חייהם המופלאים של שבטי ישראל

ישראל בעיני זר

מה שיסופר ברשימותי אלו אולי לא ימצא חן וודאי לא ימצא אמון בלבות מצרים רבים.

רבים מאתנו עדיין זוכרים מה ששמעו מפי אבותיהם וזקניהם על אותם ישראלים שהיו עבדים במצרים לפני מאה שנה ובנו ערים ובניינים רבים המתנוססים עוד היום לפארה (אם גם לפעמים התרוקנו ונעזבו) בארץ גושן. אף על פי שעצם יציאתם הייתה מלווה מכות לארצנו ארץ היאור הקדוש ופני רע אלוהינו הקדירו מבושה, לא הערכנו ביותר את המעשה, שכן בטוחים היינו ששבטים אלה יאבדו מהר.

מה ארע להם בנדודיהם במדבר לא אדע, סיפורים מופלאים שמעתי על כך מפי כוהנים בשילה (מקדש משונה להם שם, בלא אל). אולם לא אחזור על סיפורים אלה, שכן אינני בא היום אלא להעיד על פי מראה עיניים.

לפני כשישים שנה הלם מצביאם יהושע בן נון מהלומה ראשונה בכנען וחלק גדול של הארץ נתמלא בהם. עמי כנען רבים הושמדו כליל. הגרגשים יצאו את הארץ והתיישבו מערבה ללוב. הגבעונים השלימו עמם. ורק במבצרים ראשיים ולאורך החוף נשארו כנענים כתושבים.

אורח החיים שהביאו ישראלים אלה לארץ משונה וחדש הוא לגמרי.

מלך אחד כמו אצלנו פרעה, לא היה מעולם בכנען. אולם השלטון היה בידי מלכי הערים שהאיכרים סביב היו עבדיהם או אריסיהם.

והנה ישראלים אלה ביטלו את משטר הערים. בראשונה הם יישבו אזורים שלמים שהיו עד כה ריקים מאדם. בעוד שהכנענים צמודים היו למעיינות מים, המציאו בני ישראל שטה חדשה לכריית בורות אגירה. הבורות מטויחים סיד חסין-מים וזה איפשר להם התיישבות וגידול גם במקומות שאין מים סמוך להם.

בהתלהבות בלתי מצויה ניגשו לבירוא היערות במרכז הארץ. אנו איננו מכירים כלל דרך עבודה כזו שלא על ידי עבדים. אין עבדים בישראל. הם עצמם במו ידיהם ומרצונם החופשי (שמעו, שמעו!) עובדים בבירוא, עובדים בשדות, על כן האיכרים שלהם חופשיים הם, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.

בבתי האצילים הכנענים אשר נתפשו על ידיהם חלו שינויים. פעם היו למטה גרים העבדים והאדונים למעלה. כיום גרים הישראלים עצמם בקומת הקרקע. חייהם חיי פשטות אשר שום תושב תבי או מגידו לא היה ניאות ליטול על עצמו. מוצרי מותרות אינם ידועים בתוכם.

עד כה ידעה הארץ עשירים מעטים ועניים ומשועבדים רבים. אצל בני ישראל אלה (שמעו, שמעו, עשירי תבי!) אין ריכוז הון בידי מעטים, אין בעלי אחוזות. הם מקיימים חוק משונה שעל פיו אין אדם יכול למכור את נחלתו כלל, כי אם את פירותיה, כעבור זמן חוזרת נחלתו אליו בלי פיצויים.

אין הם בונים ארמונות, ואפילו לא ראשיהם (הנה זו השופטת שלהם מהיום, דבורה, מקבלת את הבאים על גבעה תחת עץ תמר). רובם גרים בבקתות קטנות או גדולות. לעומת זאת התעשרה הארץ בבת אחת בפרי אדמה. היא הפכה להיות ממש זבת חלב ודבש. סוחרי ערי-החוף מטעינים ספינות רבות מטוב הארץ, חיטה ודגן ויין ושמן וחלב ובשר.

העשיר מכל השבטים הוא זה היושב במרכז הארץ, הוא קרוי אפרים והוא מתייחס על יוסף, הוא צפנת פענח שמשל פעם בארצנו.

רק בדרום טרם הכו שורש חזק. השבטים הדרומיים עדין נודדים ברובם ורועי צאן, רק בסביבות בית לחם וחברון נאחזו בקרקע ומגדלים בעיקר את הגפן. (כעת רעב שם בעקבות בצורת שפקדה אזור זה.

אך משונה מכל הוא משטרם המדיני. למעשה קשה לדבר על "משטר" בכלל, כי אין בדומה לו לא במצריים ולא בכנען מאתמול. הם חיים חיי בתי אבות ושבטים. כל איש שורר בבית וכל שבט בנחלתו, אין תשלום מסים פרט למתנות (שאף הן רובן נדבות לב) למורים שלהם הקרויים לוויים, ולכוהנים. משכן האל שלהם בשילה.

בעניינים חשובים ביותר מתכנסים זקני השבט ודנים במה שצריך, אך גם הם אין כוח כפייה בידיהם. אין צריך לומר שאין להם צבא קבוע או צבא שכירים. כשהם מחליטים לצאת למלחמה בם קוראים להתנדבות העם, וכל אחד מהם בא נשקו הפשוט והדל ביותר בידו. אך תמורת זאת יש בהם לפעמים אש פנימית, התלהבות שלא ראיתי כדוגמתה בשום מקום ובשום אומה בעולם.

פעם עליתי לרמה כדי לחזות את פני האישה המופלאה הזאת שהם קוראים לה "נביאה" והיא רואה לדבריהם עתידות ורחוקות. מכל מקום ברור שאל נעלם וכביר שוכן בקרבה. זה ניכר בדמותה ובקולה ובכוח השפעתה. שמעתי את ההמונים הקוראים במקהלה:

"עורי עורי דבורה,

עורי עורי דברי שיר".

ואז היא קמה מהאבן שהיא יושבת עליו והיא פותחת בשיר, ובשיר היא מספרת להם על אבותיהם הקדומים ועל יציאת מצריים ועל מלחמות אלוהים אשר נלחם להם ועל החוקים אשר ניתנו להם על ידי מנהיגם הראשון משה.

לפני מאה שנה מילאו כנענים את כרסם ופיהם צחוק למשמע המכות אשר ירדו על מצריים בגלל העם הזה. דומני שכיום חדלו מצחוק.