"אינני אשם"

מכריז אהרון באסיפת שבעים הזקנים

חילופי-דברים חריפים בין משה ואהרון פרצו באספת הנשיאים ושבעים הזקנים שכונסה אחרי שרפת העגל.

לדרישתו של משה שאהרון יסביר את מעשהו, את עשית עגל הזהב, גולל אהרון בפני הנאספים את השתלשלות העניינים שהכריחה אותו לעשות מה שעשה.

הוא ניסה לדחות את עשית העגל בכל מיני דרכים. הוא הציג את הדרישה לפרק את נזמי הזהב אשר באזני הנשים וקיווה שהנשים תסרבנה למסור את עדייהן – אך ללא הועיל. הוא הכריז שיבנה בעצם ידיו את המזבח לעגל, כיון שחשב כי העבודה תימשך זמן רב ובינתיים יחזור משה. וכשהכל היה מוכן, הודיע הוא שה"חג" לעגל יערך ביום המחרת – כדי להרוויח עוד יום. אולם בסופו של דבר לא הועילו כל פעולות-ההשהיה, כיון שמשה בושש לבוא.

במשך כל הזמן עמדה לפניו השאלה: האם אפשר להחדיר בדיבורים בלבד אמונה בלבו של העם שראה את הקולות והברקים במעמד הר סיני ושמע את קול ה' – ובכל זאת מיהר לשכוח את הפלא הנשגב, ושיחת וסר מהדרך אשר ציווה ה'? אולי יהיה מעשה העגל ניסיון בשביל העם, אולי יהיה זה גורם להאבקות העזה (שמוכרחה הייתה לבוא, לפי דעתו), כדי שהעם ירגיש בתוצאות חטאיו, יחזור בלב שלם אל ה' ולא יסור עוד פעם שנייה מתורתו?

אהרון עמד על כך שבמחנה התנהלה במשך השבועות האחרונים הסתה פרועה מצד עובדי השור אפיס, מבין המצרים והאספסוף שעלה יחד עם ישראל ואשר בראשם עמדו שני החרטומים הערמומיים פי-רע ותו-רע. התפרעותו של ההמון המוסת הגיעה לשיאה עם רצח חור שהטיח דברים קשים כלפי המסיתים, ולאחר מכן הועמד אהרון עצמו בפני הברירה: למות או להיכנע לדרישת הערב-רב.

ועוד נקודה העלה אהרון: הוא הבין שהעם לא התרגל עדיין לרעיון על אלוהים בלתי-נראה לעין, והיו בלי ספק רבים שלא רצו לבגוד בה', אלא שהם רצו לראותו באיזו שהיא צורה. ובקשר לכך, אעפ"י שנאלץ לעשות את העגל, הכשיל יחד עם זאת את מזימותיהם של אלה שרצו להחזיר את העם מצריימה, בהכריזו: אלה אלוהיך שהעלוך מארץ מצרים.

"אינני אשם!" – הכריז אהרון בסיום נאומו. המצב המיוחד הכריחו לפעול כפי שפעל ולא הייתה לו כל ברירה אחרת.

נאומו של אהרון שוסע פעמים רבות על ידי קריאות-בינים חריפות מצד משה וכמה מהנוכחים, בייחוד הרבה קורח להתקיף את הנואם (כנראה מתוך תקווה שאולי יצליח לרשת את מרומו ככהן גדול...) אולם רובם של הנאספים הושפעו מדברי אהרון וניסו לפייס בנאומיהם את זעמו של משה על אחיו.