הצרה החלה עם שוב המרגלים...

לא חסרו חיכוכים בין בני ישראל היוצאים ממצרים גם בעבר. לא קל הוא הדבר להוביל עם כבד במספר וכבד-תנועה כל כך בעקבות עבדות ממושכת, דרך ארץ מדבר, העם שהתפרק לפתע מחיי משמעת חמורה כל כך לא ידע ממש מה יעשה בחרותו. מה פלא אם כן שרבו המתאוננים?

אולם כל המריבות על מים ועל בשר ועל מן קלוקל וכדומה לא היו אלא דברים קלים ביותר לעומת המתח שהשתרר מאז שוב המרגלים והחלטת משה לא להכניס את העם לארץ נושבת, כי אם להמשיך בנדודי המדבר. מחנה קדש היה ברתיחה מתמדת. עד שפרץ המרד הזה.

משום כך טוב להיזכר היום בראשיתה של פרשה זו ואנו מפרסמים מחדש את תיאור אסיפת העם בה נמסר הדו"ח של המרגלים. תאור זה פורסם בעיתוננו בשעתו, לפני תשעה חדשים.

השעה היא שעת ערביים. רוח קלה מנשבת בקדש-ברנע והיא מנגבת במקצת את הזעה היורדת מפני הנאספים, זעה הבאה ספק מצפיפותם של העומדים, ספק מהתרגשות, כעס וצעקות חרדה.

הפותח היה שמוע בן זכור לשבט ראובן. הוא תאר את הדרך בה עברו ממדבר צין עד רחב לבא חמת.

"מקדש ברנע עלינו בנגב בדרך הראשית לבאר-שבע. על כל צרה שלא תבוא נתפצלנו לכמה קבוצות. שפט בן חורי לשבט שמעון ועמיאל בן גמלי לשבט דן יצאו מערבה לבאר שבע עצמה ולעבר יפו. לתור את יריחו וסביבות ים המלח יצאו פלטי בן רפוא לשבט בנימין וכלב בן-יפונה לשבט יהודה ואילו אנו השאר פנינו לחברון ומשם עברנו בכל הערים הכנעניות הגדולות ירושלים, שכם, בית-שאן, מגידו, חצור, קדש. משם ירדנו עם החוף ושוב נפגשנו כולנו בחברון. משם חזרנו לקדש. מסביבות ירושלים וחברון גם הבאנו ממיטב פרי הארץ, אשר כגודלם וכטעמם הטוב לא ראינו ולא טעמנו במצריים".

על אקלימה של הארץ דיבר סתור בן מיכאל.

"הארץ אומנם יפה – אמר – נופה מגוון, הרים ועמק, מישור וגבעה, ים ואגם. יבולה טוב ומבורך ורק זאת שהוא נתון לחסדי שמים. לא כאשר הסכנו במצריים, השותה מן היאור וכולה עשויה תעלות תעלות. ארץ כנען מקבלת את מרבית מימיה ממטר השמים היורד לעת החורף. בקיץ היא נשרפת בשרב. ומפי תושבי הארץ גם שמענו על שנות בצורת, שנות כליאת השמים מגשם".

גאואל בן מכי לשבט גד סיפר על גדודי השוסים המתפרעים בארץ. על סחר הארץ מסר דו"ח יגאל בן יוסף לשבט יששכר. הוא סיפר על שגשוגן של ערי המסחר אשקלון, יפו, דאר, עכו, צור וצידון. חיל משמר מצרי קבוע שוכן בהן איך נוכל לעמוד גם נגד חיל זה וגם נגד כל השוסים והשודדים?

גדי בן סוסי לשבט מנשה תאר את ביצורי הערים שלדעתו אין כוח בעולם אשר יוכל לכבוש אותם. ראשיתם בחומות של ההיקסוסים. אחר כך שופרו, והותקנו בהם בריכות ותעלות מים שהן מבטיחות את הערים לימי מצור. יש ערים והן מוקפות שלוש חומות זו בתוך זו ורוחבה של כל אחת מהן עשר אמות. בין החומות מצויים מחסני-ענק לתבואה או נשק.

"במה נעלה עליהן – אולי במטהו של משה? או במחתות אהרון?"

המיה עברה בכל העם.

אחר דיבר נחבי בן ופסי אשר תאר בתיאורי זוועה את יושבי הארץ הענקים, שגובהם ארבע עד חמש אמות.

"כחגבים היינו בעיניהם וכן היינו בעינינו" – אמר.

נשים פרצו בבכי לשמע תיאורים אלה. הרעש גבר.

ואז עלה יהושע בן נון לשבט אפרים (אז עוד היה שמו הושע, רק לאחר עמידתו התקיפה לצד משה, שינה הנביא את שמו ליהושע). בדבריו לא הכחיש דבר מכל מה שהשמיעו המרגלים האחרים ורק זאת שהוציא מהן מסקנות אחרות. השוסים לא רק שאינם מפריעים לנו, כי אם להפך, התפרעותם תהיה לנו לעזר. אגב רבים מבניהם גם מגזע העברים ולמה לא יצטרפו אלינו בגירוש האמורים, החתים, החורים, המצרים? הערים אמנם חזקות, אך אין הן מהוות גוף אחד, כארץ מצריים או ארץ חת. מפורדות הן, עיר עיר ומלכה, עיר עיר ועמה. והשלישית: עלינו להיאחז קודם באזור ההרים שבמרכז הארץ, ומשם נוכל לאט לאט גם לדחוק את רגלי יושבי העמקים, השולט בהר ישלוט בארץ כולה.

בזכות הכיבוש דיבר כלב בן-יפונה. הוא הוכיח במילים קשות מאוד את העם על חוסר האמונה באלוהים אשר הוציאם ממצריים. וכי בכוחות עצמנו יצאנו מעבדות קשה זו? "

אם חפץ ה' בנו והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו. בה' אל תמרודו, אל תיראו את עם הארץ, סר צלם מעליהם וה' אתנו. אל תיראו."

וכבר נידמה היה כי נרגע העם. אך אז עלו בזה אחר זה דתן ואבירם הידועים ברוח ההסתה שבדבריהם והחלו משסים את העם. הם תארו בעיני הנאספים מחזות זוועה של ענקים הבולעים ילדי ישראל. הם כינו את כנען בשם ארץ אוכלת יושביה. הם הזכירו את יעקב האב שנאלץ לרדת מצרימה.

"למה- צעק דתן – מביא ה' אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז, הלא טוב לנו שוב מצרימה".

וגברה דעת המסיתים. במחנה פשטה היללה והצעקה כל אותו לילה. יהושע וכלב כמעט שלא נרגמו. מידד הנביא אשר ניסה להשמיע קולו לטובת הכיבוש הוכה מכות קשות. יהושע בן נוף אסף גדוד נאמנים והקיף את אהל מועד ואת אוהלי משה ואהרון מחשש התפרצות.

עד כאן הדו"ח של אסיפת העם מהגיליון של "דברי הימים" מתשעה לחודש אב.

כזכור פרצה כעבור חודשים מספר מגיפה במחנה וכל המרגלים פרט ליהושע וכלב מתו. כאשר כעבור חודשים מספר הודיע משה על הארכת הנדודים במדבר, פרצה התמרדות ראשונה. נעשה הניסיון לפרוץ לכנען נגד רצונו של משה וצבא ישראל הוכה בחורמה.