מת משה איש האלוהים

משה איש האלוהים – האיש שגאל אותנו מעבדות מצרים, שהביא אותנו להר סיני ושם נתן לנו את התורה מפי אלוהים, האיש שהוביל אותנו במשך ארבעים שנה בתוך הישימון – אינו עוד אתנו.

על סף ארץ אבותינו – הארץ שכה אהב אף כי מימיו לא דרך על אדמתה – מת, ואל הארץ לא זכה לבוא.

מאוהל מועד פורסמה בשעת מנחה, הודעה קצרה החתומה בידי יהושע בן נון ופנחס בן אלעזר הכהן, ובהודעה רק שתי המלים: משה מת.

בעת שפורסמה ההודעה כבר שקעה השמש מאחורי הרי ירושלים. מחנה ישראל בערבות מואב עמד על רגליו משעות-הבוקר המוקדמות, וכבר היה שרוי אותה עת באפלולית הדמדומים. רק ראש הפסגה של הר נבו עדיין עטור היה זוהר קרני-השמש האחרונות.

מאז שעות הבוקר נעלמה דמותו התמירה של משה בראש הפסגה הזאת. עיניהם של רבבות בני ישראל דבוקות עתה בפסגה זו. הן דבוקות בפסגה מאז שעות הבוקר. אז היה ההר עטוף ערפל סמיך, כמעט עד מחתית גובהו. באותו ערפל נעלם משה.

הוא יצא מן המחנה עם שחר. יהושע בן נון ואלעזר בן אהרון הכוהן ליווהו כברת דרך, אולם כאשר קרבו השלושה אל ההר, חזרו שני המלווים על עקבותיהם, ומשה המשיך את הדרך לבדו. במשך זמן רב נראה עוד, כשהוא עולה בשביל ההר, זקוף קומה, מתנהל לאיטו, ומטהו הגדול ביד ימינו. הנה נעלם מאחורי מעבה שיחים, והנה נראה שוב, דמותו מתרחקת והולכת ללא הרף, ובכל זאת עודנה גבוהה עד למאוד. ככל שהרחיק כן דומה היה כאילו גבהה קומתו. תוך כדי עלותו בהר הוא נעצר, הסב ראשו, ושעה ארוכה עמד במקומו ופניו אל מחנה עמו. אותה שעה זרחה השמש מאחורי הר נבו. רגליו של משה עדיין נראו שרויות בתוך אפלולית הצל, ואילו ראשו כבר היה עטור הילת קרני-השמש הבוקעות. לאחר זאת ירד לפתע ערפל כבד על ההר, ובלע את הדמות התמירה של איש האלוהים.

ומשה איננו עוד.

העם אשר במחנה, מזקן ועד טף, לא מש ממקומו. עייני הכל היו מרותקות להר. דומיית מוות נשתררה במחנה הגדול, המשתרע על פני שטח של פרסות רבות: דומייה אשר אף בשעות הלילה לא נודעה כמוה. מפעם לפעם רק קול בכיו של תינוק מבקיע את הדממה.

והדממה נמשכה שעות על שעות, מזריחת השמש ועד לאחר שקיעתה, עד אשר פורסמה ההודעה המזעזעת בת שתי המלים: "משה מת".