ערב מלחמת העולם השניה היו בורשה 368,000 יהודים, שהיוו 29.1% מאוכלוסיית העיר. בצפון העיר הייתה שכונה נרחבת, המיושבת ברובה יהודים. ורשה הייתה אותם שנים בירתה של יהדות פולין, ומרכז חשוב של היהדות העולמית בכלל.

לפרטים נוספים על ורשה היהודית ערב השואה - לחץ כאן

כאשר פרצה המלחמה, ב-1 בספטמבר 1939, היו הפולנים והיהודים בלתי מוכנים לה. הכיבוש היה מהיר, ולא היה שהות ליהודי פולין להיערך להגירה או לבריחה.
בשבוע הראשון של המלחמה שברו הגרמנים את הצבא הפולני, והגיעו לשערי ורשה. ההגנה האנטי אווירית שותקה כליל, והגרמנים הפציצו את העיר ללא רחמים. החל ביום 8 בספטמבר, הופגזה העיר מתותחים שהגיעו לפרווריה. ראש השנה ת"ש היה אותה שנה ב-14 בספטמבר, ולפני התקדש החג הייתה התקפה אווירית קשה על הרובע הצפוני של העיר, המאוכלס יהודים.

במשך חודש ספטמבר 39 שינתה העיר את פניה. כ-50,000 איש נהרגו, רבע מן הבתים נהרסו. מיד עם הכיבוש היו היהודים יעד לחטיפות, התנפלויות והתעללות. חנויות יהודים נשדדו, ורכוש נשדד.
הצווים הראשונים פורסמו במהלך חודש נובמבר:
כל יהודי חייב לענוד על יד ימין סרט לבן ברוחב 10 ס"מ ועליו מגן דוד כחול.
חובה לסמן כל חנות או עסק של יהודי.
ביום 17.10.39 פורסם צו האוסר על לא-יהודים לרכוש או לחכור עסקים של יהודים.
נאסר על יהודי לקבל לידיו במזומן סכום העולה על 500 זלוטי (כ-20 דולר). את השאר יש להפקיד בחשבון בנק חסום.
ביום 26.10.39 נתפרסם חוק, שנדפס בעיתונות הגרמנית, ב"קוריער וורשבסקי" ובמודעות ברחובות, שהשחיטה היהודית נאסרה, באיום של עונש חמור.
בינואר נדרשו היהודים לרשום את רכושם, כולל רשימה מפורטת של כל הנמצא בבית.
במקביל החל מסע של החרמת העסקים של היהודים. נתמנו להם אפוטרופסים לא יהודים, שנישלו את היהודים וסילקו אותם מרכושם.
בסוף ינואר נאסר על יהודים לנסוע ברכבת, והדבר שיתק את תנועתם.
בשבועות הראשונים נחטפו יהודים והובלו לעבודות כפייה. הדבר שיתק לחלוטין את החיים, בשל הפחד לצאת לרחובות. היודנראט פנה לגרמנים והציע שהוא יספק את מכסת העובדים במקום שאנשים ייחטפו ברחובות. הדבר שחרר חולים וקשישים שבמהלך עבודות הכפייה סיכנו חייהם, והחזיר את החיים למסלול אפשרי.

לפרטים על כיבוש פולין בידי הגרמנים - לחץ כאן
באוקטובר הקימו הגרמנים יודנראט - מעין שלטון עצמי של היהודים. בראשו הוצב צ'רניאקוב, ועמו 24 איש. צ'רניאקוב היה איש משכיל, מהנדס, אך היה שייך לשכבת היהודים המתבוללים, ולא היה מקובל על המוני היהודים.

היודנראט לא היה למעשה גוף המייצג את היהודים בפני הגרמנים, אלא הפך מאונס לגוף שתפקידו למלא את רצון הגרמנים ביחס אל היהודים.

בהרכב הראשון נמנו ביונדראט גם אנשים שתפסו עמדות חשובות בקהילה לפני המלחמה, אבל מהרה עזבו אלה את החברות בו. מקום מושבו של היודנראט היה ברחוב גז'יבובסקה, בבניין בו שכנה הקהילה היהודית, והדבר עורר תחילה זהות בין הקהילה, הנהגה שהייתה מקובלת על היהודים, לבין היודנראט.

בתחילה עסק היודנראט רק באספקת כוח עבודה לעבודות הכפייה. לאחר זמן נאנס לספק את היהודים שנשלחו להשמדה.

לפרטים נוספים על היודנראט - לחץ כאן
הגרמנים התירו ליהודים לנהל את הסעד והעזרה ההדדית. הג'וינט הקים ארגון עזרה עצמית, בשם ג'טוס, שסייע באספקת מזון והקים מטבחים עממיים שחילקו מנות מרק ולחם לנצרכים. כ-15% מיהודי ורשה נזקקו למטבחים אלה.
בחודשים הראשונים של שנת 1940 הופיעו שלטים בגבול רחובות היהודים, שהזהירו מפני כניסה לשטח מפני שהוא נגוע במחלות מדבקות. חודשים רבים נבנתה החומה שהקיפה את האזור היהודי, מבלי שאנשים ידעו בדיוק מה מטרתה.

ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, לעת נעילה, הודיע הרדיו הגרמני כי היהודים צריכים לעבור לתחום הגטו. כמה ימים לאחר מכן פורסמה מפת הרחובות של הגטו.
ביום 16 בנובמבר נסגר הגטו, רכושם של אלפי יהודים נותר מחוץ לגטו. בשטח שתפס 2.4% מן העיר, שוכנו 30% מתושבי העיר. הצפיפות הייתה 6-7 דיירים לחדר.

לפרטים נוספים על הקמת הגטו - לחץ כאן
הצפיפות הייתה נוראה, והתמונות מן הגטו מראות על המוני אדם המצטופפים ברחובות. הוטל עוצר על תנועה משעה 9 בערב ועד הבוקר.

הרעב שלט בגטו. פלוגות העבודה יצאו לעבודות הכפייה קיבלו ארוחה דלה, אך לא יכלו להביא אוכל למשפחותיהם.

יהודי הגטו מכרו את רכושם, השתמשו בחסכונותיהם, והתרוששו באופן מתמיד. מספר האנשים שנותר ללא אמצעי מחיה - גדל והלך.

לפרטים נוספים על החיים בגטו - לחץ כאן

הגטו חולק לשכבות אוכלוסין השונות זו מזו ביכולתן הכלכלית: 20,000 איש היו שבעים, וחיו חיים נוחים, רבע מיליון איש חיו בדלות מוחלטת, והיו צפויים למוות ברעב. ובתווך, כ-200,000 איש החיים בדרך זו או אחרת, ושומרים על דמותם. (מתוך יומנו של סטפאן ארנסט, פקיד בכיר ביודנראט).
הגרמנים הקימו מנגנון של העברת סחורות לגטו וממנו, אבל המס הגבוה שגבה מנגנון זה לא אפשר את השימוש בו. האלטרנטיבה הייתה הברחה. להערכת צ'רניאקוב 80% מהמזון שהוכנס לגטו - הוברח.

לפרטים נוספים על התעללות ביהודים - לחץ כאן

המבריחים היו משני סוגים: הברחות גדולות, שנעשו לאחר שיחוד השומרים, ונעשו בידי מבריחים בעלי קשרים, והברחות של ילדים שהתגנבו לצד הפולני וחזרו בחשאי עם מעט אוכל בכליהם. אלה גם אלה סיכנו את חייהם, כי העונש על הברחה היה מוות.

לפרטים נוספים על הילד היהודי בגטו - לחץ כאן
היה איסור על תפילה בצוותא, ובכל זאת התכנסו יהודים לתפילה בציבור בבתים פרטיים, ובחגים התפללו המונים במניינים פזורים.

השחיטה הכשרה נאסרה, ובכל זאת היו שולחים שוחט עם קבוצות העובדים, והשוחט שחט בהמות שהוברחו לאחר מכן לגטו. הבשר סומן בדרך שווידא שאמנם הוא הוא הבשר הכשר.

המקוואות נאסרו לשימוש ("בשל היותן לא הגייניות"), ובכל זאת פתחו יהודים מקוואות והשתמשו בהם.

באביב 1941 בוטל האיסור להתפלל בציבור, וביוני 41 נערכה פתיחה חגיגית של בית הכנסת הגדול ברחוב טלומאצקה, בהשתתפות צ'רניאקוב והיודנראט.
הלימודים בבית הספר נאסרו, אבל למרות זאת הייתה עבודת חינוך ענפה במחתרת. עשרות או מאות כיתות לימוד בדרגות שונות התקיימו בחשאי, בבתים פרטיים.
היו ספריות חשאיות שהשאילו ספרים שהיו אסורים בקריאה.

לפרטים נוספים על שמירת מצוות וחיים יהודיים בגטו - לחץ כאן

הגירוש הראשון נמשך כשלשה חודשים, והיו בו ארבעה שלבים:
השלב הראשון: ביום ד', 22 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב, החל הגירוש. בעשרה ימים הוצאו מן הגטו כ-65,000 איש, שהועברו ל"אומשלגפלץ" - כיכר האיסוף ממנה שולחו בקרונות משא דחוסות לטרבלינקה. הרכבות חזרו למחרת היום לורשה.

השלב השני: הגירוש השני נמשך מ-31 ביולי ועד 14 באוגוסט. כמאתיים גרמנים, אוקראינים וליטאים ערכו את הגירוש הקטלני.

באוגוסט פורסמה הודעה כי הגירוש יימשך, ואלו שיתייצבו מרצונם הטוב, בימים 2,3, ו-4 באוגוסט יקבלו 3 ק"ג לחם וקילו ריבה. המשפחות לא יופרדו. רבים התפתו והתייצבו מרצונם.

השלב השלישי: נמשך מן ה-15 באוגוסט ועד 6 בספטמבר. גירוש זה היה שילוח כללי. הגרמנים הוציאו כל אדם שנמצא בביתו. לא התחשבו בתעודות ובשחרורים.

השלב הסופי של הגירוש החל ב-6 בספטמבר. כל היהודים נצטוו להתרכז בכמה רחובות, בשטח שנקרא ה"דוד". ניתנו 35,000 תגים למפעלים לחלוקה לעובדים. העובדים נאלצו לעבור סלקציה נוספת שעה שעברו דרך צוואר הבקבוק שיצרו הגרמנים. באמצע ספטמבר נותרו בגטו כ-60,000 יהודים: חלקם בעלי תעודות, ואחרים שנחבאו בבונקרים.

לפרטים נוספים על הגירוש - לחץ כאן

כאשר החל הגירוש, לא הייתה שום תכנית פעולה. למחרת היום בו החל הגירוש, ב-23 ביולי, נתכנסה התייעצות של אנשי ציבור, שנסתיימה בלא כלום. הייתה התנגדות למרד, בשל החשש כי יבולע בגללו ליהודים רבים יותר מאשר בלעדיו.

ביום 28 ליולי, היום השביעי לגירוש, התכנסו נציגי השומר הצעיר, דרור ועקיבא, והחליטו על הקמת ארגון יהודי לוחם - אי"ל. ארגון זה פעל במקביל לארגון שהוקם על ידי ביתר - ארגון אצ"י (ארגון צבאי יהודי).

הוקמה מפקדה, בראשה הועמד מרדכי אנילביץ'. החלו באיסוף כסף לרכישת נשק.

ההתנגדות הראשונה לגירוש מן הגטו היה בשעת הגירוש השני, שהתרחש בינואר 43. רבים מן היהודים שנקראו לרדת לחצרות לשם בדיקת תעודותיהם סרבו לרדת. הגרמנים הצליחו לרכז קבוצה של 1000 יהודים ולהובילם אל האומשלג. לתוך קבוצה זו הסתננו לוחמים בהנהגתו של מרדכי אנילביץ, ופתחו באש על הגרמנים. בפעולה נהרגו כל המשתתפים, מלבד מרדכי אנילביץ שהתגבר על הגרמני שתקף אותו. מאותו זמן עבר השלטון בגטו לקבוצות המורדים, והיונדראט איבד את אחיזתו בגטו.

במקביל היו במשך שלשה ימים פעולות לחימה בגרמנים, שנעשו על ידי ארגון אצ"י. לאחר ימים אלה הפסיקו הגרמנים את הפינוי.

לפרטים נוספים על המרד הראשון - לחץ כאן

חיסול הגטו החל ביום שני, ערב פסח תש"ג, ה-19 באפריל 1943.

המרד פרץ ביום שני, ערב פסח תש"ג, 19 באפריל 43. הגרמנים תכננו גירוש נוסף של יהודי הגטו, ואת מועד פעולתם קבעו, כדרכם, בחגים יהודיים, כדי להשבית את שמחת החג.

הקרב החל כאשר טור גרמני שצעד ברחוב הותקף ונסוג. טור אחר שהפעיל טנקים נתקל באש, והטנק החל לבעור.

לאחר 22 באפריל שינו הגרמנים את שיטת הלחימה, והחלו הגרמנים לשרוף את הגטו בית אחר בית. שטרופ כותב כי בעקבות זאת משפחות שלמות קפצו מן החלונות אחוזי להבות. "שקדנו על כך שאותם היהודים, וכן האחרים, יחוסלו מיד".

ב-8 במאי נפל הבונקר של המפקדה של הארגון היהודי הלוחם, בו היה מרדכי אנילביץ' ובכירי הלוחמים. כנראה שהקבוצה התאבדה.

בדיווח הסופי כתב שטרופ כי מבין 56,065 יהודים שנתפסו הושמדו 7,000. במהלך המשלוח לטרבלינקה, הושמדו 6,929 יהודים נוספים.

לפרטים נוספים על מרד גטו ורשה - לחץ כאן