איכה חרבה אוגרית?

מכל הידיעות המגיעות על פלישת גויי הים, המחרידות ביותר הן על חורבנה של אוגרית העיר-רבתי-עם, שרתי-בערי החוף.

אף מרעידת האדמה האיומה שעברה עליה התאוששה אוגרית, אך ספק גדול אם תצליח להתאושש עוד פעם מחורבנה הנוכחי. וטעמו של דבר: אותם העמים מהים האגיאי אשר פלשו לחופי כנען, ראו בה מאז ומתמיד את הכוח המתחרה בשלטון הסחר הימי. אך כל עוד אוגרית חסה בצל מצריים או חת מבחינה מדינית וצבאית, לא יכלו לה. ועתה כששתי המעצמות הגדולות האלו התמוטטו נשארה אוגרית ללא עורף צבאי חזק שיגן עליה.

בלוחות הרבים ששמורים היו בבתי המקדש באוגרית (הנותר מהם שריד?) סופרו דברי ימי אוגרית באלפי שנים. תושביה הראשונים היו כנראה נודדים שהגיעו מבקעת הפרת העליונה, הם הפכו את עיר החוף עם המפרץ היפה שלה למרכז תיווך מסחרי בין צפון ודרום, בין מזרח ומערב. ידה האחת שלוחה לשומר ואכד ושנייה עד לאי כפתור. אוניותיה מגיעות לשפך הנילוס ורוכליה עד לירכתי צפון של מלכות מיתנו.

עם חורבן מלכות אכד ובבל ירד גם קרנה של אוגרית, אולם זרם חדש של שמיים שהגיע אליה הביא פריחה חדשה, בייחוד בתחום התרבות. אוגרית הפכה להיות למרכז מדע ואומנות. היא קיבלה מהעברים את כתב האלף-בית הפשוט של אותיות השירה הסיפורית התפתחה ושגשגה. תקופה ממושכת היא קשורה קשר הדוק עם מצריים ואף נציב מצרי יושב בה. אולם עם כיבוש מצריים על ידי ההיקסוסים שוחררה מעולה למאה שנה. עם גירוש ההיקסוסים ממצריים שוב הופכת אוגרית לבסיס צבאי מצרי נגד החתים, עד ששוב יגברו החתים.

אולם האוכלוסייה של אוגרית עצמה כמעט שאינה משתתפת בפועל בתמורות המדיניות האלה. עיניה למסחר לאומנות ולאמונות. ארמונות ומקדשים מפוארים מוקמים בה ומעורבבים בה סגנונות מסגנון מצריים ומיקני וכפתור. המקדש המפואר ביותר הוא של בעל, אך אהובת התושבים היא האלה ענת. שירי העלילה הגדולים על בעל ומות, על ענת, על דניאל הם פאר הספרייה הגדולה, שהיא מהגדולות בעולם.

מי שלא ראה מעשה אומנות אוגריתיים במתכת, בשן, בזהב – לא ראה יופי מימיו. מי שלא ביקר בספריית אוגרית - לא ראה חכמה מימיו. מי שלא ראה את הנמל ומחסן הסחורות באוגרית – לא ראה עושר מימיו.

לא יראנה עוד. כי כל זה היה ואיננו עוד.

מות הכניע את אל אוגרית

(מתוך ספרי העלילה האוגריתיים)

באחד מלוחות השירה האוגריתיים מסופר על המלחמה בין האל מות והאל אל ועל נצחונו של מות, הוא אל המוות. אולם בהמשך העלילה ילדי אל בעל וענת נוקמים את נקמת אביהם.

אלא שתכונתה העיקרית של אוגרית: עיר אומנות ומסחר באו לידי ביטוי גם בשיר העלילה שלה, אלי אוגרית עייפי מלחמה הם. עיקר תאוותה של ענת היא הבנייה, היא מתאווה לבנות ארמון מפואר ובאה לקבל רשיון מאביה.

ישיב לי שור אל אבי

כבקשתי ישיב לי

ולו אכרע ואשתחווה

ואם לא ארמסנו כשה לארץ

אוריד שיבתו בדם שאולה

שיבת זקוניו בנצחו

כן יינתן בית לבעל כאלים

חצר כבני אשרה

וישא שור-אל אביה את קולו

ויחבא בשבעה חדרים

לפנים משמונה הסגרים

ותען הבתולה ענת:

לשברך האל בכית

בהתנפלי אל תשמח,

תלתליך אוחזם בימיני

קווצותיך בגדולת כוח ידי

אמרט שער קדקודיך

אוריד שיבתך בדם שאולה...

כמובן שלאחר "תחנונים מנומסים" ממין זה נכנע אביה אל והיא התמסרה לבנין.

ובעל, הוא אחיה של ענת, שואף שלום הוא וזו בקשתו לאחותו (המגלה מזמן לזמן נטיות למלחמה ונקם):

אספי מלחמה מן הארץ

שיתי על עפר אהבה

נסכי שלום בקרב הארץ

הרבי אהבה בקרב שדות.

חשכי עצך, חרבך השיבי

תרוצנה פעמייך אלי...

דבר יש לי ואדבר לך

נאום ואגיד לך.

דבר עצים ולחישת אבנים

דבר לא ידעוהו אנשים

ולא יבינהו המון ארץ,

שיחת שמיים אם ארץ

תהומות עם כוכבים...

בואי נא ואנוכי אספרהו

בתוך מערתי אל-הצפון,

בקודש הר נחלתי.

ותען הבתולה ענת,

השיבה יבמת לאומים:

אנוכי אאסוף מלחמה מן הארץ

אשית על עפר אהבה

אסוף שלום בקרב הארץ

ארבה אהבה בקרב שדות.

האמנם הצליחה ענת? יבוא חורבנה של אוגרית ויעיד.