מזרעה חיוך הצמחים החוגגים על קדקודה ומוחה הקודר של אחותה, חייקה. האמת, שאין לדעת איזה צימוק ישביע יותר.
ליבא נדנדה את רוחה התשושה בעזרת אופני נאור, וצפתה בלא משים בחזונות. גם היא הבחינה בתוכחה שבפי - דר' שולץ האוהב ולא רצתה בה יותר מדי! לרגע התנתקה מאימת-היקום-קיומה האישי, שיכורה כלוט באפלה, החוף נראה לה אין-סופי עטוי במעיל, בגדודי-שחוריו, כאילו מקפיא זקנתה ועיניה תועות מוקפאות גם הן בארובותיהן, שנצפו מרופטות בדיוק כמו אותם תפודים קלופים בים הבצל המפקיע דמע מזוייף אצל חייקה.
מה המחיר של סן-סימון? - שאלה ונעשתה כך פרקטית ומתעניינת באחריתה, כמה ימים לא תאכל שם? האפשר בלא גובה מחיר להתפגר בצל החיים, ממילא, משקים אותה במים מרים, מתנזרת מסוכרים, אבל לגבי אושרה, מביימת אותו, כאילו, נמצאת בנשף מתמיד לבלוע חופן קמוץ- שמחה מעורב-חולי. שיתחשבו באנחותיה ויעלו לה הנחה, הוסיפה איזשהו ביטוי להגיגי-התשלום שיבואו מכיסה, היום סופיה נושאת את חתימתה ועושה בה ככל העולה על רוחה.
פעם מעדה והייתה זקוקה לטיפול בשעות לא שגרתיות, אמנם הסולם לא היה תקין וסופיה רטנה על שהייתה צריכה לממן לה תשלום של טר"ם בלא סיבה, לא הגיע לה כהחזרה כי יכולה הייתה להמתין, לא רק שצריכה לדעת איך להשגיח על עצמה, לכן בבוקר הטיפה לה מוסר של כסף, הקופה דואגת לכאבים. וזה משפיע עליה רע, ולא יוצא לה בלי לרוקק איזו דאגה לאחרית, פחד לעתיד, אימת-גל בודד... דר' שולץ זרק לאווירה של טכס הכלולות תשומת-לב לגיל שנשען על זכרונות שאינם ברכה וקידושין, אלא נשיאה בעול של הורים מזדקנים.
ליבא, האם את מוכנה נפשית לעזוב את ממלכת סופיה? וזו ענתה לו: קול מבשר מבשר ואומר אני מודעת להתפרקות האיטית של הגל המביש הזה, היובש בפי, ואין לי כוח לחלום עוד את הימים שיבואו, חלום בלא שבר אי אפשר, פתרונות! הם אינם צריכים מדרגות-מתפתלות בסולם כדי למעוד ממנו, אני כמעט מוכנה ללכת לשם בחפץ, בחפץ לב של סופיה, שהגיחה מאן-שהוא כמי שבאה לגבות את החוב, את המס. מס שפתיים של בת, שאינה רואה בצער אימה! סופיה שבה מהכות את הקרובים שאינם משיבים היכן אימה ונאור ונוהגים והולכים עם נשותיהם כאילו עיוורים לקושייה. אך הנה הדביקה את הנוכחים החסרים לה, וליבא, כדי להתגונן עגבה את פניה מצער התוכחה והליטתם מפני-נגוהות הים-אין-סוף פסיסי- הזהב והכסף בשמלת-סופיה שהתנגשה עם כפיה הפרושות לשמיים בכאב, ולחנוך לה מקום מקדש שתוכל להתחנן בו על תחיית-המתים מליבה. המשפט הזה עקר גל אחד ממקומו ותקף את רצועת החוף בה נפגשו שתי-החופות דומות שעמדו כנבואה דוממת. חייקה מזה וליבא מזה. הרי, גם ישראל לא כולם שמחים וטובי לבב. וסופיה, כדבר יום ביומו מנסה ריגוש בסביבתה. להדביק בפסיסי אהבתה לכתונת, לבגד, לתקן ולהרשים בשיחתה אודות אימה, המלקה עצמה, ואינה שולטת בסדר הזכרונות, ואינה נוקטת מעשה נבון עם נאור ונותנת לו לסבול מחבטות ונפילות בגדרות ובחצרות שעה שהיא נהרגת על פרנסה ומשכנתה, רצתה לנקות עצמה ולכן, תיארה קושי עצום שהיה להם בצוותא, מאז אמא באה והשלימה את כל המלאכות והעבודות בביתה. הרי, ידוע לך, דר' שולץ שאמא חולת-נקיון כפייתית ואז, הכמוסות והפתילות לחיטוי ולתגבור כמו מנורות בבית המקדש עומדות בהדר ועבור כולנו עבדי-הסירופים ונאנקי-הליזול הריחות בכיורים, בכרוכובי-הדלתות, בעמודי-הבית, לאן שאתה הולך ארונות קבורה למזון הנקיון כפיים שלה, מה שגרם לה למעוד מן הסולם, כי הכמויות של חומרי החיטוי והפציעות מהניקוי, כשדם נזל לנו מן הפנים, גם לנו יש על מה לדווח, לא רק לבני - חייקה ומשה, אינך יודע, אילו בושות, תמיד הריח החריף שהכל סולדים ממנו... ליבא הסיטה עיניה, וכמעט מעדה עכשיו תחת כבלי-החופה מצער, והשביס שהיתה גאה בו עוד קודם שנים רבות הפך לשביס קנאה לאמת לא נכון, רצתה לכעוס, הרי זו לא אמת, היא מוכת-האונס אילצה עצמה להוציא הגאי- שבירה ולהיכנע להחלטה לעבור מרצון מושלם ל"סן-סן-סימון - סן- סימון". דר' שולץ אמר לה, זה מקום נהדר, לרגע כאילו, נסוגה מאימת-הגל שהציפה, שהביא עימו בולמוס התרגשות.
איני שפחתך נאמנתך עד שתדיחי עבורי גם את קצף-הים האחרון שנותר לי. אני מקנאת לנקיון הים, לחופת-גל אדיר של טוהר חפצי לעשות שארית חיי מישרים חינניים ומתרבים מזרעי-אחווה, בית אבות למרגוע, כי את כמשפחתי היחידה אינך אבן יקרות ואור נאור מסב לי שמחה ממחול הרמשים על הרצפה, ולי כבר אין הכוח לאסוף דגיגים וחיילים שמפזר כצבא ואינו מותיר שולחן נקי מסעודה ועל הכל, איני יודעת מנוחה למדרך-הרגל, והגל החרוץ שבפיך מפילני, אבוי, צינה ולב הזוג המאושר לעולם לא יפריכו סיפורי-ההדחה של הדודה, ליבא, ליבא אני רואה מסכנה כמו הצמחייה הגואה, ערבוביית-המרפא, שהיא תמצית החיים של אחותי, שכל חפץ בית לרשותה, והיא מבכרת לרמוס כל מה שרואה תחת רגליה.
הלילה הקרוב לבוא הידר בשחוריו את יציאת-הנפש, הווידוי שטיהר את החופות כולן, כי בחופי-בת-גלים, קסמו של גלגל-הימים כמו גלגל חמה צוללני בים-החזיון, נפלא מעימנו בשאון-הגלים, ומרפא לטבע האדם שאינו רואה קץ בשר בא גלים, גלים של סיפור תולדות עשרים אלף כור חיטים שאספה חייקה לבנות ביתה, ולהרחיק הזעף לצימרים ללא לחות כמו זו שתחת הגג מציקתה, והיא מתמסרת לכרובים ולעצי-שמן ועושה תמרות עשן מכל כתם עין חג במעגל, וזו ליבא חגה לה אל תוך סן סימון למחשבת-סוף, סוף שסופיה שלה הביאה אותה לגעת לאחר שקלעה את כל פיתוחי-הבית והשלימה לצפותו זהב וכל מזוזותיה מקימים את ביתה בצלעות יסורי אימה שהייתה עסוקה בקרקע זמן רב ועכשיו התפנתה להיכל החופות, להבין את היתדות שיכניסוה עוד מעט למקום הדביר, קלע לנשמות הטובות.