ההורג כינה בשבת - כהורג גמל בשבת?
מחבר: מרדכי כסלו
שנה בשנה, 2002
תוכן המאמר:
א. הסתירה בין ההלכה לבין המדע בדין הריגת כינים בשבת
ב. תיאור הכינים
ג. ההלכה מסתמכת על החושים
ד. הסבר מדעי
ה. סיכום
תקציר: המאמר עוסק בסתירה שבין דברי ההלכה שכינים נוצרים שלא בדרך של התרבות מבעלי חיים, לעמדת המדע.
מילות מפתח: סתירה בין הלכה ומדע, הריגת כינים בשבת.
א. הסתירה בין ההלכה לבין המדע בדין הריגת כינים בשבת
ההלכה מתירה להרוג בשבת את כיני הראש, כי הן אינן פרות ורבות. ואילו המחקר המדעי מסקנתו הפוכה - לכינים יש זכר ונקבה המזדווגים ומטילים ביצים, ומהן בוקעות כינים צעירות הגדלות, מתבגרות וכו', כדרך בעלי-החיים. בדורות האחרונים ניתנו כמה פתרונות לסתירה בין הטעם להלכה זו לבין מסקנות המדע. מטרות המאמר הן להציג את הבסיס המדעי באופן שיתאים להלכה שמסרו לנו חז"ל, ולאחר מכן לתהות אם לא השתנה הטבע הקשור לדין זה.
ההלכה קדומה, ושנויה במחלוקת בין בית הלל לבית שמאי: רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין הורגים את המאכולת בשבת (רש"י: מאכולת - כינה) דברי בית שמאי, ובית הלל מתירין (בבלי, שבת יב, א). דברי בית שמאי מנוסחים בצורה ציורית ע"י רבי אליעזר (להלן).
.
1. כינת הגוף, נקבה, מבט מהגב מתוך : (lmms,1957)
הטעם להלכה זו יסודו בגמרא,במחלוקת בין אמוראים כ-250 שנה לאחר מכן על פירוש משנה במסכת שבת ( יד, א): 'ושאר שקצים ורמשים ( רש"י: כגון תולעים ונחשים ועקרבים) החובל בהן - פטור.' הא הורגן - חייב. מאן תנא? אמר רבי ירמיה: רבי אליעזר היא, דתניא, רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת - כהורג גמל בשבת. מתקיף לה רב יוסף: עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר אלא בכינה, דאינה פרה ורבה. אבל שאר שקצים ורמשים דפרין ורבין - לא פליגי. ושניהם לא למדוה אלא מאילים, רבי אליעזר סבר: כאילים, מה אילים שיש בהן נטילת נשמה - אף כל שיש בו נטילת נשמה. ורבנן סברי: כאילים, מה אילים דפרין ורבין - אף כל דפרה ורבה. אמר ליה אביי: וכינה אין פרה ורבה? והאמר מר: יושב הקדוש ברוך הוא וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים! - מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והתניא: טפויי וביצי כינים (רש"י: שירוץ הטפויין וביצי כינים) - מינא הוא דמיקרי ביצי כינים. והרי פרעוש דפרה ורבה. ותניא הצד פרעוש בשבת, רבי אליעזר מחייב ורבי יהושע פוטר! אמר רב אשי: צידה אהריגה קרמית? ... (שם קז, ב). מדברי רב יוסף למדו גדולי הפוסקים שהכינים אינן פרות ורבות ומכאן שמותר להורגן בשבת:
א. המפלה כליו בשבת מולל את הכינים וזורקן. ומותר להרוג את הכינים בשבת מפני שהן מן הזעה (רמב"ם, הלכות שבת יא, ג).
ב. כינה - מותר להורגה, והמפלה בגדיו מכינים - לא יהרגם אלא מוללם בידו וזורקן, אבל המפלה ראשו - מותר להורגם (שו"ע, או"ח שטז, ט). מאידך, עוד בתחילת המחקר המודרני התברר שהכינים פרות ורבות. המדען שהראה זאת היה חוקר הטבע ההולנדי אנטוני ון לאובנהוק ( ,Leeuwenhoek1723-1632), שערך תצפיות חשובות באמצעות מיקרוסקופים פשוטים (זכוכיות מגדילות) שאותם ליטש בעצמו. הוא הצליח להגיע להגדלות מפתיעות, מעל x200, פי עשר מההגדלות שאליהן הגיעו חוקרים אחרים באותו זמן עם מיקרוסקופים מורכבים (משתי זכוכיות, שהאחת מגדילה את הדמות המוגדלת ע"י השניה). הוא גילה למשל את מחזור החיים של הכינה (בשנת 1683), של אקרית ושל נמטודה, ותיאר יצורי מים קטנים השייכים לקבוצת הגלגיליות (Rotifer ) .לאובנהוק גם הוכיח, כי מה שחשבו קודם לביצת הנמלה אינו אלא גולם, וכי הביצה האמיתית הרבה יותר קטנה. בכך הצליח להפריך את התיאוריות המקובלות אז בדבר התהוות ספונטנית של יצורים חיים -1676 -1717)), הוא גם הראשון שהבחין בחיידקים 1676 עוד לפני גילוי מחזור החיים של הכינה.
לאובנהוק לא היה יחיד בדורו. חמש עשרה שנים לפני-כן הוכיח ע"י ניסויים חוקר הטבע האיטלקי פרנצ'סקו רדי, בניגוד לדעה שהייתה רווחת עד ימיו; שמוצאם של הזבובים אינו מן הרקב, אלא מן הביצים שהוטלו על-גבי הרקב (Redi, 1668) . ושנה אחת לאחר מכן, תיאר מרסלו מלפיגי בדייקנות את מחזור החיים של תולעת המשי (Oldenburg,1669) . אולם, המחלוקת על התהוות היצורים לא דעכה, אלא התקיימה בעוז לגבי יצורים קטנים יותר. יש להניח שהחוקרים שהוזכרו לעיל הושפעו מחיבוריו של פרנסיס ביקון על 'קידום הידיעה' (1605-1625). לדעת ביקון - היוונים הקדמונים, וביחוד אריסטו, הסמיכו מסקנות מרחיקות לכת על עובדות וניסויים מעטים שלא נבדקו כראוי, והם לא ידעו את אמנות ההסתכלות בטבע. למעשה, הערעור החשוב הראשון על סמכותו של אריסטו והקדושה שבא נתקדשו ספריו בימי הביניים, בא מצד הדעות החדשות והמהפכניות שהביע האסטרונום הפולני ניקולאוס קופרניקוס. ספרו, שיצא בשנת מותו - 1543, ביסס את ההשערה שהארץ סובבת מסביב לשמש, ולא כמו שאריסטו חשב. אגב, גם בתקופה ההלניסטית (מאה ג לפסה"נ) היה חוקר שחשב כך - אריסטרכוס מסאמוס, אלא שדעתו לא התקבלה. רק בשנת 1869, הרחיב לואי פסטר את המוסכם: 'אין חי אלא מן החי' גם ליצורים חד-תאיים ובכך השלים את המהפכה הזו בפילוסופיה של מדעי החיים שארכה כ-200 שנה.
הוויכוח בין הפוסקים, האם לאמץ את מסקנות המחקר המדעי ולשנות את ההלכה הנדונה על-פיהן, החל באנציקלופדיה 'פחד יצחק', כ-35 שנה לאחר פרסום מחקרו של לאובנהוק. הפתרונות ההלכתיים והעיוניים, יש לומר, רבים ושונים מן הקצה אל הקצה. ועוד, דין הכינים קשור לדין 'תולעים', כגון: הרי שהייתה הבריה... מן המינין שפרין ורבין - לוקה חמש (רמב"ם, מאכלות אסורות ב, כג). אולם, כמדומה שעדיין לא נחה דעתנו לא מזה ולא מזה. להלן נציג פסקים אחדים שנכתבו לאחר התגלית, והמתייחסים אליה מאחת הזוויות הבאות:
1. האם כאשר הטעם משתנה גם הדין משתנה ('זיל בתר טעמא'),
2.האם הכינים נחשבות כבעלי-חיים מבחינה הלכתית,
3. האם עינינו רואות את הפריה והרביה של כינים.
4.האם. האם דווקא תנאי ראות אופטימליים קובעים את סף הראייה,
5. ראייה דרך משקפיים, זכוכית מגדלת או מיקרוסקופ שמה ראייה.
א. אי לאו דמסתפינא אמינא דבזמננו, שחכמי התולדות הביטו וראו וידעו וכתבו דכל בעל-חי יהיה מי שיהיה הווה מן הביצים וכל זה הוכיחו בראיות ברורות. אם כן שומר נפשו ירחק מהם ולא יהרוג - לא פרעוש ולא כינה, ואל יכניס עצמו בספק חטאת... והחוקרים הודיעו בראיות ברורות דאין מין בא מן העיפוש ואין הביצים מתהווים מן הזיעה אלא מן הבעלי-חיים (ר' יצחק חזקיה לאמפרונטי, פחד יצחק, ערך צידה האסורה; מסביב לשנת תע"ח, 1718).
ב. נשאלתי אם בעת הזאת, שמלאה הארץ דעת החוקרים העסקנים בדברים, האומרים כי כל בעל-חי הנולד ומתהווה מביצה - מותר להרוג כינה בשבת. והשיבותי, שאין לשנות הדינים המיוסדים על קבלת קדמונים בשביל חקירת חכמי אומות העולם (פחד יצחק, שם, בשם אחד מרבותיו - ר' יהודה בן ר' אליעזר בריאל ממאנטובא; תע"ח, 1718).
ג. המין השני הוא הכנימה (שקורין מילבי"ן בלשון אשכנז) וזה גם כן ישנו בבדיקה ע"י חימום וראות עין יפה ומבדקי נמי בשמשא או ע"י כלי זכוכית מגדיל מראית הבריות הקטנות. ואם נמצאו בו בוודאי נאסר כולו ואין תיקון לאוכלו... והמחמיר - יחמיר לעצמו. אבל אין להכביד בחומרא יתרה על הציבור. דייך מה שגזרה התורה וגזרו חז"ל... אך להחמיר עוד על ההמון, אין דעת חכמים נוחה הימנו (ר' יעקב עמדין, תקכ"ג, ספר שאילת יעבץ ח"א, קכד).
ד. גבינה שיש בה תולעים, מותר לאוכלה בשבת, דמיניה קא רבו (כיו"ד פד, טז) ולפיכך דינן ככינים שנולדים מזיעה שמותר להורגן (עיין מג"א, או"ח שטז, כ). ואין להקשות הרי גם בחול ליתסר מלאוכלו מדהווי ליה דבר חי וכשושיבא (שבת צ, ב), נראה לי דהנך דמיניה קא רבו, אפילו כחי לא הווה (תפארת ישראל, כלכלת שבת, השוחט; מאה יט).
ה. הא דמותר להרוג כינה בשבת משום שהכינה אינה פרה ורבה... באלו ובכיוצא באלו לעולם אין הדין משתנה אף שלכאורה הטעם אינו מובן לנו, אלא יש לאחוז בדין בשתי ידיים בין לחומרא בין לקולא... כי את ההלכה ידעו חז"ל בקבלה מדורי דורות... אבל בעניין ההסברים הטבעיים, לא ההסבר מחייב את הדין אלא להיפך, הדין מחייב הסבר, והטעם המוזכר בגמרא אינו הטעם היחידי האפשרי בעניין. ואם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי ידיעות הטבע שבימינו (הרב דסלר, תשמ"ג).
ו. כיוון שאין עינינו רואות את הפריה והרביה של כינים, הינם נחשבים לנו שאינם בעלי-חיים. נכון שמבחינה מדעית הם בעלי-חיים, אך מבחינה הלכתית - אינם בעלי- חיים (הרב אבינר, תשנ"א).
ז. כאשר התולעת היא בגודל המאפשר להבחין בה במבט רגיל, ללא עזרת מכשירים, ורק מחמת תנאי הסביבה קשה לגלותה, כגון: צבע רקע זהה לצבע התולעת או דמיון לחפץ אחר (כגון אקרית [מילב"ן] הדומה לגרגיר חול...), במקרים אלה ניתן להשתמש בזכוכית המגדלת ככלי עזר יעיל להבחנה נכונה (הרב ויא, תשנ"ח).
נראה, שכדי לגשר בין ההלכה למסקנות המדע יש לצרף כמה גורמים, כי אין די בגורם אחד. בהמשך תידון השאלה מי מהגורמים מצטרפים לתרומה המכרעת בגישור.
ב. תיאור הכינים
הכינים, במובן המדעי, הן קבוצה של חרקים קטנים, חסרי כנפיים ופחוסים מהגב, טפילים חיצוניים על יונקים ועופות. השלבים הצעירים דומים במראם לבוגר ואין שלב של גולם. מחלקים אותן לשתי סדרות: כינים מוצצות (Siphunculata) שביניהן כינת האדם, וכן כינים לועסות (Mollophaga). אפשר שכינים במובן ההלכתי כוללות מספר יצורים, ולא רק את כינת האדם.
2. ביצה של כינת הגוף , עם מכסה - דבוקה לחוט צמר. ציור של לאובנהוק
מתוך : Hoole,1798.באדיבות The Natural History Museum, London.
חיי כל דרגות ההתפתחות של כינים מוצצות עוברים על הפונדקאי; כינת הגוף של האדם יוצאת דופן בכך שכשאינה מוצצת דם היא חבויה בבגדים המשמשים לה "פרווה מלאכותית", ושם היא מטילה את , ביציה. כרגיל, הביצים מודבקות אל שער הפונדקאי. לכל ביצה יש מכסה הסוגר על הפתח שדרכו בוקע הזחל הצעיר. לזחל יש שלוש דרגות הדומות לבוגר. הרגליים קצרות וחזקות; השוק קצרה ונושאת בצדה הפנימי, קרוב לקצה, "בוהן" המסתיימת בזיפים. לפיסת הרגל פרק קצר אחד, הנושא בשפה הפנימית ציפורן חזקה ומחוספסת. הכינה תופסת בשער הפונדקאי או בחוטי בגדיו תוך הידוק הציפורן אל הבוהן. התפתחות דור אורכת פחות מחודש; אם מסירים בלילה את הבגדים שבהם שוכנות הכינים, ההתפתחות נמשכת זמן רב יותר.
כינת האדם (Pediculus humanus) אורכה 4-3 מ"מ, צבעה אפור או אפור-חום, והבטן ארוכה פי שניים מרוחבה. אורך הביצה והזחל הצעיר - כ-1 מ"מ. אורך הרגליים כ- 0.5 מ"מ וקוטרן כ-0.1 מ"מ, מייד לאחר הבקיעה או ההתנשלות צבע הזחלים או הבוגר בהיר, ולאחר מכן העור מתכהה ומתקשה. יש המחלקים את כינת האדם לשני תת-מינים הנבדלים זה מזה במקצת בגודל ובצבע אבל יכולים להכליא ביניהם: כינת הראש (P. h. captus) וכינת הגוף
P.h.corporis)) כינת הראש בדר"כ כהה יותר וקטנה מכינת הגוף. כינת הראש נמצאת כמעט אך ורק על הראש, מטילה כ-4 ביצים ביממה - 50-150 במשך חייה, ומדביקה את ביציה לשערות, סמוך לבסיס השערה. כיוון ששיעור הגדילה של שערת האדם הוא 0.4 מ"מ ביממה, אפשר לאמוד את משך הזמן שעבר מאז הטלת הביצה על-פי מרחקה מהבסיס. כינת הגוף מטילה מספר כפול של ביצים; היא מדביקה את ביציה על הצד הפנימי של הבגדים ואינה נמצאת על הראש אלא לעתים רחוקות (קוסטא, 1989).
כינת הגוף וכינת הראש מוזכרות בספרות חז"ל ואפשר לזהות אותן לפי ההקשר, כגון: תנו רבנן: המפלה את כליו מולל וזורק, ובלבד שלא יהרוג. אבא שאול אומר: נוטל וזורק, ובלבד שלא ימלול... אמר להו רב נחמן לבנתיה: קטולין, ואשמעינן לי קלא דסנוותי (הרגון [בשבת] והשמיעו לי את קול המסרקות) (בבלי, שבת יב, א; תוספתא מה' ליברמן, שבת טז, כב). שרידי כינים וביציהן הדומות בכול לאלה של היום נמצאו למשל על מסרקות העשויים מעץ האשכרוע (Buxus) ממערות קומראן מסוף תקופת הבית השני (זיאס, 1898 מומצ'וגלו,(Mumcouglu & Zias, 1988 ;1990
כינה נוספת שחיה על האדם היא כינת הערווה (Phthirus pubis) . הביולוגיה שלה דומה לזו של כינת האדם, אבל גופה קצר ורחב, והרגליים של הזוג הראשון הרבה יותר דקות משאר הרגליים. היא שוכנת בדר"כ בשערות הערווה ובבית השחי, לעתים גם בזקן ובגבות. היא נשארת צמודה במשך שעות רבות למקום המציצה, וגורמת לגירויי עור חזקים מאוד. הגירוד עלול להביא לידי זיהום משני (קוסטא, 1989). ייתכן שכינה זו מוזכרת בספרות חז"ל, כאחת מההצעות לרפואה - לצמירתא (לאבן בדרכי השתן): ... ליתי כינה דזכר ונקבה, וליתלי ליה לאיש באמה ולאשה באותו מקום (בבלי, גטין סט, ב).
ג. ההלכה מסתמכת על החושים
מדברי הפוסקים שעסקו בנושא זה מסתמן שמוסכם על הכול, שיצורים שגודלם על סף הראייה - אין מניעה להורגם בשבת, מפני שאין אנו רואים אותם. ולדינא: הדבר ברור שכל מה שאסרה תורה בדברים התלויים בבדיקה על ידי ראייה, אינם אלא על ידי ראייה טבעית, כי האדם יראה לעיניים, ולמראה עיניו ישפוט, אבל לא על ידי ראייה במיקרוסקופ וזכוכית מגדלת (הרב יוסף, תשד"מ; אינגבר, תשמ"ח). ההבדל בשימוש בין משקפיים וזכוכית מגדלת, שהמשקפיים מקנות יכולת ראייה ככל האדם, והמגדלת - מעבר לכך. הוויכוח נסב על היצורים שבקושי רואים אותם וכן על אלה שהיו בצעירותם על סף הראייה ובגדלותם רואים אותם. סוגיית הראייה כוללת כמה תחומים וביניהם:
א. האם סף הראייה הפיזיקלי זהה לסף הראייה ההלכתי?
ב. האם חייבים לחפש אחר התנאים הטובים ביותר להבחנה?
ג. האם בקביעת סף הראייה יש להתחשב ברקע בו נמצאות ומתרבות הכינים?
ד. האם השימוש הנרחב במשקפי קריאה הוריד את סף הראייה?
א. אם סף הראייה הפיזיקלי זהה לסף הראייה ההלכתי? ייתכן שיש לנסח שאלה זו כך: מהו סף הראייה הפיזיקלי, ועד כמה יצור שגודלו קרוב לסף, זהה למושג 'שרץ' במשמעות: 'שרץ, לשון שרץ, דבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו וריחושו מפני קוטנו' (רש"י, עירובין כח, א, ד"ה צרעה לוקה שש). כלומר, יש שרצים קטנים ביותר עד שאין רואים אותם אלא כאשר הם בתנועה (רש"י, ויקרא יא, י: שרץ בכל מקום משמעו - דבר נמוך שרוחש ונע ונד על הארץ) או רק כאשר הם מהווים אוכלוסיה צפופה (רש"י, יחזקאל כז, יז: ריחוש - לשון קבוצת מניינים הרבה).
סף הראייה תלוי בכמה גורמים, פנימיים וחיצוניים. התקן של סף הראייה, במרחק של 25 ס"מ (מתאים לגיל 30-40) בתאורה טובה מאוד הוא 50? (0.05 מ"מ) ובתנאי חדר מואר – 100 (0.1 מ"מ). אולם, יש להבחין היטב בין שתי רמות ראייה - הבחנה שלא תמיד הביאו אותה בחשבון בדיונים הלכתיים: א. גילוי. ב. זיהוי. גילוי, פירושו שהעין מגלה דבר מה אך אינה מסוגלת לזהותו. זיהוי, פירושו שרואים די פרטים עד שאפשר לזהות את הדבר הנראה. לדוגמה: מזהים את ה'תולעת' ע"י ראיית פרטים ממנה, רגליים, צוואר, כנפיים וכו' (הרב שלנגר, תשמ"ז, בשם יהודה לוי).
ב. האם חייבים לחפש את התנאים הטובים ביותר להבחנה? הרי קורי עכביש, שקוטרם מיקרונים, נראים כאשר הם מחזירים אור. יתרה מזו, נקודות אור, למשל כוכבים, אפשר לראות גם כשהם קטנים מאוד; וכך גם גרגירי אבק שמוארים בקרן אור שחודרת לחדר. לכאורה, אפשר ללמוד זאת מפסק ההלכה שמתבסס על הדיון בגמרא על בדיקת סכין שחיטה: במערבא בדקי לה בשימשא (רש"י: נותנים אותה בשמש ורואין בחודה - מפי רבינו. לישנא אחרינא: הולך ומעמידה בשמש, חודה למעלה ומסתכל בצילה של סכין, ואם יש פגם בסכין - ניכר הוא בצל שהחמה נכנסת בפגם). בנהרדעא בדקו לה במיא (רש"י: הופך חודה למטה ומוליכה על פני המים ונוגעה מעט, ואם יש פגם עוקץ - עושה כמין חריץ במים בהליכתה. לישנא אחרינא: הופך חודה למעלה ואוחזה בידו בשיפוע ראשה למטה ומטיף על חודה באצבעו, אם יש שם פגם [המים] נופלים שם ואין יכולים לילך עד ראשה - לשון מורי) ... אמר רב פפא: צריכה בדיקה אבישרא ואטופרא (ע"י הבשר והציפורן) (בבלי, חולין יז, ב).
ובשולחן ערוך ונושאי כליו: בדיקת הסכין צריכה אבישרא ואטופרא (יו"ד יח, ט). אבישרא - נגד הושט, ואטופרא - נגד הקנה, דכל שאין אלו מרגישים גם הוושט והקנה לא ירגישו בפגם. כן כתבו התוספות (חולין יז, ב; ט"ז, שם). ועוד: שיעור הפגימה - כל שהוא ובלבד שתאגור בה כל שהוא, אפילו חוט השערה (שם, ב). בגמרא איתא הרבה אמוראים שהחמירו בבדיקה לבדוק בשמש או במים... ומסיק רש"ל שראוי להחמיר כן אלא דבסתמא די בבדיקא אבישרא ואטופרא (ט"ז, שם).אם כן, אין הכרח לבדוק במקום מואר היטב או להסתכל נגד האור, אפילו כאשר ברור לנו שאם נבדוק כך - נמצא פגמים קטנים. אין צורך אפוא לשפר את התאורה מעבר לרגיל, ובכך להשתמש בתאורה במקום הגדלה.
ג. האם בקביעת סף הראייה יש להתחשב ברקע בו נמצאות ומתרבות הכינים? התשובה מבוססת על מדעי הפיזיקה והפסיכופיזיקה. תורת גילוי האותות (signal detectability) מבקרת בחריפות מדדים תחושתיים פופולריים ששימשו בפסיכופיזיקה הקלסית, כמו סף מוחלט. לפי תורת גילוי האותות, גירויים מופיעים על רקע של רעש ולא על רקע של שקט או לא כלום. כאשר אנחנו מנסים להתרכז בצליל הבוקע מן הרדיו, הרי קיימים עוד גירויים רבים המשפיעים אף הם עלינו. אם נשתיק לרגע את מקלט הרדיו נופתע מרעשים אחרים באותו זמן, כגון רעש המכוניות העוברות בחוץ ותקתוק השעון. אמנם גירויי רקע אלה לא הפריעו לתפיסת הצליל הבוקע מן הרדיו. אך זאת, רק משום שצליל הרדיו עלה בהרבה בעוצמתו על עוצמתם של גירויי הרקע שפעלו. אילו היה הצליל חלש, גירויי הרקע עלולים היו להפריע לגילוי מהימן.
המושג 'רעש' הנו מרכזי בפסיכופיזיקה. הכוונה איננה לרעש אקוסטי גרידא, אלא למכלול הגירויים שאינם גירויי מטרה במצב נתון. לכן הרעש הוא חלק בלתי נפרד של מצב הגילוי האנושי (אלגום, 1998). קיים אפוא 'רעש' שאין להתעלם ממנו גם בזמן ראייה ובדיקה של כינים, כגון התאמת צבע הרקע (צבע הכינה הצעירה בהיר ודומה לצבע העור), חספוסו (מקומות מסתור בתוך השיער) או דמיון לחפץ אחר (קשקשי הראש). יש להבחין בין ראש כמעט נקי מקשקשים, כמקובל היום בעקבות חפיפה תכופה בשמפו, לבין המצב שהיה בעבר, ראה: ים נפה... של גודלת (משנה, כלים טו, ג; ברטנורא: לקבל שם מה שיפול מראשן מן העפרורית וערבוביתא דרישא).
ד. האם השימוש הנרחב במשקפי קריאה הוריד את סף הראייה? היום, אחוזים ניכרים מהמבוגרים וחלק מהילדים מרכיבים משקפי קריאה, לעתים עם התאמה אישית מדויקת (צילינדר), תופעה שמסיטה את הממוצע של כושר הראייה בהשוואה לזמן חז"ל. הראייה מבעד למשקפיים התקבלה להלכה כראייה טבעית (הרב יוסף, תשמ"א; שטיינברג, תשמ"ב). יחד עם זאת, השימוש התדיר במשקפי קריאה, שהפך לחלק משגרת החיים, הוריד למעשה את סף הזיהוי.
אם כן, יש כאן שכלול בראייה הודות למכשור שלא היה בעבר - שינוי בהרגלי האדם ולכאורה שינוי בטבע (הרב גוטל, תשנ"ה), שהרי מכל מקום האדם רואה היום יותר ברור מאשר בעבר.
ד. הסבר מדעי
ההסבר המוצע כאן הוא שהכינים הצעירות נמצאו בחלקן על סף הזיהוי. זאת, כהצעת תשובה לשאלה יסודית ועתיקת-יומין, באיזה אופן יש להתייחס למכלול דברי חז"ל אשר נאמרו - לכאורה - רק כמידע וכדבר חכמה אנושית כפי שהיה מקובל בזמנם (הרב גוטל, תשנ"ה, עמ' קעז). אמנם, פולה כינים מנוסה יכול להבחין בקלות בכינים בתנועתן ולהבחין ביניהן ובין קשקשי הראש, אבל קשה לזהות את הכינים הצעירות כאשר הן במנוחה, כי רגליהן דקות מדי. זיהוי כינה צעירה ובהירה - בראש מלא בקשקשים, היה קשה יותר ופחות בטוח (ללא משקפיים) מאשר בימינו וכך גם זיהויה על מסרק צפוף מלא בקשקשים העשוי מעץ האשכרוע שאינו שחור ואינו לבן. הרי חכמי אומות העולם באותה תקופה לא ידעו ולא ראו את יציאת הכינה הצעירה מתוך הביצה. כאמור, הכינים הצעירות דומות מאוד לבוגרות, חוץ מצבען וגודלן, ולכן אין סברה לחלק בדינן. זהו העדכון לטעמו של רב יוסף, מדוע מותר להרוג כינים. כלומר, המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל, ואח"כ בין רבי אליעזר וחכמים היא על תחום הביניים בין יצורים נראים ושאינם נראים לעין - מה דינם של היצורים הקטנים, שבצעירותם אין רואים כל אחד מהם.
3. אקרית מונחת על גבה, נלקחה מאוכלוסייה שהתפתחה על בשר מעושן. ציור של לאובנהוק.
מתוך: Hoole, 1798 באדיבות The Natural History Museum London.
אולם, בדורות האחרונים אנו עדים לשכלול בראייה הודות למכשור שלא היה בעבר (משקפיים) ולראש נקי מקשקשים. בצירוף שני השינויים הללו ירד סף הראייה, וייתכן שהאדם מזהה היום גם כינים צעירות אף שהן במנוחה. הרגלי האדם השתנו אפוא, וייתכן שגם הטבע השתנה. כעת יש לדון מחדש בשאלה - האם מותר להרוג כינים בשבת, כאשר השתנה הטעם ואולי גם הטבע.
ה. סיכום
א. הסתירה כביכול בין ההלכה והמדע אינה נוגעת להלכה עצמה, אלא במקרה זה לטעם.
ב. כינים דומות לדבר שהוא נד בארץ ואינו נראה אלא ע"י שירוצו וריחושו מפני קוטנו.
ג. מקום הגידול הטבעי של הכינה, בתוך השיער, מקשה על זיהוי הכינים הקטנות ביותר.
ד. סף הראייה הנדון כאן - 0.1 מ"מ - קשור לזיהוי ולא לגילוי.
ה. קשה לזהות כינה צעירה במנוחה, כי קוטר רגליה פחות מ-0.1 מ"מ והיא נראית כקשקש.
ו. נושא לדיון הוא: האם טעם להלכה יכול להשתנות. ההנחה כאן - שאפשר לעדכן אותו.
ז. העדכון בטעם: הכינה נמצאת בצעירותה על סף הזיהוי, במקום: הכינה אינה פרה ורבה.
ח. העדכון מתאים להשקפה המדעית וגם להנחתו של רב יוסף, שמותר להרוג כינה בשבת.
ט. ייתכן שכעת נוצרה סתירה חדשה, אם היום רואים גם את הכינים הקטנות ביותר.
י. משקפי קריאה וראש נקי מקשקשים הנוהגים היום הורידו את סף הראייה ומצריכים דיון מחודש בהיתר להריגת כינים בשבת.
ביבליוגרפיה
אבינר, ש', תשנ"א, תורה ומדע, עיטורי כהנים 69, 7-1.
אינגבר, ג', תשמ"ח, מדידות טכניות מול ראייה חזותית - ריבוע התפילין, תחומין ט, עמ' 422-405.
אלגום, ד', 1998, תפיסה ופסיכופיזיקה: מבוא מנקודת מבט היסטורית לכמה בעיות מייצגות. ספריית האוניברסיטה המשודרת, משרד הבטחון - ההוצאה לאור, פרק י': תורת גילוי האותות.
גוטל, נ"מ, תשנ"ה, ספר השתנות הטבעים בהלכה, ירושלים, פרק יט ואילך.
דסלר, א"א, תשמ"ג, ספר מכתב מאליהו, ח"ד, ירושלים, עמ' 355 ואילך, הע' 4.
ויא, מ', תשנ"ח, בדיקת המזון כהלכה: הלכות תולעים הלכה ומעשה, ירושלים, עמ' 67. זיאס, ג', 1989, נצח חיי הטפיל (קומראן - עדות לכיני הראש במאה הראשונה לסה"נ), טבע וארץ לא (8), עמ' 37-36.
יוסף, ע', תשמ"א, ספר שאלות ותשובות: יחוה דעת, חלק ד, סימן יח, הע' יג.
יוסף, ע', תשד"מ, ספר שאלות ותשובות: יחוה דעת, חלק ו, ריש סימן מז.
מומצ'וגלו, ק"י, 1990, הכינים בימי קדם, לדעת כא (4) עמ' 5-3.
פרידברג, א', 1989, שרצגלמים, בתוך: י' קוגלר (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל: אנציקלופדיה שימושית מאוירת, משרד הבטחון - ההוצאה לאור והחברה להגנת הטבע, כרך 3, חרקים, עמ' 252.
קוסטא, מ', 1985, סדרת האקריות, בתוך: ג' לוי (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 2: חסרי חוליות יבשתיים, עמ' 101-84.
קוסטא, מ', 1989, סדרת הכינים המוצצות. בתוך: י' קוגלר (עורך), החי והצומח של ארץ ישראל, כרך 3, עמ' 98-99.
שטיינברג, א', תשמ"ב, העיוור בהשקפת היהדות, תחומין ג, עמ' 225.
שלנגר, א', תשמ"ז, מבוא להלכות תולעים (ב'), הליכות שדה, 51, עמ' 44-35.
Aristotle. 1970. Historia Animalium. Loeb Classical Library. London, etcfeavor. Philosophical Transactions 13: 347-355
Mumcuoglu, Y.K. and Zias, J. 1988. Head lice, Pediculus humanus capitis (Anoplura, Pediculidae) from hair combs excavated in Israel and dated from the first century B.C. to the eighth century
A.D. Journal of Medical Entomology 25(6) :545-547
Oldenburg, H. 1669. M. Malpighii ... Dissertatio epistolica de Bombyce 1983. Natural History. Loeb Classical Library. London, etc
Redi, R. 1668. Esperienze intorno alla generazione degl'insetti. Firenze