האדמה נפערה ובלעה את קורח ועדתו

רבבות צפו בבעתה ובתדהמה ברדת הנשיאים המתמרדים חיים שאולה

קורח ומאתים וחמישים הנשיאים, וכן דתן ואבירם נבלעו בתוך תהום עשנה. המאורע המחריד שנתחולל לפתע, לעיני כל, בלב המחנה, עורר רגשי מורא ופלצות בלב העם כולו.

רעש עמום, שנשמע באורח פתאומי בשעה שלוש אחרי זריחת השמש, זעזע את המחנה. אחרי הרעש נפערה לפתע האדמה בשני מקומות - ליד אוהל מועד ששם עמדו קורח ו- 250 הנשיאים, וליד אוהליהם של דתן ואבירם. עשן סביך עלה מן התהום שנפתחה, ולאחר שנתפזר העשן לא נשאר שריד וזכר למתמרדים במשה ואהרון.

מראה אימים

לשמע הרעש ולמראה התהום הנפערת פרצה זעקת אימה מפי המוני העם אשר נתקהלו סביב מאז שעות-הבוקר המוקדמות לראות איך ייפול דבר המרד. רבים נפלו על פניהם, ורבים נסו בבעתה. כעבור זמן מה נדם הרעש, שככו צעקות העם, העשן נתפזר במקצת ונתגלה מראה האימים.

לבם ניבא להם

המאורע המזעזע הזה שם קץ בבת אחת לפרשת המרידה במשה ובאהרון, ששלביה האחרונים אירעו שעות מעטות לפני-כן. כידוע זימן אמש משה את כל ראשי המורדים שיתייצבו עם בוקר לפני אוהל מועד ושיחכו שם לאות משמים. קורח ו- 250 מנשיאי המטות הסכימו להתייצב, ואף באו בשעה היעודה. לעומת זאת סרבו דתן ואבירם מלעלות לאוהל מועד, בהזהירם את בעלי בריתם מפני מלכודת. הם שהיוו את האגף הקיצוני של המורדים, התנגדו להכרעה בדרך אות משמים, ודרשו כי העם עצמו יטול את גורלו בידיו.

כאשר התקהלו המורדים מאנשי כת קורח בפני אוהל מועד, ציווה משה לפנות רווח בינם לבין ההמונים שצבאו סביב. כאשר ראה משה כי דתן ואבירם לא הופיעו, ציווה על אהרון שיישאר במקומו בפתח אוהל מועד, פנים אל פנים מול המורדים של קורח: ואילו הוא עצמו ירד לכיוון דגל מטה ראובן. בהגיעו לשם ציווה על בני ראובן ועל בני שבטים אחרים, שצבאו במקום, כי יסורו מעל אוהליהם של דתן ואבירם. רוב האנשים נסוגו בחרדה, ורק דתן ואבירם ובני ביתם נשארו בפתח האוהלים.

ברגע שנכתבים הדברים הללו עדייו נמצא המחנה כולו אחוז אימה ובעתה.

ואלה הדברים אשר קרא משה ברגע האחרון לפני המעשה המזעזע :

"בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי. אם כמות כל אדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם – לא ה' שלחני. ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'".