יהושע בן נון מצביא בחסד עליון
יהושע בן נון בן אלישמע לשבט אפרים. זה שמו המלא ויחוסו של מצביא צבא ישראל אשר הביס את צבאות מלכי כנען.
שמו היה תחילה הושע. בן עשרים היה כשהוא משמש את משה, אבל כבר היו בידו מסורת וידיעה צבאית, מכיוון שהיה מבית יוסף, אשר נהנה מזכויות מסוימות במצרים ורבים מבניו אף שרתו בצבאות מצרים.
לראשונה נתפרסם הושע במלחמת ישראל הראשונה נגד עמלק ברפידים. העם הופתע לראות בראש חייליו מפקד צעיר כל כך. הניצחון ברפידים העלה את כבודו בעם למרות שבענוונותו הגדולה המפקד הצעיר ייחס את הניצחון אך ורק לכוחו האלוהי של משה, אשר עמד כל עת הקרב וידיו מורמות השמיימה.
אולם מלחמה ראשונה זו עדיין לא הייתה צבאית במלוא מובן המילה. העמלקים לא היו אותה שעה אלא כנופיות מדבר, שודדי דרכים. את העם צריך היה להכין לקראת מלחמות רציניות בעמי כנען, עמים מאורגנים שמלכים בראשם וצבאות מאומנים להם, לרוב בידי מפקדים מצריים, וגם ערים בצורות להם.
ארבעים שנה עסק יהושע בארגון צבא ישראל, בהפיכת עם עבדים מפורכי גוף וכפופי-גב לשבט נוגשים, לחיילים זקופי קומה, עזי נפש, יודע קליעה ושולפי חרב. חיי המשמעת החמורה אשר הונהגה במדבר סייעו בידיו של יהושע.
יהושע הצטיין בנאמנותו למשה. מסור היה לו ללא שעור, ולא מש מאוהלו. כאשר נדמה היה לו ששני נביאים אלדד ומידד מנסים להתעלות על המנהיג ולנבא לא ברשותו והסכמתו, רצה לכלוא אותם, ורק ענוותנותו של משה מנעה אותו מכך.
אמונה נוספת באלוהים ובמשה עבדו גילה יהושע בפרשת הריגול. הוא לא סתר את עדותם של עשרת המרגלים אשר תארו את ביצורי כנען ואת גבורתם וציודם הצבאי של חיילי כנען. ורק זאת שלא הוציא את המסקנות שהוציאו המרגלים. אין ספק שבעמידתו זו אז, בהוכחתו את כוח האמונה באלוהים, זכה לא למות במדבר עם כל דור יוצאי מצרים ולעמוד בראש העם הצעיר שגדל או נולד בחרות. גם אם בא בימים, צעיר הוא ברוחו בכוח אמונתו.
לפני מותו מינה אותו משה למנהיג העם לעיני כל העם, כדי שלא יהיו מערערים. ואכן לא היו מערערים על המינוי, אפילו לא מצד שבט יהודה, הרואה את עצמו מיחס ונבחר בעם למנהיגות.
ואכן אין איש בעם אשר יוכל להעלות אף צל של חשד שיהושע נוהג במשוא פנים ומעדיף את ענייני שבטו, שבט אפרים על ענייני שבטים אחרים.
כשהודיעו לפניו לפני חמש שנים ראשי שבט אפרים והתלוננו על חומרת מצבם וקשיי ההתנחלות, נתן בפניהם שתי עצות: א. לברא את יערות ההרים. ב. לנסות ולהלחם בעמי העמק והשפלה החזקים, כדי להגיע לים.
היו שרטנו על כך שיהושע בחר בהר עיבל וגריזים כדי להשמיע משם את דברי התורה ולכרות את הברית עם העם.
אך סיבת הדבר הייתה דווקא הפוכה מזאת שהרוטנים חשבו: דווקא מפני ששבט אפרים בן יוסף היה קרוב יותר מכל בני ישראל לתרבות מצרים ומנהגיה, ראה יהושע לטוב להשמיע את הדברים באזני המוני בני אפרים. על כן סבורים גם שהמשכן יוקם שם, כי תמיד מצויים באפרים אנשים הנוטים בלבם לאמונות מצרים.
בחלוקת הארץ נעזר יהושע בזקנים, בנציגי כל השבטים, וחלקה בצדק, לפי גדלו של שבט ולפי נטיותיו לחיי אדמה, חיי רועים או חיי מסחר.
שמו כמצביא מטיל היום חרדה על כל יושבי כנען. הוא הצליח להביא לידי ברית בין עמי כנען, דבר שבעיני כל מי שמכיר את תנאי הארץ היה בלתי אפשרי. מלך ירושלים אמנם משמש להלכה בראש מלכי המרכז והדרום, אך למעשה כל עיר ועיר הייתה מלכות לעצמה ולא היה כל אימון ביניהם. עוד מימי מלחמות החבירו נודעה תכונת הבגידה והפרת הברית כתכונה צמודה למלכי כנען, על כן הייתה רבה התמיהה ואף ההערצה מצד תושבים כנענים רבים כלפי יהושע כאשר נודע דבר הגבעונים.
כל מלך כנעני או מלך אחר בעולם היה רואה ברמאות הגבעונית סבה מספקת להפר את ההבטחה. לא כן יהושע בן נון ששמר על שבועתו אף על פי שהיא התבססה על דברי שקר של אלה שהוא נשבע להם.
כמו כן ראוי לציון ולהוקרה השלום השורר בינו לבין הכוהנים. הדבר נעשה כמעט לחוק בכל עם שהמצביאים הצבאיים מתייחסים בזלזול לכוהנים. הם סומכים יותר מידי על כוחם הצבאי. יהושע בן נון לעומת זאת, כתלמידו הנאמן של משה איש האלוהים, שומר אמונים ושומר אמונה הוא. לאחר מותו של אלעזר הכוהן שהעביר את ארון הברית דרך הירדן, היה פנחס בן אלעזר לכוהן גדול ושיתוף הפעולה בין פנחס ויהושע הוא למופת. יהושע לא יצא לקרב מבלי לשאול את פי ה' על ידי פנחס הכהן הגדול.
תקיפות רבה הוכיח יהושע בפרשת עכן שמעל בחרם. אהבתו את העם אינה מונעת אותו מלנהוג ביד קשה כשמתגלה מעשה העלול לפרוע במשמעת ובמוסר העם. עכן מעל בחרם, עכן נטל לעצמו משלל האויב למרות האיסור – על כן חייב המנהיג לנהוג בחומר הדין, וכן גם נהג יהושע. על הניצחון בעי כבר כתבנו רבות ואף הבאנו מדברי מצביאים צבאיים מצרים שנתמלאו הערצה לתכסיסי יהושע.