דרכי המלחמה של בני ישראל בימי השופטים

-מאת פרשננו הצבאי-

ניתן לחלק את תכסיסי המלחמה לכמה צורות עיקריות, שכולן אופייניות למצבו הצבאי של עמנו, אשר היה מבחינה ארגונית וכוח הנשק חלש מצבאות שכניו.

צבאנו מורכב ממתנדבים, עובדי-האדמה הנוטשים את בתיהם בעת-הצורך. אולם ודאי שישועה גדולה לא היה נושע עמנו מצבא-עראי כזה, היות והאיכר פנוי לצאת לקרב רק חדשים מעטים בשנה, בהם הוא חפשי מעבודה חקלאית. שכנינו, לעומת זאת, חופשיים להועידנו לקרב בכל עת שיחפצו, מהיותם ברובם נודדים או עירוניים. אין לזלזל ב"מתנדבים בעם" אליהם הייתה גאוות דבורה; אולם כדי לקיים בידינו את אשר נכבש כבר וכדי להמשיך ולכבוש יש צורך בצבא-קבע, הנכון בכל עת. ואז נוכל להעלות את כוחנו הצבאי, משום שצבא-הקבע יהיה בעל רמה גבוהה, יעבור תרגול ואימונים שאינם אפשריים בצבא-מתנדבים.

את הליקויים בארגון ובחימוש, פיצו השופטים - המושיעים בדרכי מלחמה מקוריות ביותר בהפתעה וההתעיה, וניצול מקסימלי של התנאים הגיאוגרפיים, ובזאת הושג שווי-משקל (ואף יתרון) עם האויב העדיף במניינו ובציודו. ואלו השיטות בעיקרן:

א) התקפת לילה. הלילה מאפשר לכוח קטן יחסית להלום באויב גדול פי כמה, מטרתם אינה דווקא הרג ככל האפשר, אלא בעיקר להמם את האויב, להכניס בשורותיו מבוכה ומהומה. מהנה גדול המופתע מהתנפלות באישון לילה מאבד כל סדר ומשמעת, אין אדם מבחין בחשכה בין אויב לאוהב; מתחילה מנוסה מבוהלת, ולאור-היום מסוגל הכוח התוקף להשמיד את הפליטים הנפוצים לכל עבר. התקפת גדעון הנה דוגמה מצוינת להתקפת-לילה כזו. הכוח התוקף הנו קטן מאוד - 300 איש. מטרת ההתקפה - לשבור את מחנה המדיינים בכוח הפחד והמהומה יותר מאשר בכוח החרב, ובהתאם לכך היא מלווה "בקולות וברקים" - ניפוץ הכדים, התקיעה בשופרות ולהבות הלפידים המופיעים לפתע. נבחר גם הזמן המתאים - בין החלפת משמרות אחת לשנייה: המשמרת היוצאת עייפה, והנכנסת אך התעוררה, קורי-שינה עודם על עיניהם. רק לאחר שהייתה חרב איש ברעהו והחלה המנוסה המבוהלת - נזעק כל איש ישראל וירדפו אחרי מדין, הרדיפוהו מנוחה ויעוללוהו במסילות.

ב) ההפתעה וההטעיה מהוות יסודו של תכסיס המארב. השתמשו בו בהצלחה בזמן כיבוש-הארץ (העי), ובעת האחרונה נוצל כהלכה ע"י כל השבטים נגד בנימין וע"י אבימלך נגד בעלי-שכם. עיקרו בהסתרת כוח מסוים במקום-סתר מאחרי הכוח האויב; הצבא מושך ומרחיק את האויב מעירו, האורב כובש את העיר, והנה ליריבים המלחמה מפנים ומאחור. מקרה אבימלך שונה במקצת, היות ואבימלך הסתפק בלכידת האויב בין צבאו העיקרי לבין האורב, ורק לאחר שהוכה הצבא בשדה פנה אל שכם וכבשה.

ג) ניצול מופתי של תנאים גיאוגרפיים מתגלה במערכת ברק-סיסרא, בה נמשכו מרכבות-הברזל הכבדות לאזור של נחלים סופגניים וביצתיים, בתקופת הגשמים, כדבר דבורה: "ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא שר צבא מדין ואת רכבו ואת המונו". תכסיס אחר שהשתמשו בו רבות בתקופת השופטים היה לכידת מעברות הירדן. בדרך זו נסגר צבא-מואב בארץ האויב ללא אפשרות של נסיגה אל ארצו, וגם תגבורת לא יכול היה לקבל. אהוד תפס את מעברות הירדן וסגר את פליטי מואב, כל שבט שמר בתחום שלו; גדעון ניתק בדרך זו את המדיינים הנסים מעבר הירדן המזרחי, ויפתח את האפרתים מעבר-הירדן המערבי. בכל המקרים הללו נוצלה העובדה שהירדן, המשמש גבול טבעי מצוין בין עבר הירדן המערבי למזרחי, ניתן למעבר רק במקומות בודדים, והשולט עליהם - שולט על המעבר בין הארץ.

ד) כנגד ביצורים לא יכולנו לפעול רבות. אמנם ידועות למומחים שיטות בדוקות להפלת חומות, כגון מחתרות ופרצות, אולם אין בידינו הכוחות והכלים לבצע זאת. בזאת לא נוכל להתחרות בצבא המצרי. תחלה לא נקטו אלא בשיטת מצור של-הרעבה כנגד ערים אויבות, כבבית-אל. בסוף תקופת השופטים חלה תזוזה בשטח זה. אבימלך נקט בשיטת-מלחמה תוקפנית הרבה יותר - שרפת צריחי הערים ע"י קורות עץ שהובאו במיוחד ע"י הצרים. אולם במקרה זה נאלצו התוקפים להתקרב אל החומות יתר על המידה, באו בטווח של צליפה מהמגדלים - חצים או פלחי-רכב.

קצו הפתאומי של אבימלך מראה שיש לנקוט בשיטה האחרת, בשיטה המקובלת על כל הצבאות הגדולים. אולם לכך יש צורך במשטר מרוכז וחזק, אשר יוכל להעמיד עשרות ומאות פועלים לעבודות עפר, שפיכת סוללות וכדומה. לעת עתה, רחוקים אנו ממצב זה. ייתכן והמלוכה תספק לנו גם כוחות אלה.

ה) ובשעה זו כשאנו נפרדים ממשטר השופטים ונכנסים למשטר המלוכה, ראויים גם לציון אותם הגיבורים אשר בגבורתם האישית פעלו גדולות ונצורות להגברת כוחו של ישראל. בראש וראשונה השניים: אהוד בן גרא ושמשון בן מנוח. בעוז נפש ובכוח יד הצליחו להפיל אויבים, מלכים וסרנים, להטיל אימה על אויבים. אם צבאות אין כאן, גבורה כאן ולגבורה - גדול היחיד היוצא להכות באויבים מהרבים הנעזרים איש ברעהו.

ראויה לציון תכונה האופיינית למערכות הצבאיות בימי השופטים: חלוקת הצבא ליחידות קטנות, לכמה ראשים. הסבה לכך היא פשוטה - אין אנו מוצאים בישראל אותן מערכות מלחמה נוקשות וקבועות כשם שהיו במצריים. כדי להקים מערכות כאלה יש צורך ביחידות-צבא קבועות, אולם צבאנו "הזמני" לא צלח למערכים קבועים ומתוכננים. היה צורך להוציא מתוק ממר, ולפיכך השתדלו המצביאים לנצל את קלותן וניידותן של היחידות הקטנות היכולות לפעול בעצמן גדולות, אך צבא זה צפוי לכישלון באם ירהיב להילחם במערכה אחת, גדולה ומסודרת, אשר איננו רגיל בה. תפקידו הראשוני של שאול הנו לחזק את כוחה הצבאי של ישראל; ובאם יצליח בזאת, תבוסס ותיכון גם המלוכה.