תוכן הפרק: הכנות לגירוש     מאסרים     הגבלות על יהודים     הרדמת ערנותם של היהודים הריכוז בגטאות     שיטת העבודה     תנאי החיים במרכזי האיסוף     תגובת מועצת היהודים המרכזית בבודפסט הגירוש לאושוויץ

כיבוש הונגריה התרחש ביום 19 במרץ 1944. בו ביום נכנסו יחידות הס"ס והחלו בתכנון השמדת היהודים.
בשלב ראשון נערכו מאסרים של אישים אנטי נאצים - הונגרים. במקביל נאסרו יהודים - רופאים ועורכי דין, שנאספו על פי ספר הטלפונים. עד ל- 16 באפריל, מועד בו הועברו היהודים לגטאות, היו מספר האסורים 7,289.
במקביל החל הס"ס להפקיע את רכושה של הקהילה היהודית. הם דרשו מן הקהילה לספק להם מזרונים ושמיכות, מכונות דפוס ופריטי מותרות, ולבסוף דירות למגורי הנאצים. התוצאה הייתה כי הקהילה הייתה זו שפינתה יהודים מדירותיהם ומסרה אותם לנאצים. כ"גמול על הפצצות בנות הברית" נדרשו היהודים לספק 1500 דירות.
ממשלת הונגריה מחרימה את אופניה של אווה
כדי להקל על השמדת היהודים, הוצאו צווים האוסרים על היהודים לעבור דירה, לשמוע רדיו, להעסיק לא יהודים, לעבוד בשרות הממשלתי, והחמור מכל: צו המחייב כל יהודי, החל ביום 5 באפריל לשאת מגן דוד צהוב תפור על החזה. כמו כן היו היהודים רשאים לצאת מביתם בשעות 9-11 בלבד.
חברי מועצת היהודים, כמו המנהיגים הציונים, ידעו היטב את משמעות הדבר. הם קבלו מכתבים ממנחם באדר, איש ועד ההצלה באיסטנבול, שלא לשתף פעולה עם הגרמנים בשום פנים בכל הקשור בהגשת רשימות של יהודים, או בענידת טלאי צהוב. שני אלה, הזהיר, הם 'הכנה להשמדה'.

היהודים לא ידעו את משמעותם של צווים אלה, והם נרדפו באמצעות גזרות שהוטלו עליהם שוב ושוב: נאסר עליהם ללבוש מדים, או תלבושת אחידה של בתי הספר, נאסר עליהם להיכנס למסעדות, אסור היה להדפיס ספרים של סופרים יהודים, עד ליום 30 לאפריל נדרשו להגיש הצהרה על רכושם. עד ליום 1 במאי נדרשו למסור פרטים אישיים, לכאורה כדי להקל על הוצאת כרטיסי מזון, למעשה כדי לבדוק את הרשימות שהוכנו כדי לבצע את הגירוש.

מדוע שתקו חברי מועצת היהודים של בודפסט? את הביקורת החריפה ביותר על קסטנר, שעמד בראש המועצה, השמיע השופט בנימין הלוי במשפט קסטנר. הוא הסיק כי קסטנר 'מכר את נפשו לשטן' בכך שתמורת הצלת מעטים הניח לנאצים להרוג את יהודי הונגריה.

גישה אחרת להשתקה מציג שופט בית המשפט העליון חשין, בפסק דינו בערעור על פסק הדין של השופט הלוי במשפט קסטנר. וכך כותב השופט חשין:

"הוא [קסטנר] לא העמיד את יהדות הונגריה על הסכנה הנשקפת לה, מפני שלא ראה תועלת בדבר, ומפני שסבר כי המעשים העלולים להיעשות בעקבות הידיעה יזיקו יותר משיועילו" (פסק דין של בית המשפט העליון, כרך יב ע"פ 232/55 עמוד 2294).

ריכוז היהודים בגטאות היה השלב השני בתכנית ההשמדה. תכנון הפעולה נעשה על ידי אייכמן ואנשיו בשיתוף השלטונות ההונגריים, והפיקוד העליון הופקד בידיו של פרנצי, שנתמנה כקצין קישור של הז'נדמריה ההונגרית עם משטרת הביטחון הגרמנית. (בתום המלחמה נשפט פרנצי והוצא להורג).

המסמך על ההכנות לריכוז היהודים בגטאות
שיטת הגירוש והדיווח - 4.44

הריכוז בגטאות הופעל לפי תכנית זו:

- יהודי הכפרים וערי השדה מועברים לבתי הכנסת או לבתי הקהילה. הם נחקרים על מקום חפצי הערך שלהם, ולאחר שרכושם נשדד מהם, הם מועברים לגטאות שבערים הגדולות בסביבתם.

- בערים ובעיירות גדולות ירוכזו היהודים בגטאות. הגטו יהיה מבודד לחלוטין משאר חלקי העיר. הוא ימוקם ברובע היהודי או בבתי חרושת ללבנים או תחת כיפת השמים.

- היהודים ירוכזו במקומות הקרובים למתקני רכבת, כדי להקל את העלאתם המהירה לרכבות וגירושם.

- בכל שלב יהיו היהודים נתונים לחקירות של אנשי הז'אנדמריה המשטרה, כדי לאלץ אותם למסור את חפצי הערך שלהם.
אספקת מזון ליהודים במרכזי האיסוף הייתה באחריות מועצות היהודים המקומיות. לאחר ימים מעטים אזל המזון שיהודים הביאו עמם, החל רעב ומחלות. תנאי המגורים בגטאות היו קשים ובתי אנושיים, ללא אפשרות בישול ורחצה. תנאי החיים במגרשים ובבתי החרושת ללבנים היו גרועים עוד יותר: יהודים שהו שבועות תחת כיפת השמים, בתזונה לא מספיקה, וללא מתקני סניטציה ואפשרויות רחצה. בנוסף לכל זה היו היהודים תחת שליטה של קצינים אכזרים, שעינו אותם, ובמיוחד את העשירים שבהם, כדי לשדוד מהם את כספם.

על החיים בגטו בעיניים של ילדה בת 13 קרא ביומנה של אווה היימאן

בכל מקום בוצעה הכנסת היהודים לגטאות ללא תקלות וללא גילויי התנגדות, לא מצד היהודים ולא מצד הנוצרים. היהודים לא ידעו את האמת על הפתרון הסופי, הלכו לגטאות תוך השלמה עם גורלם, ואחדים אף חשבו שיש בכך היגיון, לפי שהאזור בהם גרו ייהפך לשדה קרב. היו גם שהאמינו לשמועות שהופצו על ידי אי אלה יהודים, וגורמים אנטישמיים, שהם מועברים לקנייר- מזו עיר מעבר לדנובה, ושם יועסקו בפרוייקטים חקלאיים עד לאחר המלחמה.

יומן הגירוש של רחל מהעיר סאבאד

הניהול של הגטו היה בידי מועצת היהודים, שהורכבה לרוב ממנהיגיה המסורתיים של הקהילה היהודית המקומית. בגטו קלוז' (=קולוז'וואר =קלויזנבורג) רוכזו בערך 18,000 יהודים. בראש המועצה עמד ד"ר יוזף פישר, חותנו של קסטנר. הוא כנראה ידע מה משמעות הגטו ועל תכנית הפתרון הסופי. הוא עצמו ומשפחתו ניצלו ב"רכבת קסטנר", ואילו יהודי הגטו פונו בששה משלוחים, בין 25 במאי ל- 9 ביוני.
מספר השומרים על הגטו היה 20 שומרים הונגרים, וקצין ס"ס אחד. בגטו - אלפי צעירים, והגבול לרומניה - במרחק 5 קילומטר בלבד. (עדות של יחיאל שמואלי ת.פ. 124/53 בה"מ המחוזי ירושלים).
במשפט קסטנר העיד יעקב פרייפלד מקלוז' על היציאה לאושוויץ:

"לאחר שיצא הטרנספורט הראשון מהגטו, התאספו בחצר הקהילה תושבי הגטו, וכוהני (אחד מקבוצת קסטנר) עלה על ארגז והקריא לפניהם מכתב שהקבוצה הראשונה הגיעה לקיינר-מז'ה, שהמשפחות שם גרות ביחד, הזקנים שומרים על הילדים, הצעירים יוצאים לעבודה, יש מקומות לינה סדירים, מקומות עבודה סדירים... שאלתי את הלל דנציג (בעל תפקיד בוועד ההצלה בקלוז')... אם יש איזה בסיס רציני למכתב זה. הוא ענה לי שכן, יש בסיס, ושאשתדל להסתדר ולהקדים לצאת, היות ואנו יודעים היטב מניסיוננו שמי שמגיע קודם תופס מקום יותר טוב."

פרייפלד ומשפחתו הגיעו לאושוויץ. דנציג וכהני צורפו לרכבת קסטנר. (בן הכט, כחש, 113).
הידיעות על הגירושים הגיעו למועצה בבודפסט. חברי המועצה ניסו ליצור קשר עם השלטונות ההונגרים והגרמנים, אף כתבו לאייכמן תזכיר ובו פרטו את התנאים הקשים של היהודים בגטאות. דבר, כמובן, לא נעשה.

במקביל לכך הפכה המועצה להיות מבצעת של תכניות הגרמנים. המועצה הייתה מקבלת מן הגרמנים רשימת שמות, והייתה מחלקת להם צווי קריאה להתייצב "לשרות עבודה". למעשה נשלחו האנשים לאושוויץ. רוב אלה שלא התייצבו - ניצלו, כי לגרמנים ולהונגרים לא היה כוח אדם מספיק כדי לחפש את היהודים בבתיהם. כאשר הציעו חלק מחברי המועצה שלא לשתף פעולה עם גיוס האנשים, ואף לחבל בגיוס, גער בו זולדן כהן, המזכיר המנהלי של המועצה, בטענה שהם מעמידים בסכנה את מועצת היהודים כולה.

יומנו של נער יהודי המתנדב לשרות העבודה

המועצה מצידה הסבירה כי מוטב שצווי הגיוס יצאו ממנה, וכך יהיה למגויסים שהות של 24 שעות להתכונן ולהחליט אם רצונם להתייצב או לברוח, מאשר להיות מגויסים בכוח ובאופן מיידי על ידי הגרמנים.
עדות ראשונה על אושוויץ
הסתרת האמת על אושוויץ

לאחר ריכוז היהודים בגטאות, החל מנגנון הגירוש לאושוויץ.

סדרי ההובלה נקבעו בכינוס שהתקיים בווינה, בימים 6-4 במאי 1944. נקבע שם כי בכל יום יצאו 4 רכבות שיעברו דרך סלובקיה לאושוויץ. תחילת המשלוחים תוכננה ל- 15 במאי. כל רכבת הסיעה 3,000 יהודים, בתנאים איומים. נערך הסכם בין הנהלת הרכבות של הונגריה, סלובקיה וגרמניה להעברת 150 רכבות גירוש מהונגריה דרך סלובקיה לאושוויץ.

ההנחיות לביצוע הגירוש סוכמו בפרוטוקול
שיטת הדיווח

הידיעות על הצפוי, הגיעו ליהודים. ועדת ההצלה בברטיסלווה הודיעה לקסטנר כי באושוויץ מתכוננים לקבלת יהודי הונגריה, ושהס"ס קיבל תגבורת והתחיל לתקן את תאי הגאזים והכבשנים שיצאו מכלל שימוש. הגיעו גם ידיעות כי 1500 יהודים מתוך 1800 העצורים במחנה הריכוז קיסטרצ'ה גורשו ביום 28.4.44 לאושוויץ.

העיתונות לא דיווחה על הגירושים, והשלטונות המשיכו לפזר דברי כזב. לאיוש סם, שר התעשיה, נאם בעיר נירג'האזה ב- 22 במאי, ביום בו הועלו היהודים לרכבות:

"בקשר עם פתרון השאלה היהודית, הבה נבהיר את הנושאים דלהלן: איש אינו מתכוון לעקור מן השורש, להשמיד או לענות את היהודים. הממשלה לא נקטה עד כה שום צעד העלול להביא מישהו לחשוב שהיא חותרת להשיג מטרות שאינן ראויות להונגרים."

הרכבות יצאו לאושוויץ בקצב של כ- 3 רכבות ליום. היהודים נדחסו לרכבות בצפיפות לא אנושית. רבים מתו בדרך. יהודי הונגריה פונו לאושוויץ ברבבותיהם.

רעיה כגן, שעבדה באושוויץ כפקידה, מתארת את בואן של הרכבות מהונגריה

לאחר שהושלם שלב זה של המבצע נגד היהודים, יכול היה פרנצי לדווח, כי 434,351 יהודים גורשו בין 15 במאי ל- 8 ביולי, ב- 147 רכבות.

כרוז "בלתי חוקי" הופץ אל הציבור הנוצרי כדי להעמידו על חומרת הגירושים. הכרוז מסתיים במשפט:

"אם אך דברי תחינה שלנו על חיינו החשופים יהיו אך לשווא, בקשתנו שטוחה בפני האומה ההונגרית כי תיפסקנה הזוועות והייסורים הקודמים לגירוש ומתלווים אליו, יושם קץ לייסורינו כאן במקום, ואז, לפחות, נזכה להיטמן באדמת המולדת".

למותר לציין כי "אדמת המולדת" המוזכרת בכרוז היא אדמת הונגריה.

נוסח מלא של הכרוז

ובסלובקיה יושב במערה יהודי אמיץ, הרב מיכאל דב וייסמנדל, והוא מפיץ מכתבים ומבקש לפוצץ את מסילת הברזל לאושוויץ. הוא טוען:

"לבנו מר לנו, כי יודעים אנחנו ברור ומבורר, כי הרשע אין ביכולתו להרוג עם רב לעיני העולם בתוך ארץ הונגריה בפרסום, לפי חרב. רק בחשאי ובסתר, בפולין, בבתי חנק [=תאי גז], לשם הוא צריך להוביל את הרוגיו אם הוא רוצה להרגם.
ואנחנו רואים כי קל מאוד מאוד לפוצץ תמיד וכסדר את שני הדרכים [-מסילות הברזל] שאפשר להוביל שם. ואין כאן אפילו ניסיונות של הפצצה כל שהיא. ואנו יודעים כי קל מאוד לפוצץ את אושוויץ." (הרב מיכאל דב וייסמנדל, "מן המצר" עמוד ריח).

פחות מארבעה חודשים מיום כיבוש הונגריה בידי הגרמנים, הייתה הונגריה - למעט בודפסט - 'נקייה מיהודים'.