איך 300 רודפים רבבה

מאת פרשננו הצבאי

פרזון - הזמנה לאויב

ניצחונם של ברק ודבורה נדמה היה שהבטיח את שלומם של בני ישראל.

עוד ירושלים בידי יבוס, עוד החוף בידי כנענים ופלשתים, אבל מרכז הארץ חובר עם צפונה, השטח הוא ישראלי רצוף. מבצרי כנען שוממים, אין רכב ברזל מחריד את הדרכים.

אולם שלום זה לא נמשך אלא דור אחד בלבד. בני ישראל, כדרכם לאחר ניצחון, מתפזרים הם איש לאוהלו, אין מלך ואין צבא, אין מלמדים את בני העם דרכי מלחמה. המרכבות שנפלו בידי צבא ברק נשרפו, הסוסים נעקרו, המבצרים נעזבו. הארץ שוב יושבת פרזות. ריככו מצד אחד את הלב והידיים הפוריות של האדמה והיבול הטוב ומצד שני הפכו להיות כוח מושך לרעבים.

מי הם המדיינים ?

כאשר שילח אברהם אבינו את בני פילגשו קטורה אל ארץ הקדם ומתנות בידם, נמצא ביניהם גם מדין. ודאי שלא פילל אברהם, כי בני מדין יהוו סכנה רצינית אי פעם לבני יצחק. שבטי מדין הם נודדים מטבעם, חיים על גבול המדבר, יוצאים מעת לעת למסעות שוד אל אזורי הארץ הפוריים. אין להם צבא סדיר ומאורגן היוצא לפניהם - בעת מסעם הם אספסוף רב גוני הכולל את השבט כולו, על הנשים, הטף והמטלטלים. בלילות הם לנים במחנות בלתי מבוצרים, אולם הם מפקידים עליהם שמירה.

אנו מכירים את אנשי השוד האלה היטב; הם נוהגים לפשוט על הארץ בימי הקציר פשיטות בזק, לבוז את יבול השדה והבהמות, ולהיעלם כלעומת שבאו, יתרונם הצבאי נעוץ במהירותם העצומה; הם מופיעים במפתיע, ובטרם יאספו גברי הכפרים הסמוכים להגן על יבולם - כבר אינם, והביזה בכליהם. כיצד הם משיגים מהירות זו? הם הצליחו לביית את הגמל, שהיה עד עתה חית בר נדירה ברכבם על גמליהם עוברים המדיינים שטחים עצומים, בלא שידאגו למים; כיון שהגמל הנו "ספינת המדבר", הרי שאין הצמא משפיע עליו ביותר. נוסף לכך אין בחורינו רגילים להלחם ברוכבי גמלים - וכך הופך הגמל לגורם ניכר בהצלחתם הצבאית של המדיינים. אין השוד משלח-ידם העיקרי. הם עוסקים גם במסחר, מוציאים מתימן זהב ולבונה, ומקיימים את הקשר המסחרי בין מצרים לסוריה. אורחת מדיינים כזו שבאה מגלעד קנתה את יוסף והורידתו מצרימה. אחד משבטיהם השומר על יחסים ידידותיים אתנו, הוא שבט הקיני, העוסק בכריית נחושת וזיקוקה במכרות חצי-האי סיני (ומכאן גם שמו). בין נדידה לנדידה הם רועים את צאנם, משה רבנו רעה את צאן יתרו חותנו המדיני, בטרם ירעה את צאנו - ישראל. בדרכם ארצה הכו אבותינו את המדיינים, שישבו אז בממלכת סיחון מלך האמורי; הם היו אז ביחסים טובים גם עם מואב, ושכרו עמם את בלעם בן בעור לקלל את ישראל. בעצתו שילחו את בנות מואב ומדין להסיר את ישראל מעל ד'; ונשיא השמעוני אשר הכהו פנחס בן אלעזר חטא ודווקא עם מדינית - כזבי בת צורי.

כל עת שהתאחדות הערים הכנענית, הייתה במרום תקפה, לא העיזו המדיינים לבוא בגבול הארץ. אולם מאז ניצחון דבורה, נפרץ הסכר והמדיינים חדרו אל העמק הפורה.

שבע שנים רבצו גמלי מדיין על הארץ כמועקה כבדה. שבע שנים שמו פראי המדבר לשממה את שדותינו. עד אשר קם מושיע לישראל. אנשי המדבר חזרו למקורם: המדברה ושלום על ישראל.

כאשר הריחו מרחוק נודדי המדבר המדיינים את ריחה של האדמה הטובה, הדשנה, וכאשר סופר להם על שאננותם של בני ישראל - החלו לפשוט בארץ. עליהם נלוו "ידידינו" הותיקים העמלקים וכנופיות כנופיות בני קדם שוכני מדבר. כל אלה כסו את פני הארץ בשפע גמליהם.

אם כוחם של הכנענים היה בנשקם במבצריהם, ברכבם, הטילו המדיינים את חיתתם בכמותם העצומה ובגמליהם, אשר בני ישראל לא ידעו כיצד להילחם בהם.

גיוס הטעיה

תוהים ותמהים בני ישראל על כן, לשם מה צריך היה גדעון להזעיק שלושים ושניים אלף איש כדי לבחור מהם... שלש מאות. וכי לא היה , יכול למצוא שלש מאות גיבורי חיל בדרך פשוטה יותר? והרי לפי מהלך הקרב לא היו דרושים דווקא מובחרים? והיו גם שבאו בטענות כבדות עליו. אלא שלא הבינו כל אלה כי עצם הגיוס של מרבית כוחות העם הוא כבר ראשית הטכסים הגאוני.

גדעון הטעה את האויב הוא כיוון אותו להתכונן למערכה גדולה. על כן ערכו המדיינים את מחנותיהם לקראת חזית רחבה. על כן גם עלו על יצועיהם בשקט, מכיוון שחיכו להתקרבותם של צבאות ישראל גדולים, דבר שאין להסתירו מעין חיילי המשמר ודבר הנמשך שעות ארוכות. התקפת לילה לא עלתה כלל על דעתם.

המבחר

וכשנזעקו הרבים, החל גדעון במבחר. להתקפתו לא נחוצים לו אלא מתי מעט. איכות מובחרת מול כמות עצומה. תחילה הכריז: כל החרד והירא ישוב לביתו. ולא נותרו לו אלא עשרת אלפים. וגם אלה עדיין רבים מדי בשביל תוכניתו והנה בא מבחן המים. מבלי להודיע לאנשים דבר הובילם עד מעיין מים המשתפך בנחל ועמד לראות כיצד ישתו בצימאונם. וזאת הייתה מחשבת לבו: חייל טוב דרוך תמיד להפתעות, לא יניח את נשקו מידו להשתטח על האדמה פן יפתיעוהו האויב. ואכן ראה: הרוב המכריע לא גבר על יצרו, השתטח על האדמה כדי לשתות. אילו הייתי אני - הרהר גדעון - ראש חילות מדיין הייתי מנצל רגע כזה, עורך התקפת פתע ומביא בהלה ותוהו ובוהו בקרב השותים. שלוש מאות נמצאו בעלי תבונה ודריכות. נשקם בידם האחת, כף ידם מעלה מים והם מלקקים טיפות מידם כשעיניהם דרוכות ומתבוננות סביב אם אין קשת אויב נראית מאחורי גבעה.

"אלה אנשי!" - קבע גדעון.

תכנון מדויק

בראש שלש מאות איש יוצא גדעון להביס מחנה עצום. ברור שלא כוח הגוף והנשק יכריע בקרב זה.

ראשית חכמה "דע את השטח". הפעולה היא פעולת לילה. יתכן שלקראת החשכה הוכנסו שינויים במערך המחנה, בנקודות התצפית. יש לבדוק את המצב שעה קלה לפני ההתקפה. גדעון נוטל על עצמו את עריכת התצפית האחרונה הזאת. יותר משהוא לומד על מצב הכוחות של המדיינים הוא לומד מסיור זה על מצב הרוחות שלהם. מבוכה וחרדה. אין הם יודעים היכן נמצאים כוחות ישראל ומאין יתקיפו. ואין פלא: ידיעות אחרות הגיעו אליהם על תנועות משונות בקרב הישראלים. ריכוזים, פיזורים.

עתה מחלק גדעון את כוחותיו לשלשה ראשים. קובע את סימני האיתות בלפידים ואת משמעותן של התקיעות השונות בשופרות. היחידה היא קטנה אך מלוכדת, בת משמעת והרגשת בטחון. אין צריך לומר שיחידה זו מכירה את השטח על כל שביליו. בעיניים עצומות יכולים הם להלך בו.

ההתקפה

התקפת לילה זו, ראשונה בדברי ימי המלחמות, תחרת לנצח בזיכרון בני אדם. שלש מאות איש פושטים מתוך החשיכה מסביב על מחנה גדול, תוקעים בשופרות, מקישים בכלים ריקים ומעלים לפידים. האויב רואה לפיד אך אין הוא רואה שמאחורי נושא לפיד זה אין יחידה צבאית, נושא הלפיד הוא הוא כל היחידה.

ההפתעה היא מושלמת. המסע נערך בשעות האפלה הראשונות ההתקפה נערכת בעת חילופי משמרות הלילה, ובכן שעה שהיא רגע תורפה במערכת השמירה. אך הקם הקימו המדיינים את השומרים ופרץ רעש מחריש האוזניים.

האויב אינו רואה דבר. הוא נדהם. הגמלים פורצים מרבצם בהשתוללות פרא. תמרון השופר והלפיד והכלי המנופץ נוחל את נצחונו המלא. המדיינים דורסים איש את רעהו. לפתע פורצים המתקיפים גם לתוך המחנה. המדיינים אינם מבחינים עוד בחשכה דבר ורבים נהרגים מידי רעיהם המבוהלים.

הרדיפה

עתה לא נותרה עוד למדיינים אלא דרך המנוסה. לסמוך על רגלי הגמלים הארוכות והמהירות. אולם על מעברות הירדן כבר מצפה להם מארב בני אפרים. רק שגיאותיהם של האפרתים ואיטיותם הידועה מאפשרת למחצית כוחם של המדיינים הבורחים לצלוח את הירדן.

בסוכות ופנואל מקבל האויב עזרה מפתיעה מידי בני ערים אלו, הוא מצטייד מחדש ויוצא המדברה. כאן הוא כבר בוטח בעצמו. בוטח במהירותו ובוטח בשטח הידוע לו. אולם מה רבה תדהמתו כאשר כעבור ימים מספר, בחנותו "בביתו" ליד קרקור, יורדים עליו שוב במפתיע אנשי גדעון.

זכר התבוסה ליד עין חרוד דייה כדי למוטט את עצביהם של המדיינים. אין הם מסוגלים עוד לעמוד בקרב.

התבוסה מלאה.

אכן צדקו האמורים: רוח ה' לבשה את גדעון, זו הרוח אשר ציוותה עליו לנתץ את הבעל ולא לפחד מפני כל בני עירו, זו הרוח נתנה תבונה בלבו לתכנן את המלחמה ועוז לבצעה.

שמו של גדעון ייזכר לעד כסולל דרך בשיטות המלחמה.