כתב חדש בא לעולם
לקראת מהפכה טכנית בשדה התרבות. במקום כתב מסובך בן מאות סימנים, שיטה קלה לכל ילד. הממציאים - חכמי שם ועבר.
בקשר לידיעה המרעישה על תגלית חדשה ומהפכנית בשטח הכתב הוצפה המערכת מכתבים רבים מכל פינות הארץ, מגבל ואוגרית בצפון ועד ירכתי הנגב. המערכת פנתה למומחה הגדול לענייני כתב ולשון, שפרואל בן שמאב {המורה בבית הספר על שם "שם ועבר" שביריחו.} כתבנו שאל אותו מספר שאלות על מהותו של הכתב החדש, ואלה דבריו:
השאלה שאתה שואל בצדק היא: "איך ייתכן להסתפק ב- 20 או 30 ואפילו 40 סימנים בשביל עולם גדול כל כך של חפצים ומושגים ומעשים ומצבים", האם אין פירושו של הכתב החדש ויתור על כל העולם העשיר הזה של מילים?
תשובתי: לא ולא. אמנם אנו רק בראשית העבודה, אך עתידה מובטח. כיצד בכלל התפתח הכתב?
כתב
הראשונים אשר פיתחו את חכמת הכתב הם כפי מיטב ידיעותינו היום המצרים, לפני אלפיים שנה.
תחילה {ציירו} סנונית כשרצו לציין את הציפור הזאת, אח"כ השתמשו בציור זה גם בשביל המושג "גדול", וכן ליתר המוצגים המוחשיים והמופשטים. מה קרה אח"כ? בכתיבה רהוטה קשה היה להקפיד ולהעתיק {ציורים} מושלמים והתחילו לעשות את התמונות פשוטות יותר.
תהליך אחר עבר בשפת {הדיבור}: נתרבו בה מילים קצרות מאוד בנות הברה בודדה אחת. כך {שמילה} אחת הייתה בעצם {הברה}. כך התחילו להכיר בקיומן של הברות גם במילים ארוכות יותר. כיוון ש"מה" ו"די" הן מילים שהן הברות, נוכחו לדעת שבאותם 2 סימנים אפשר לרשום גם מילה שלישית ארוכה יותר: מדי. וכן ל"מישור" השתמשו בסימנים של "מי" ו"שור".
תכונה נוספת למצרית, הדומה בזה לעברית ולשפות בני שם, שהמילים משתנות בניקודן {בנטיות} (השם והפועל). ולכל הצורות שימש סימן אחר; הצורה המדויקת הובנה לפי {התוכן}. כגון ראו המצרים שסימן אחד משמש ל-ד ד ד בקמץ, חולם חיריק וכו'. הרי שהסימן איננו משמש לקמץ או לחולם או לחיריק, אלא רק לד' הקבועה, ולא {להברה} שלמה, אלא {לאות} בודדת, לעיצור. כך התחילו להמציא סימנים גם לעיצורים ב, ר וכו'.
כאן נשארו המצרים עומדים בכתבם {המעורב}, תמונות למילים {שלמות}, סימנים {להברות} וסימנים {לעיצורים} בודדים, זה על יד זה, בלי שיטה ובלי קביעות.
גם בארץ הנהרות, אשור ובבל התרבותית, התפתח כתב, אבל יותר מאוחר, הוא כנראה בן אלף שנה. הם קבלו אותו מהעם השומרי ונקרא: "כתב יתדות" על שם {היתד} ששימשה לכתיבה בתוך החומר הרך. גם אצלם כתב מעורב: סימנים {למילים} וסימנים {להברות}, אבל לא יותר. {לעיצורים} בודדים לא הגיעו. ולא משום שהם נופלים בחכמתם מהמצרים, אלא 2 תקלות אובייקטיביות רבצו לפתחם. האחת נעוצה בבבלית-האכדית עצמה, העניה מהמצרית במילים יחידות הברה. להפך, כשפה שמית בנויה היא לרוב מילים בנות 2 הברות לפחות, וממילים ארוכות קשה להגיעה לעיצורים בודדים.
תקלה שניה מקורה {בשומרית} שהורישה את כתבה לבבלים ולאשורים. אומנם פיתחה מילים קצרות כמצרית, אך חסרה היא את {הנטיות} לשם ולפועל, ושימוש בסימן אחד לכמה מילים דומות, השונות רק בתנועותיהן, אין אצלה.
סוגי כתב אלו, ואחרים, גם של בבל גם של מצרים הגדולות, נפוצים גם בארץ כנען שלנו ושכנותיה, הנמצאות במגע מתמיד עם ארצות תרבות אלה. אבל מה החסרון בכתבים אלה? ככל שהם מוסיפים {להתקדם}, מוסיף האדם {לסגת}, ולכרוע תחת עול המעמסה המצטברת והולכת. שכן נוסף למאות ואלפי הסימנים {למילים}, נוספו לו עוד סימנים {להברות}, ושוב סימנים {לעיצורים} ואיך יזכור את כל זה? אי האדם ששנות חייו יספיקו לו {ללמוד} את כל זה? אם למילה "שלחן" יצטרך ללמוד את ה"תמונה" {לכל} המילה, ועוד 2 סימנים ל- 2 ההברות "של" – "חן" ועוד 4 סימנים לעיצורים הבודדים ש,ל, ח, ן...
עכשיו יובן לכל מהותו של החידוש העברי. סימני עיצורים באים לא {נוסף} על המילים וההברות, אלא {במקומן}.
כך יספיק לאדם, ואף לילד הקטן ללמוד מספר מועט של סימנים (אשר את מספרם ושימושם אפשר יהיה לקבוע רק אחרי חקירה מקיפה וניסיונות רבים) בזמן קצר מאוד, ובהם יוכל לרשם {כל} מה שהוא מסוגל לבטא בכלי הדיבור שלו, אשר גם אותם יש עוד לחקור ולנסות, ולקבוע סדר ושיטה בהם.
השאלה היא מאין ייקחו את הסימנים. אולם את אלה יוכלו לקחת מהמצרים. לקחת את סימני {העיצורים} שלהם ולקבוע בהם סדר קבוע, או ליצור סימנים חדשים. ומלאכת הקריאה והכתיבה לא תהיה עוד עניין לכוהנים ולבעלי מקצוע, המקדישים כל חייהם לדבר, ולעולם אינם גומרים אותו, אלא יהיה עניין השווה לכל נפש.
שאלה קשה יותר תהיה {לזר} הרוצה לקרוא בכתב עברי. אם איננו מכיר את השפה, לא ידע את הסימן של המילה ואיך לקוראה, ואולי תימצא דרך גם לזה.
אולם עוד רבות השאלות המחכות לפתרונן במהפכה זו ואנו רק המתחילים בדבר.