ראיתי את חגיגת האביב במגידו
(מאת שליחנו החשאי)
המון חוגג
לא אתאר את גודלה ויופייה של העיר המפורסמת. מלכים רבים נלחמו עליה מאז ומקדם. היא שוכנת על אם דרכים ואין ערוך לחשיבותה. על כן גם מבוצרת היא מאוד.
חומת לבנים לה אלף שמונה מאות אמה באורך, עשרים אמה לגובה, שש עשרה אמה עובי. רכב יכול לנוע על רוחבה של החומה.
בבואי העירה דרך השער כבר היו בה רבבות חוגגים. חג האביב חל במחצית חודש אדר במלוא הירח.
המונים עמדו על גגות הבתים הגבוהים, צעירים נאחזו לפותים לעמודי הארמונות. שלל צבעים מרהיב עין. ילדים עדויים פרחים במקום בגדים רוקדים ברחובות (כידוע לכם אין עוד עונה כעונה זאת שבה פורח עמק יזרעאל בשלל פרחים). המון רב – בייחוד האורחים – נוהרים אל עבר מקדש עשתורת. המקדש בנוי לתפארה סמוך לחומה בצד מזרח. החגיגה מתקיימת ברחבה העצומה שלפני המקדש. בכניסה למקדש עמד מזבח קטורת בעל ארבע קרנות בקצותיו.
"קנה עשתורת לאשתך"
על כל צעד נתקלתי בנערות צעירות מוכרות פסלי טיט קטנים ומכריזות על סחורתן:
"קנה אדוני עשתורת-חסד זו. הביאנה שי לאשתך. עשתורת תביא ברכה ופוריות לאשתך ולכל הבהמות ביתך".
הבחנתי בשני אשנבים קטנים סמוך לגג המקדש ובעדם יצאו ופרחו ושוב חזרו יונים. ידיד לחש באוזני והסביר שיונים קדושות הן לעשתורת.
לפתע נרתעתי וכמעט שנכשלתי כשלון מחפיר על ידי רתיעה זו.
לידי עמד אדם שמתחת לגלימתו בצבץ ראשו של נחש ענק. אולם האנשים סביבי לא רק שלא נרתעו מפניו, כי אם אדרבא, ניגשו וכל אחד התאמץ להידחק עד לאיש ולנגוע בראשו של הנחש. נגיעה של מזל היא – לחש מלווי. רתיעתי עוררה תשומת-לב ועלולה הייתה לפרסם את מוצאי אלמלא נסחפתי על ידי גל חדש של אורחים נוהרים בשירה.
"הנחש הוא בעלה של עשתורת" הסביר הידיד לאחר שחלפה הסכנה, ובהצביעו באצבע אל עבר אחת הכניסות הראה לי פסל עשתורת אשר במעלה רגליה וירכיה מתפתלים שני נחשים. "זהו אות לבוא הברכה והפוריות על הארץ".
הטכס מתחיל
מתוך המקדש יצאה קבוצת נערות לבושות לבן וענודות זרים. הן יצאו בריקוד סביב למזבח.
ילדים ניגשו אל המזבח ושמו עליו לחם ויין.
עתה יצא הכהן ופתח בתפילה:
"אני מזמין את האלים היפים ורבי-החסד לאכול לחם עמי, לשתות יין עמי".
ומלווי לוחש:
"בזה הרגע מצויים פה האלים. אין בכוחם לסרב להזמנה".
מפלתו של מות
משני צדדים באו לפתע בריצה שתי קבוצות כוהנים, לבושים בבגדי עבודה. הם נשאו שתילי גפנים שתולים בסלים גדולים. הסלים הוצבו משני צדי המזבח. הכוהנים החלו מזמרים את הגפן.
אותה שעה הופיע כהן אחד, התיישב בחזית המזבח. פניו מכוסים אפר ובידו קנה רצוץ. חברי הסביר: כהן זה מסמל את האל מות המתאבל על שאין ביכולתו להשחית השנה את יבול הגפן.
אחר כך פתח כל הצבור יחד עם הכוהנים בשיר, בליווי מחיאות כפיים קבוצתיות. תוכן השיר היה לעג לאל מות.
גדי בחלב אמו
הכוהנים-הפועלים ו"האל" מות נעלמו. עתה הופיע רועה ובידו האחת גדי ובשניה נהוגה אמו. הוא חלב את הגדי ויצק את החלב בדוד שהועמד על אש. הכוהן נטל את הגדי ובזריזות מפליאה שחט אותו ושמו בדוד שכבר רתח בו החלב. כשהריח החל מתפשט נשא הכוהן את ידיו ופתח בתפילה. כתריסר פעמים חזר ההמון על דברי התפילה:
"האלים הריחו את ריח הגדי. הם מרוצים. בלי ספק יברכו עתה את שדותינו ועדרינו".
ומסיימים – בקדשות
החגיגה הגיעה לשיאה. כהן אחד הופיע בלבוש אל. בידו האחת מטה, בשניה צפור. הכוהן מרט את נוצות הציפור והטיל אותה על הגחלים.
מקהלת הנשים המשיכה לשיר. הכהן-אל עבר לאורך שורת הנשים, נגע במטהו בכל אחת מהן. השירה נמשכה תוך כדי ריקודים קלילים סביב האש והמזבח:
"אנחנו נשים.
כל אחת אשתו של אל
ושפחותיו.
הוא ינקה את שפתותינו.
שפתותינו מתוקות.
מתוקות כפרי רימון..."
וכה הלאה וכה הלאה בשבח הנשים וגופן ובתקווה לפוריותן.
לאחר השירה חזרו הנשים למקדש. אחריהן באו רבים מנכבדי העיר והכוהנים. "הללו הן קדשות" לחש ידידי. "שמא יש ברצונך לבוא גם אתה אחריהן?"
"חלילה לי". נזדעזעתי. "לא יהיה כזאת בישראל. תועבה היא לנו".
עצמתי את עיני וראיתי בדמיוני את משכן שילה על פשטות אפיו, ועל טהרתו. אכן דומני שהאמת אינה דווקא כפי שהוצגה בטכס. דומני שבמגידו שולט האל מות דווקא. ואלוהי ישראל אל חי הוא, אמן.
עשתורת אלת הפוריות שעמדה במרכז החגיגות במגידו