קסטנר היה מעורב במספר פעולות שעוררו נגדו מחלוקת חריפה לאחר תום המלחמה. הוא עלה לכותרות כאשר בשנת 1953 האשימו מלכיאל גרינוואלד כי שיתף פעולה עם הנאצים, השתתף עם קורט בכר שעמד בראש הוועדה הכלכלית של הגסטאפו בגזל הרכוש היהודי, והציל אותו אחרי המלחמה בגלל שותפות זו.

היועץ המשפטי לממשלה הגיש תביעה נגד מלכיאל גרינוואלד באשמת הוצאת דיבה. במשפט הגן שמואל תמיר על גרינוואלד, והפך את קסטנר ממאשים לנאשם. בית המשפט המחוזי, בו ישב בדין השופט בנימין הלוי, זיכה את גרינוואלד ברוב סעיפי האשם [ובכך חייב את קסטנר] מלבד הטענה שקסטנר היה שותף לגזל היהודים, שבית המשפט קבע כי הינה האשמת שקר. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון הפך בית המשפט את פסק הדין, וברוב של 3 נגד 2 החליט כי רוב ההאשמות נגד קסטנר אינן נכונות, מלבד ההאשמה שקסטנר העיד לטובת בכר ללא סמכות וללא צידוק. האשמה זו, קבעו שופטי בית המשפט העליון פה אחד, נכונה היא, וקסטנר לא היה רשאי להציל את בכר מעונשו.

לאחר זמן קצר נרצח קסטנר בידי זאב אקשטיין. הוא נמלט בג'יפ שנהג בו דב שמר. המשטרה האשימה את יוסף מנקס וטענה שהוא היה ראש החוליה והמפעיל של הרוצח. אקשטיין הופיע כעד מדינה נגד מנקס. שלטונות הביטחון הודו כי אקשטיין היה סוכן שלהם עד חודשים מעטים לפני ההתנקשות. גם מאסרו של אקשטיין היה בתנאים נוחים במיוחד. שלושתם נדונו למאסר עולם. (כל זאת בספרו של יואל והאנזי בראנד, השטן והנפש, 1960, עמודים 209-210).
במסגרת פעילותו הציבורית נהג קסטנר בתקיפות ובקשיחות, והחליט החלטות גורליות ליהודי הונגריה. חלק מן ההחלטות שהחליט נשארו שנויות במחלוקת. בהם:

- ניהל משא ומתן עם אייכמן להצלת מספר קטן של יהודים: 1686 יהודים שיצאו ברכבת לברגן-בלזן, ולאחר זמן לאושוויץ - ובתמורה לכך שיתף פעולה באופן אקטיבי או פסיבי עם הגרמנים, ומנע אפשרויות הצלה אחרות.

- טען שהציל עשרות אלפי יהודים שנשלחו בגלל השתדלותו לשלוח אותם לשטרסהוף ליד וינה, ורובם שרד עד לאחר המלחמה.

- היה בקשר עם הצנחנים שהגיעו להונגריה: יואל פלגי ופרץ גולדשטיין. היה אמור לנסות להציל את חנה סנש מידי הגרמנים, אך לא עשה להצלתה, ואף הסגיר או המליץ בפני פלגי וגולדשטיין להסגיר את עצמם לגרמנים.

לקריאת סיפור הצנחנים - לחץ כאן

- היה בקשר הדוק עם הגרמנים, ואחרי המלחמה העיד לטובת קורט בכר, שהיה מקבילו של אייכמן ועמד בראש הוועדה הכלכלית, זו שסחטה מן היהודים את רכושם. בגלל עדותו שוחרר בכר מעונש תלייה שהיה צפוי לו.

- שמואל תמיר טען כי קסטנר העיד לטובת נאצים נוספים לאחר המלחמה - אבל בית המשפט סרב לדון בנושא.
אישיותו של קסטנר שנויה במחלוקת, ואנו נביא כאן את העמדות השונות מפי אומרם.

בנימין הלוי, פסק דין, ע' 25:
בתחילת 1943 ניתנה לפי דרישת הסוכנות היהודית צורה יותר קבועה לקבוצת ההצלה הציונית בבודפסט. ד"ר נתן קומולי ז"ל, נשיא ההסתדרות הציונית בהונגריה, קיבל על עצמו את ראשות הוועדה, קסטנר קיבל את ההנהלה בפועל... כל החברים החדשים שצורפו ע"י קסטנר מזמן לזמן לוועדתו... עמדו תחת מרותו האישית החזקה של קסטנר, כל הניסיונות להשפיע על קסטנר להרחיב את מסגרת הוועדה ולהעמידה על בסיס ציבורי רחב - נכשלו. קסטנר לא רצה לחלק את תפקידו עם גורמים שמחוץ להשפעתו האישית.

קסטנר היה נהנתן, שאפתן, ורצה לשלוט בכל המסגרות שבהן פעל. כאשר ויסליצני הזמין את פרוידיגר למשא ומתן על תשלום תמורת עיכוב הגירוש של היהודים למחנות ההשמדה, מסר פרוידיגר את הידיעה לנציגי הציבור היהודי. קסטנר, ששמע על כך, מיהר לנהל משא ומתן עצמאי עם ויסליצני, והוציא את פרוידיגר מן המשא ומתן. (הלוי, פסק דין 26-27). הרב וייסמנדל כותב בספרו כי תחרות זו גרמה נזק (מן המצר עמוד קל"ב). השופט אגרנט, לעומת זאת, אינו רואה פסול בפעילותו זו של קסטנר (פסק דין עליון, עמוד 2104). השופט חשין (פסק דין עליון 1302) מסכם את הדעות על קסטנר: פרוידיגר מפקפק בכושר המנהיגות שלו, ומאשימו בהעדר סגולות של ארגון, של דיוק, של בחירת האנשים הנכונים תפקידיהם המתאימים. הוא מתאר את קסטנר כאדם בעל שיגעון גדלות, אמביציוזי, בוהמי דיקטטור, רודף כבוד ומתקנא בהצלחתם של אחרים. קראוס מונה בקסטנר חסרונות רבים כרימון. "כשמדובר על האינטרסים שלו... הוא גם בלתי מצפוני, הוא חסר מצפון וחסר התחשבות" (פס"ד עליון עמוד 2106).

אין ספק כי קסטנר היה אדם אמביציוזי, שלא ידע לעבוד בצוות. הוא שיעבד את העובדים אתו לרצונו, לא העביר להם את מלוא האינפורמציה, ובכך נטל על עצמו אחריות כבדה ביותר.

דוגמה לצורך של קסטנר לשלוט בכל הנעשה בבודפסט מובא בפסק הדין של בית המשפט העליון [עמוד 2149]: משה קראוס הצליח לקבל 500 דרכונים רומניים ליהודים בטרנסילבניה. עורך דין רומני בשם טטושסקו טיפל בנושא, וביקש תשלום עבור שרותיו. יומיים לפני צאת הקבוצה לרומניה בא אליו קסטנר, והודיע שאין בכוחו של קראוס לגייס את הכסף או להתחייב בשם הסוכנות עבור התשלום. טטושסקו, שחשש מן הנאצים, דרש שקסטנר וקראוס יבואו לידי הסכם. לאחר שיושבו חילוקי הדעות, ואחרי שקיבל טטושסקו חלק מהכסף והתחייבות מקסטנר לגבי שאר הכסף, אופשרה הגירת הקבוצה לרומניה.

ועדת ההצלה ניסתה להציל את שניתן להציל כאשר הנאצים כבשו את הונגריה, ואייכמן הגיע לבודפסט כדי להכין את השמדת היהודים. העניין המרכזי שעמד בבסיס הויכוח הציבורי סביב פעולתו של קסטנר הוא הצלת הקבוצה הידועה בשם "רכבת קסטנר" או "רכבת ברגן בלזן". וזה סיפור המעשה:
ימים אחדים אחרי כיבוש הונגריה בידי הנאצים, הזמין ויסליצני, אחד הקצינים הראשיים של "קומנדו היהודים", את פרוידיגר, והציג לפניו מכתב עברי שנכתב ע"י הרב וייסמנדל מברטיסלבה, אל פרוידיגר כנציג החרדים, ד"ר ניסן כהן כנציג הציונים, והברונית וייס כנציגת הניאולוגים. במכתב יעץ וייסמנדל לנציגי שלושת הזרמים הראשיים ביהדות הונגריה לחדש עם ויסליצני את המו"מ על "תכנית אירופה". תכנית זו עלתה בשנים 1942-1943, כאשר ויסליצני היה ממונה על השמדת יהודי סלובקיה. הוא הציע אז כי תמורת 2 מיליון דולר יפסיק את פעולות ההשמדה בכמה ארצות. [הלוי, פסק דין ע' 26].

הרקע למכתב היה זה: בסלובקיה ייצגו את היהודים שניים: הרב וייסמנדל מן האורתודוקסים, וגיזי פליישמן, מן הציונים. שני אלה פעלו להצלת היהודים, ובעזרת שוחד ניסו למנוע את המשלוחים לאושוויץ. ואמנם, בשלב מסוים נעצרו המשלוחים מסלובקיה, והחוקרים סבורים כי פעולתם של וייסמנדל ופליישמן גרמו לכך. לאחר מכן הציע ויסליצקי להרחיב את העסקה, ולבצע את "תכנית אירופה". בתכנית זו הוא מתחייב להפסיק את המשלוחים מכל אירופה, פרט לפולין, תמורת 2 מליון דולר. התקיים משא ומתן, אך לא הגיע לכלל סיכום.

כאשר עבר ויסליצני להונגריה, שלח עמו הרב וייסמנדל מכתב עברי המיועד לנציגי יהדות הונגריה, ובו הציע להם לחזור למשא ומתן שנפסק. הרב וייסמנדל כותב בספרו [מן המצר עמוד קי"ד] כי לא היה בטוח בכוונתו האמיתית של ויסליצני, ולכן כתב את המכתב בלשון למדנית, ובו רמזים של התראה וחשש, אפילו כתב את המכתב ב- 12 שורות, כמו שכותבים גט, כדי שהרב פרוידיגר, שתלמיד חכם הוא, יבין שצריך להיזהר ולא לקבל את הדברים כאמת מוחלטת.

לאחר שוועד ההצלה בבודפסט שמע את הדיווח של פרוידיגר, נטלו קסטנר וברנד את היוזמה ונפגשו שנית עם ויסליצני. הם בקשו 4 דברים:
1. לחוס על חיי היהודים בהונגריה.
2. לא לרכז את היהודים בגטאות.
3. להימנע מגירוש היהודים.
4. להרשות עלייה או הגירה.

ויסליצני הסכים באופן עקרוני לכל הנקודות, ודרש כסף כדמי קדימה לעסקה. חודש ימים התנהל המשא ומתן עם הנאצים, ובאותו זמן רוכזו היהודים בגטאות. הנאצים סרבו לדבר עם קסטנר וברנד על נושא הגירוש. קסטנר הבין שהגירוש קרב ובא, והוא ביקש פגישה עם קרומיי, מעוזריו הבכירים של אייכמן. הראיון התקיים ביום 2.5.44. קרומיי הגיע לפגישה בחיוך על שפתיו, ומסר כי נתקבל אישור מברלין להגירה של 600 יהודים.
המצב לאחר שיחה זו היה כזה: כל הנקודות שביקשו מן הנאצים - נדחו. יהודי הונגריה רוכזו בגטאות, מוכנים לגירוש. רק דבר אחד ניתן לקסטנר: הצלה של 600 איש, שמספרם עלה לבסוף ל- 1684. הגדלת מספר הניצולים הייתה ביוזמת הגרמנים. השאלה שעמדה במשפט קסטנר הייתה: מדוע הסכימו הגרמנים לשחרר מספר קטן של אנשים, ומה התמורה שקבלו בגלל שחרור זה.

השופט בנימין הלוי, בפסק הדין במשפט קסטנר, כותב כי מטרת הגרמנים הייתה לשעבד את קסטנר, וגם את היודנראט כולו, בכך שניתן להם אפשרות להציל את עצמם ואת בני משפחותיהם, ובכך למנוע מהם לפעול נגד הגרמנים.

קסטנר הבין כי המשא ומתן שלו עם הנאצים נכשל. הדבר היחיד שנותר הוא להציל מספר קטן של יהודים, והוא יהיה זה שיוכל להחליט מי בניצולים. הוא יוכל להציל את חותנו ואחיו מהעיר קלוז', את חשובי הציבור - ודבר זה יצדיק את הקשר שקשר עם הנאצים, ואת העובדה שהפך את עצמו ואת ועדת ההצלה לתלויים בחסדי הנאצים. ברגע שקסטנר הסכים לקבל את המתנה מקרומיי, לא יכל לעשות מה שעשו מנהיגים ציונים במקומות אחרים: לרדת למחתרת, או להמליץ בפני היהודים שלא לשתף פעולה. [הלוי 45]. ואמנם: העלית הרוחנית של היהדות ההונגרית הוזמנה להשתתף במשלוח. רוב ההנהלה הציונית עזבה את בודפסט ברכבת ברגן- בלזן. [הלוי 114].

הקשר של קסטנר עם הנאצים נמשך לאורך כל תקופת השמדת יהודי הונגריה. המשלוח של היהודים מערי השדה התרחש בחודשים מאי-יולי. בחודש יוני, פנה אל קסטנר משה קראוס, מנהל המשרד הארץ ישראלי בבודפסט והממונה על חלוקת הסרטיפיקטים לעלייה. וכך העיד במשפט:

"בתחילת יוני, כאשר נודע לי שהוא ממשיך בטיפול בעליה, אמרתי לו: הלא אתה עכשיו יכול לדעת שהגרמנים הפסידו את המלחמה, כיון שהייתה כבר הפלישה לצרפת.. והצבא הסובייטי היה על הגבול ההונגרי... אז הצעתי לו שעכשיו הגיע הזמן להפסיק את המו"מ עם הגרמנים, מכיוון שגם הוא יכול לראות שהגרמנים הפסידו את המלחמה, ואין מה להאמין לגרמנים. אז הוא... צעק עלי: אתה חושב שאפשר לקום משולחנם של הגרמנים? אני אמרתי: כן, יש אפשרות לקום, אם אתה יכול לברוח, אני יכול לתת לך מקום מקלט. אז הוא לא ענה לי על זה..."

לקריאת הביקורת של משה קראוס על קסטנר לחץ כאן

על "שיתוף הפעולה" בין אייכמן לקסטנר כתב אייכמן עצמו, בזיכרונותיו שנכתבו אחרי המלחמה. הוא כותב שם שהוא וקסטנר היו שני אידיאליסטים שפעלו למען מטרות שונות ומנוגדות, והם הגיעו להסכם ג'נטלמני, שלפיו הציע קסטנר לשתוק ולסייע למנוע מן היהודים להתנגד לגירושים, ואף לשמור על הסדר במחנות האיסוף, בתמורה לאפשרות להציל 15,000 עד 20,000 יהודים בעלי ערך מבחינה ביולוגית. בעיני אייכמן היה זה עסק טוב, משום שלדבריו לא הדאיגה אותו בריחתן של קבוצות קטנות של יהודים. לאור הכוח המצומצם שעמד לרשותו, הייתה דאגתו העיקרית נתונה לכך שגירושם של 800,000 יהודי הונגריה יתנהל בשקט, בסדר וביעילות, בלי להסתכן במרד נוסף, דוגמת זה שפרץ בגטו ורשה. (תולדות השואה, 225).

לקריאת קטעים מתוך זכרונות אייכמן - לחץ כאן

קסטנר הצליח להוציא את רכבת ברגן-בלזן, ו- 1684 יהודים נצלו. עם זאת, קסטנר, כראש ועד ההצלה, לא הזהיר את יהודי הונגריה מפני הגורל הצפוי להם בסוף הגירוש: מוות באושוויץ.

הרב וייסמנדל מספר בספרו [מן המצר קט"ז] כי הוא עצמו שלח באמצעות שליח מכתבים משוכפלים לחלוקה בהונגריה, ובהם תבע מן היהודים להתחבא, למרוד, לברוח, ובשום פנים לא להיכנס לגטאות. ואם יוכנסו לגטאות, לפרוץ ולברוח. ייהרגו רבים, אבל אם הם יישלחו לאושוויץ - ייהרגו כולם. השליח חזר וסיפר כי איש היודנראט מסר את המכתב לגרמנים, והייתה שערורייה גדולה. הגרמנים הרגו עשרים או שלושים איש, וחפשו את מחלק המכתבים כדי להרוג גם אותו. אנשי ועד ההצלה בקושטא הזהירו גם הם את ההנהגה בבודפסט: לא להעביר רשימות לגרמנים, ולא להיכנס לגטאות - שני אלה הם הקדמה למשלוחים לאושוויץ.

קסטנר לא עשה כן. הוא "הרדים" את יהודי הונגריה. אפילו את תושבי עירו, קלוז', שם היה חותנו, ד"ר פישר יושב ראש הקהילה, גם אותם לא הזהיר, למרות שהיו מרוחקים קילומטרים מעטים מהגבול הרומני, ויכלו לברוח לרומניה. את חותנו ובני משפחתו הציל קסטנר ברכבת ברגן-בלזן.

כיצד ניתן לשפוט את המעשה הזה של קסטנר? בתי המשפט נחלקו בהערכת המעשה. בית המשפט המחוזי הרשיע את קסטנר. בית המשפט העליון נחלק: שלשה שופטים זיכו אותו, ושני שופטים חייבו אותו. ואלו עמדות השופטים:
עמדת השופט בנימין הלוי, בבית המשפט המחוזי בירושלים:

"אפחד מהיוונים, אף כשהם מביאים מתנות" - בקבלו את המתנה הזאת [רכבת ברגן-בלזן] - מכר קסטנר את נפשו לשטן. התוצאה המיידית של ההסכם עם קרומיי הייתה, שקסטנר נעשה תלוי בחסדי הנאצים... במידה שההסכם הכללי עם קרומיי לבש צורה יותר מוחשית והתמלא תוכן חי על ידי קביעת מועמדיו של קסטנר להצלה - שכללו את בני משפחתו (למעלה מ- 20 נפש), ידידיו וחבריו, את מנהיגי התנועה הציונית ויהודים מיוחסים אחרים, ובמידה שמספר הנפשות שנכללו בהסכם ההצלה הוסיף וגדל, באותה מידה הלך עניינו של קסטנר ביחסים טובים עם הנאצים הלוך והתחזק. [עמוד 45].

בפני קסטנר, היו שני דרכי הצלה. לאחר שידע כי הסכם הרכבות נחתם [הסכם על משלוח 150 רכבות לאושוויץ דרך סלובקיה], ויש החלטה על גירוש מלא של היהודים, צריך היה להחליט בין שני דרכי הצלה:

האחת - הצלה בלתי תלויה בנאצים. להפיץ בין היהודים את הידיעות על ההשמדה הצפויה. הידיעות המקוטעות שהגיעו מפליטים או מצעירים לא נתקבלו כאמת. אזהרה מפי ועדת ההצלה המרכזית היה סיכוי שתתקבל כאמת. ואז היו היהודים נוקטים בכל האפשרויות: מתחבאים, בורחים לרומניה, מחביאים ילדים אצל הונגרים, מתנגדים התנגדות פעילה או סבילה. דרך זו אי אפשר היה לדעת כמה יינצלו בזכותה, אבל היא הייתה נגד רצון הנאצים, והעוסקים בה היו צריכים לעבוד בדרכי מחתרת.

הדרך השניה - להציל באמצעות הנאצים: לערוך הסכם עם הנאצים, ולהציל את היהודים שהנאצים יסכימו להציל.

ברגע שבחר קסטנר בדרך השניה - לא יכול היה לעזוב את שיתוף הפעולה עם הנאצים. הם הסכימו להציל מספר קטן של יהודים, ובהם בני משפחתו וחברי ועדת ההצלה. אבל כלל יהודי הונגריה הופקרו בידי הנאצים. לא הוזהרו ולא ניסו לברוח.

לתיאור יהודי הונגריה המחכים בשלווה לתורם למשרפות - לחץ כאן