משה ירד מההר ושרף את עגל הזהב

שבר את לוחות אלוהים בפעולת עונשין; בפקודתו הכריעו בני לוי את עובדי העגל והשמידו שלושת אלפים מאויבי ה'

אחרי העדרו במשך ארבעים יום, הופיע משה במפתיע במבואות המחנה, ובראותו את העם רוקד לפני עגל-הזהב השליך מידיו את לוחות הברית שהביא אתו ברדתו מן ההר וישברם לרסיסים.

משה שחזר בליווי יהושע, אשר חיכה לו כל הזמן בתחתית הר סיני, העריך מהר את חומרת המצב לנוכח ההתפרעות הגלויה של ההמון. יועציו הנאמנים מבני שבט לוי, שהתאספו מיד סביבו, תיארו לפניו את מהלך המאורעות מאז גברה ידם של הערב-רב ושני חרטומי מצרים העומדים בראשו. הבגידה בה' שבמעשה העגל הייתה לדבריהם, ניסיון מכוון מצד ראשי האספסוף להשתלט על העם, להרוג את מנהיגיו ולאחר מכן להחזיר את העם למצרים.

תוך שעתיים הצליח משה לגייס את כל בני לוי בפנותו אליהם בקריאה "מי לה' אלי" ולפי הוראותיו הם יצאו חוליות חוליות כשחרבותיהם שלופות בידיהם ופתחו בהתקפה פתאומית על עובדי העגל. בקרב העז שהתחולל בין בני לוי לבין הבוגדים שניסו לגלות התנגדות נפלו שלושת אלפי אנשים מבין אויבי ה'.

בעוד בני לוי נלחמים, לקח משה את העגל אשר נעשה ע"י אהרון, שרפו באש, טחן אותו עד דק וזרה על פני המים כדי להשקות בהם את בני ישראל.

מה בפיו של יהושע בן נון?

עדיין קשה להגיע לכדי תמונה מלאה על כל מה שהתרחש במשך עשרים וארבע השעות האחרונות מאז ההוללות הפרועה מסביב לעגל במשך לילה שלם ועד להופעת משה בפני הזקנים. סופרנו פנה אל יהושע בן נון העומד לימין משה וכמעט שאינו זז ממנו. המפקד הצבאי הצעיר שהפתיע את העם ואת שבטי המדבר הלוחמים בניצחונו המהיר והמכריע על עמלק, הוא כידוע מן הממעטים דבר, ומה עוד כשהוא נישאל על איש האלוהים, מעשיו והליכותיו. וגם הפעם לא רבים הדברים אשר הצלנו מפיו.

לפני ארבעים יום – מסר יהושע – נכנסנו לתוך גושי ההר. לאחר מהלך של יום הגענו למערה עמוקה, בה לנו את הלילה. למחרת בבוקר השכים משה, ציוונו לחכות לו ונעלם בין ערפלי ההר. עברו שלושים ותשעה יום.

(לשאלת סופרנו אם לא דאג הוא, יהושע, לשלומו של אדוניו, אמר בקיצור: לא!)

בחצות ליל הארבעים הופיע פתאום משה בפתח המערה. ישנתי אך הקיצותי כאילו נגעה בי אש. בידי משה היו שני לוחות-אבן, אשר את החקוק בהן לא יכולתי לקרוא, אם מפני הכתב המיוחד והחדש, אם מפני האור המבליח והמרקיד צללים הבא מהמדורה שדלקה כל הזמן במערה, אבל פני משה חצבו להבות אש. עד היום לא ראיתיו לוהט כך. ושתי מילים אמר: "שיחת העם", והמילים באו מעומק כזה ובכוח כזה עד שנתגלגלו באפלת הלילה כסלעים נופלים מההר. ירדנו במהירות עצומה. אני, הנער, בקושי יכולתי להלוך אחריו, הזקן. אבנים נתזו ונתפוררו מתחת לרגליו.

היו שבילים אשר מוארים באור הירח, אך לעיתים קרובות נעלם אורו מאחורי רכסים והלכנו בחושך. כיצד מצא את הנתיב הפראי לא אדע.

הפתעה ראשונה אשר הופתעתי בהגיענו למורדות ההר, היה השאון העצום שעלה מן המחנה, והשעה היא עוד לפני עלות השחר. עלה הפחד בלבי, שמא נודע דבר העדרנו לשבטי עמלק ויבואו לנקום את נקמת מפלתם ברפידים. אך משה הרגיעני: לא קול ענות גבורה של ניצחון ולא קול ענות חולשה של מפלה. זה קול של מתהוללים.

כעבור שעה עלה השחר ואנו עומדים על פסגה שממנה משתרע המחנה. והמחנה אשר נתגלה היה פרוע מאוד. על במה גבוהה ניצב עגל אשר זהבו נוצץ באורו הראשון של היום וסביבו אלפי גברים ונשים מחוללים בטירוף. לא ידעתי מה פשר החג, אך משה אדוני ידע כנראה, כי על כן שונו פניו. כאשר בוערים היו עד כה, כן הועם אורם ונעשו אפורים וכבדים כפני הענן. עיניו צמודות במראה כאילו קפאו. ופתאום נשא את ידיו שחבקו את הלוחות ובכוח לא-אנוש הטיל אותם למרגלות הסלע. אחר עמד שעה קלה שקוע במחשבות ולפני שהמשיך בדרכו לחש:

"עת לעשות לה' הפרו תורתך".

בהגיענו למחנה נצטוויתי על ידי משה להזעיק את הזקנים להתייעצות ולאסוף מבני לוי את גיבורי החיל, אשר יהיו מוכנים לפעול פעולה מהירה נגד עובדי העגל ללא משוא פנים כלפי אח או אב.