יהושע הכה את מלכי כנען

כבוש יריחו. נכבשו חברון ודביר. משפט המחתרת במצרים. טרויה נפלה. איך נקנתה מערת המכפלה. שתי נשים: רחב והלנה היפה.

עם גיליון זה אנו פותחים סידרה היסטורית חדשה.

בסדרה מאברהם עד מות משה עברנו על דרך העם בהתהוותו כעם בעל אמונה ותורה וחוקים מיוחדים במינם בעת ההיא. עם גיליון זה אנו נכנסים לתקופה השניה בתולדות ישראל: התהוות הממלכתיות של העם בכיבוש הארץ ובהתנחלות בה.

תקופה זו, תקופת יהושע ושופטים, נמשכה כמאתיים שנה בערך (על פי הכרונולוגיה הנמוכה אשר נקטנו אותה מטעמים שהוסברו כבר). נעקוב בסדרה זאת אחר פרקי כיבוש הארץ ופרקי איחודו של העם ועלייתו משלב אל שלב בתחום הארגון הממלכתי. גיבוש טריטוריאלי ומדיני שלא נתאפשר אלא על ידי הכוחות הרוחניים שפעלו בעם ואשר הגיעו לשיא ראשון בימיו של שמואל הנביא. העמים הכנעניים הרבים לא הגיעו מעולם לאחדות, כי למרות תרבותם החומרית המפותחת חסרים היו כוח רוחני מלכד.

גיליון זה מוקדש לניצחון בגבעון, ובכן נקודת האמצע במסעי הכיבוש של יהושע: אחרי יריחו והעי ושכם ולפני מלחמת הצפון, המרומזת בגיליון.

מן העניין הוא להסתכל במפה: דמיון רב בינה לבין מפת הארץ המחולקת היום. אלא בהיפוך: תחום מדינת ישראל חופף כמעט את תחום השטחים הלבנים במפה שבגיליוננו, הם השטחים אשר לאחר המלחמה בעמק אילון נשארו בידי כנענים ופלשתים. עבר הירדן המזרחי והרי אפרים וחלק מהרי יהודה – להוציא את ירושלים – המצויים היום כמעט באותה צורה בידי הערבים, היוו את השטח הרצוף שנכבש כבר בידי ישראל אחרי מלחמת גבעון. כידוע, אחת הסיבות של השתלטות זו על אזור ההרים נעוצה הייתה בהבדל שבין הציוד הצבאי של שבטי ישראל לציודם של עמי העמלקים: רכב ברזל שלא יכול היה לנוע באופן חופשי בהרים. אולם הסיבה העיקרית לדמיון שתי המפות בהיפוכן נעוץ ודאי בעובדה הגיאוגרפית הפשוטה שאז באו השבטים מן המזרח, בעוד שעיקרה של העלייה הדינאמית, מכל מקום היוזמה וראשית ההתפתחות וההתיישבות הצפופה, באו מן המערב.

גם נקודת ירושלים (נשארה לבנה במפת בגיליון) אשר כיבושה נתאחר נותנת מקום לאנאלוגיה ודיון בה.

בויכוח של אנשי מדע בבעיה אם אכן נכבשה הארץ כיבוש חד פעמי או שהיה זה תהליך של הסתננות והשתלטות של מאות בשנים נקטנו בעמדה הראשונה, המסורתית ואשר – כבעניינים רבים אחרים – באחרונה החל גם מדע המקרא נוטה לאישורה. בעיקר יצאנו בעקבות יחזקאל קויפמאן אשר פרסם בנושא זה ספר מיוחד באנגלית באביב תשי"ד. על פי זאב יעבץ העמדנו את כיבושי חברון ודביר על ידי שבט יהודה בזמן אחד עם מלחמת גבעון, דבר המתקבל על הדעת מאוד גם מבחינה אסטרטגית.

דבר שאיננו ידוע ברבים ואשר חשיבותו רבה מאוד הוא הידיעה על התיישבות הגרגשי בנומידיה. קיטל בספרו הגדול על דברי ימי ישראל (חלק א' ע' 632) מוסר על מצבה, שמעידים עליה כמה מקורות רומיים, אשר עמדה בנומידיה וכתוב היה עליה בכתב כנעני: אנחנו ברחנו מפני השודד יהושע בן נוא. קיטל מזהה את נוא עם נון כמובן. מה שנעלם מעיני קיטל היא אגדה תלמודית קדומה על שלושת התנאים אשר התנה יהושע עם עמי כנען. בהמשך האגדה נאמר שהגרגשי קבל את אחד התנאים, עזב את הארץ ויצא לאפריקי. אם כך הרי לפנינו זהות בין הגרגשים שבמסורת האגדה ובין מצבה שנמצאה בנומידיה.

פרשת העמדת השמש מוסברת (המאמר הראשי) בעיקר לא כאמצעי עזר למלחמה, כי אם כדרך להוכיח את גדולתו של אלוהי ישראל השולט על כוחות הטבע, בעיקר על אלה שהאליליים רואים בהם כוחות אלוהים. יש בזה עיקר חידושה של אמונת ישראל; אלוהים איננו חלק מן הטבע ואף לא כוללות הטבע, כי אם כוח בורא הכל ושולט בכל ממעל לכל.

כשני מאורעות חוץ המקבילים בערך בזמן למלחמת גבעון העלינו את כיבוש טרויה וגילוי המחתרת נגד רעמסס איננה ידועה בדיוק, והעלינו אותה לכאן מכיוון שסביבה ניתן בקלות לתאר את המצב בו נתונה מצרים עם ירידתה מדרגת מעצמה עולמית, דבר אשר אפשר את כיבוש הארץ על ידי שבטי ישראל, ללא התערבות מצד המעצמה אשר באופן רשמי היא השולטת בה.

בעוד שפרשת המחתרת המצרית מבוססת על מקורות מצריים אבטנטיים ביותר ויש בהם כל סימני הריאליות (ומכאן גם כל אותם אותות אנלוגיים למאורעות דומים בימינו) אפופה מלחמת טרויה אגדות ומסורות קדומות, שקשה להבחין בהם בין גרעין היסטורי וקליפה אגדתית. מכל מקום יש עניין היסטורי בצירוף זה של התרחשויות: שקיעת מצרים, עליית יוון, עליית פלשתים מן המערב ובני ישראל מן המזרח לכנען.